1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1)+(ב) לחוק העונשין, התשל"ז -1977 (להלן: "
חוק העונשין"), שתי עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333+335(א1) לחוק העונשין ושתי עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334+335(ב) לחוק העונשין.
2. כתב האישום מייחס לנאשם שני אישומים. באישום הראשון מיוחס לנאשם כי ביום 14/12/04 התקשר הנאשם לאשתו (להלן:
"המתלוננת") על מנת שזו תגיע לדירתם ותיקח את חפציה, מאחר והם החליטו להיפרד מספר ימים קודם לכן. לאחר הגעת המתלוננת לדירה, בשעה 19:30 לערך, ולאחר סעודה שכללה שתיית משקה אלכוהולי מסוג וודקה, החלה המתלוננת לארוז את חפציה ושמה פעמיה לעבר היציאה מהדירה, או אז סגר הנאשם את דלת הדירה ואמר למתלוננת כי לא תלך וזו הסכימה מאחר ופחדה מהנאשם. בשלב כלשהוא החל הנאשם לקלל את המתלוננת ותקף אותה שלא כדין בכך שהכה אותה באגרופים בפניה ובשאר חלקי הגוף, סטר בפניה ובאפה ודחף אותה בחוזקה באופן בו נפלה על פניה וכתוצאה מכך החלה לדמם מאפה. המתלוננת הלכה לחדר המקלחת לשטוף את הדם. הנאשם, נכנס אחריה סתם את פיה בחוזקה ומשך בשערותיה. מסכת זו הסתיימה שעה שאחת מהבנות של בני הזוג התעוררה והגיעה אליהם, או אז ניצלה המתלוננת את המצב ויצאה מהדירה, אולם זו חזרה אליה מאחר והנאשם ובתו ביקשו אותה לחזור. כתוצאה ממעשים אלו נטען כי נגרמו למתלוננת חבלות חמורות בפניה, בעיניה, באפה ובעוד איברי גופה. לפיכך ביקשה המדינה להרשיעו בגין אישום זה בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333+335(א1) לחוק העונשין ובעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334+335(ב) לחוק העונשין.
3. האישום השני מייחס לנאשם כי ביום המחרת, ב- 15/12/04, בין השעות 16:00- 17:00 נתגלע ויכוח בין בני הזוג, לאחר שהנאשם חשד כי המתלוננת קשרה קשר עם גבר אחר. או אז, גרר הנאשם את המתלוננת לאמבטיה, הפילה שם והחל להכות אותה באגרופיו. בו בעת שהמתלוננת התרחצה כדי לנקות את הדם כתוצאה מהמכות, נכנס הנאשם לאמבטיה כשבידיו גרזן וסכין קצבים (להלן: "
הסכין") והחל להכות את המתלוננת בפניה ובראשה בידית הגרזן. הנאשם הרכין את ראשה של המתלוננת כלפי מטה והודיע לה כי יהרגה ואז היכה אותו עם הסכין בצווארה וגרם לה לחתך עורפי עמוק באורך של כ- 10 ס"מ המגיע עד עצם עמוד השדרה. לאחר מכן ניקה הנאשם את הסכין ואת האמבטיה מדמה ושערותיה של המתלוננת, טיפל בפצע של המתלוננת כדי לעצור את הדימום ורק אחר כך הביאה לטיפול בבית החולים. ביחס למעשים אלו ביקשה המדינה להרשיע את הנאשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1)+(ב) לחוק העונשין, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333+335(א1) לחוק העונשין ובעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334+335(ב) לחוק העונשין.
4. לעניין האישום הראשון כפר הנאשם בעבירות המיוחסות לו וטען כי לא נגרמו למתלוננת כל חבלות ביום זה. לדבריו, ביום ה- 14/12/04 אכן התקשר למתלוננת על מנת שזו תבוא ותיקח את חפציה מהדירה, אולם זו לא הגיעה. לאחר מכן הלך הנאשם עם בתו הגדולה ועם הכלב לטיול לעבר הסבתא, אמה של המתלוננת, שם ראו את המתלוננת מדברת בטלפון ואז זו החלה לצעוק לעברם, זרקה על הנאשם מפתחות וקראה להם לשוב על עקבותיהם. הנאשם ובתו עזבו את המקום וכך הסתיים האירוע ביום זה.
לעניין האישום השני הודה הנאשם כי גרם לחבלות למתלוננת וכי אכן תקף אותה באמצעות סכין אך טען כי, היה זה בטעות וכי לא התכוון לפגוע בה. טען בא כוח הנאשם כי מעשה התקיפה של הנאשם בא בעקבות התגרות מצד המתלוננת ובמהלך ויכוח בין שני שיכורים, ועל כן לא ניתן ליחס לו את היסוד הנפשי של כוונה מיוחדת הנדרש לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין.
5. יריעת המחלוקת משתרעת על שניים: האחד עניינו באישום הראשון והוא, האם סבלה המתלוננת מפציעות וחבלות, כתוצאה מנחת ידו של הנאשם ביום 14.12.04? השני עניינו החבלה שגרם הנאשם למתלוננת כמיוחס לו באישום השני והוא התקיימות היסוד הנפשי של כוונה מיוחדת אצל הנאשם על מנת שניתן יהיה להרשיעו בעבירה לפי סעיף 329(א)(1)+(ב) לחוק העונשין.
