הכרעת דין בתיק פ 1064/05

1.         הנאשם, מיכאל ינובסקי, מואשם בכך שביום 1.5.05 בשעה 20.30 או בסמוך לכך, דקר בסכין את שכנו, אלי אלמליח, (להלן:"המתלונן"), ארבע דקירות בגבו ובכתפו וגרם לו לחבלה חמורה שלא כדין, וזאת על רקע סכסוך קודם.

2.         המאשימה מייחסת לנאשם, עקב מעשיו לעיל עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 333+335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן:"חוק העונשין").

3.         הנאשם והמתלונן הינם שכנים, המתגוררים בסמיכות זה לזה בבבניין השוכן ברח' גולן 1 בנצרת עילית (להלן:"הבניין"). מעבר מקורה מקשר בין הבניין ובין הכביש הסמוך לו (להלן:"המסדרון").

4.         על פי עדויות התביעה, תקף הנאשם את המתלונן, כשזה עבר יחד עם חברתו לחיים, מרינה איאורש (להלן:"מרינה") במסדרון, וגרם לחבלותיו.

5.         המחלוקת העובדתית צומצמה לאחר שהנאשם הודה כי עשה שימוש בסכין ופגע במתלונן. לטענתו, נעשה הדבר בכדי להדוף מתקפה של המתלונן וכהגנה עצמית, והכל על רקע סכסוך קודם ביניהם.

            הנאשם הודה כי החזיק סכין ברשותו וטען כי עשה זאת מתוך שצפה מתקפה מצד המתלונן.

6.         סייג לאחריות הפלילית

חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית (סעיף 34ה לחוק העונשין).  נאשם הטוען לקיומו של סייג לאחריות הפלילית, עליו הנטל להניח תשתית ראייתית, המספיקה כדי העלאת ספק סביר בדבר קיומו של סייג כזה.  כאמור בסעיף 34כב(ב) לחוק העונשין, אם התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג.

לענייננו, די בכך שהנאשם יעורר ספק באשר לקיומו של הסייג לפיו פעל מתוך הגנה עצמית בכדי שיחול הסייג והוא יופטר מאחריות פלילית.

הנחת התשתית לשם העלאת ולו ספק בקיומו של סייג לאחריות מחייבים הבאת ראיות בנוגע לכל התנאים המתחייבים לשם קבלת הסייג.

סעיף 34 לחוק העונשין, קובע כי:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא בדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים".

הוראת סעיף 34טז. לחוק העונשין מתנה תחולת הסייג בכך שהמעשה יהיה סביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה, ובכך קובעת תנאי של מידתיות.

7.         הצדדים חלוקים קודם לכל בשאלה האם פעל הנאשם במטרה להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה לחייו, חירותו, או גופו, כנטען, והאם המעשה היה דרוש באופן מיידי בכדי להדוף את המתקפה. כפי שיפורט להלן שוכנעתי כי בנוגע לאמור הועלה הרבה מעבר לספק סביר באשר להתקיימותם של התנאים וגרסת הנאשם כי הוא זה שהותקף מהימנה עלי וסבירה יותר מגרסאות עדי התביעה.

8.         אין חולק כי ביום 1.5.05 (להלן: " יום הארוע") סמוך לשעה 20.30 נחבל המתלונן ע"י הנאשם במסדרון החשוך שהוביל אל הכביש הראשי, סמוך יותר ליציאה אל הכביש.

על פי ראיות התביעה הותקף המתלונן כאשר יצא עם מרינה בשעות הערב לטייל עם הכלב, ובעת שחלפו במסדרון החשוך התנפל עליהם לפתע הנאשם.

לגרסת ההגנה הנאשם הוא שהותקף על ידי המתלונן ומרינה, שאחזו בו דחקו אותו אל הקיר והיכו בו. הנאשם הצליח להשתחרר מאחיזתם ולהחלץ מידיהם רק לאחר שדקר את המתלונן ואז נמלט לביתו. לטענת הנאשם רדפו אחריו המתלונן ומרינה לתוך ביתו והיכו אותו גם שם.

9.         גרסת עדי התביעה איננה יכולה לעמוד ולא ניתן לבסס עליה את הכרעת הדין.  עדי התביעה העיקריים, המתלונן ומרינה הותירו רושם בלתי מהימן, עדותם היתה מגמתית, ולא התיישבה עם יתר הראיות ובמקרים מסוימים אף לא עם ההגיון הבריא, כפי שיפורט בהמשך. המתלונן ניסה בעדותו ליצור רושם כי הארוע התרחש במנותק ממערכת היחסים ששררה בין הצדדים,  ולא היה בפיו הסבר מניח את הדעת להתנהגותו לאחר הארוע, התנהגות שאיננה מתאימה לקורבן תמים  שהותקף על לא עוול בכפו.  

10.        מערכת היחסים בין הצדדים קודם לאירוע :