6. האישום הראשון
על שהתרחש ביום 14.12.04 העידה המתלוננת ארוכות וסיפרה כי ימים מספר קודם לכן, ביום 10.12.04 עזבה היא את דירתם המשותפת וזאת על רקע מריבה קודמת שהיתה לה עם הנאשם ורצונה להתרחק ממנו. ביום 14/12/05 הגיעה לדירתם המשותפת, לבקשתו של הנאשם, כדי לאסוף את חפציה, אך התעכבה בדירה היות והנאשם הכין ארוחת ערב וזו נשארה עמו על מנת למנוע ויכוח אפשרי. לאחר הסעודה ושתיית משקה אלכוהולי מסוג וודקה החלו השניים להתעמת ולהתווכח עקב עניין הגירושין הצפויים. לדבריה, לאחר חילופי גידופים והעלבות סטר הנאשם בפניה ומעצמת המכה נפלה לרצפה ושברה את אפה. לאחר מכן, פנתה למקלחת כדי לשטוף את פניה ואז הנאשם משך בשיערה וסתם את פיה כדי למנוע אפשרות שיישמעו צעקותיה.
או אז, בקשה לעזוב את הדירה אך הוא מנע זאת ממנה עד אשר ניאות לכך לאחר שכנועי המתלוננת והבת שיאפשר את יציאתה מהדירה. לדבריה, ליווה אותה הנאשם עד לתחנת האוטובוס, שם הפציר בה שתחזור לישון בבית כדי שאימה לא תראה אותה במצבה. לאחר דברי שכנוע רבים נאותה להפצרותיו וחזרה עמו לדירתם.
חיזוק לגרסתה זו של המתלוננת ניתן למצוא בעדות של אימה אשר אישרה בעדותה כי במהלך שיחת טלפון שניהלה עם בתה באותו יום אמרה לה בתה, כשהיא בוכה, כי הנאשם אינו מאפשר לה לצאת מהדירה וביקשה את עזרתה. הנאשם עצמו אישר את הדברים אך לדבריו לא הבין מדוע המתלוננת אמרה דברים אלו לאמה. (ראה עמ' 72 לפרוטוקול).
בתם של הנאשם והמתלוננת נחקרה על ידי חוקרת ילדים (ראה עדותה ת/8- ת/9) ובעדותה אישרה הבת כי המתלוננת אכן רצתה לעזוב את הדירה באותו ערב אך אביה, הנאשם, מנע זאת ממנה. חוקרת הילדים העידה על התרשמותה מעדות הילדה וציינה כי התרשמה ממהימנות דברי הילדה. התרשמות זו מצאתי לנכון לאמץ הן לנוכח התרשמותי מן העדות המתועדת והן לנוכח התשתית הראיתית שבאה בפני ואשר לימדה כי בת זו אוהבת במיוחד את אביה ואין זה יתכן כי תרצה דווקא להעליל עליו עלילות שווא.
הנאשם אף הוא הודה בעדותו בבית משפט כי במהלך הויכוח ביניהם סטר על פניה של אשתו והפיל אותה על הרצפה וכי כתוצאה מכך ירד לה דם מהאף (ראה פרוטוקול עמ' 66) וכן אישר כי סתם את פיה (עמ' 77 לפרוטוקול). הנאשם ניסה להמעיט בחומרת המעשה ותוצאותיו ובהמשך אף ביקש לייחס את תוצאת הפגיעות הללו למתלוננת עצמה בטענה כי לאחר הויכוח ביניהם היא נכנסה לאמבטיה והחלה לדפוק את הראש בקיר עד שפגעה בעצמה. גרסתו זו של הנאשם מצאתי לנכון לדחות בשתי ידיים, שכן הנאשם מסביר כי המתלוננת נכנסה לאמבטיה כדי לשטוף את פניה מן הדם. לפיכך, יש לומר כי החבלה על פניה נגרמה עוד לפני שנכנסה לחדר האמבטיה. חבלה שנגרמה כתוצאה ממעשה התקיפה.
על היקף הנזקים ניתן ללמוד מן התמונות המתעדות את החבלות בפניה של המתלוננת (ת/1 - ת/7) והתיעוד הרפואי (ת/16) המלמד על כי סבלה המתלוננת משבר באפה. קשה להניח כי הטחת ראש בקיר , כפי שגרס הנאשם כי המתלוננת עשתה יגרום לשבר באפה.
המניע למעשה התקיפה אף הוא הוכח. הנאשם באהבתו הרבה למתלוננת התקשה לקבל את דבר החלטתה לעזוב את הבית. הנאשם התקשה להתמודד עם הנחישות שהפגינה המתלוננת בדבר החלטתה זו ובטירופו חזר ותקף אותה.
הנאשם ביקש להציג את המתלוננת כמי שעוסקת בכשפים וכמי שמעורערת בנפשה אך גם אם גילתה עניין בתחום זה עדין אין בכך כדי להגדירה כמי שהינה מעורערת בנפשה. הנאשמת מסרה עדות רהוטה וברורה ומאד מהימנה, עדות שזכתה לתמיכה. לעדויות חבריו של הנאשם התקשיתי ליתן כל משקל לנוכח המגמה החד משמעית, אשר לא השתמעה לשתי פנים, לפיה היה בעדותם כדי לסייע לנאשם ככל האפשר ובכל מחיר.
לאור כל האמור לעיל אני סבורה כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק את העובדות נשוא כתב האישום ויש בכך כדי להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו באישום הראשון.
7.
האישום השני
באישום זה סבה המחלוקת על שאלת הוכחת היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 (א)(1) לחוק העונשין הקובע כי :
"א. העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה...
1. פוצע אדם או גורם לו חבלה חמורה."