אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> היקף הזכות לגילוי ועיון במסמכים במסגרת בקשה לאישור תביעה נגזרת

היקף הזכות לגילוי ועיון במסמכים במסגרת בקשה לאישור תביעה נגזרת

תאריך פרסום : 27/08/2006 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט העליון
9491-04
23/08/2006
בפני השופט:
1. א' גרוניס
2. ע' ארבל
3. ד' ברלינר


- נגד -
התובע:
1. שמעון שטרית
2. עמי דוראון
3. עדנה דוראון
4. יואב קריל
5. אניטה יונגר

עו"ד מ' קפלנסקי
עו"ד ג' קפלנסקי
הנתבע:
1. אריסון השקעות בע"מ
2. עוזי ורדי זר מנכ"ל שיכון ובינוי אחזקות בע"מ
3. אפרים צדקה יו"ר שיכון ובינוי אחזקות בע"מ
4. הסתדרות העובדים הכללית החדשה
5. קרן ההסתדרות

עו"ד פ' רובין
עו"ד ר' כספי
עו"ד ג' טיכו
עו"ד ר' צמח
עו"ד ע' מנור
עו"ד נ' כנפי
פסק-דין

השופט א' גרוניס:

1.       ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט נ' ישעיה), בו נדחתה בקשת המערערים להתיר להם להגיש תביעה נגזרת בשמן של המשיבות 5-4 נגד המשיבים 3-1.

2.       המערערים הינם חברי המשיבה 4, הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן - ההסתדרות), שהינה בעלת השליטה במשיבה 5, קרן ההסתדרות. בשנת 1995, בעת שחיים רמון כיהן כמזכיר ההסתדרות, החליטה קרן ההסתדרות למכור את מניותיה בחברת שיכון ובינוי אחזקות בע"מ (להלן - שיכון ובינוי או החברה), שהיוו באותה עת 94% מהון המניות של החברה. המניע למכירה היה מצבן הכלכלי הקשה של ההסתדרות ושל החברה. לצורך המכירה הזמינו ההסתדרות וקרן ההסתדרות חוות דעת בדבר שוויה של החברה. בחוות הדעת, שנכתבה על ידי ד"ר דן לוין, הועמד שווי החברה על סך של 314-271 מיליון ש"ח. ההסתדרות שסברה כי מדובר בהערכת חסר של שווי החברה הזמינה חוות דעת נוספת, שנערכה על ידי יעקב גדיש ושלמה שטנר. בחוות דעת זו הוערך שווי החברה בסך של 814-701 מיליון ש"ח. הפער הגדול שבין שתי חוות הדעת הוביל את ההסתדרות להזמנת חוות דעת שלישית. בחוות הדעת השלישית, שנכתבה על ידי רו"ח גד סומך, הועמד שווי החברה על סך של 602-550 מיליון ש"ח. חוות דעת זו אומצה על ידי מי שהיו בכירי ההסתדרות אותה עת. בסופו של דבר נמכרו מניותיה של קרן ההסתדרות בשיכון ובינוי לעובדיה של החברה תמורת 307 מיליון ש"ח (בהתבסס על שווי חברה של 326 מיליון ש"ח), וכן תמורת ויתור מצד העובדים על זכויות סוציאליות, ששוויין הוערך בסך של 250 מיליון ש"ח (בהמשך נתייחס לעסקה למען הקיצור כאל מכירה של החברה אף שמדובר היה במכירה של 94% מהמניות). מימון הרכישה נעשה באמצעות הלוואות בנקאיות להן ערבה המשיבה 1, חברת אריסון השקעות בע"מ (להלן - אריסון). בתמורה לכך קיבלה אריסון מהעובדים 15% מהון המניות.

3.       המערערים הגישו בקשה לאישור תביעה נגזרת, בשם ההסתדרות ובשם קרן ההסתדרות, נגד אריסון ונגד המשיבים 3-2 (והמערערים שכנגד), עוזי ורדי זר ואפרים צדקה, ששימשו בזמנים הרלוונטיים לערעור זה כמנהל הכללי וכיושב ראש מועצת המנהלים של שיכון ובינוי (בהתאמה). במסגרת מכירת החברה לעובדים רכש עוזי ורדי זר 3% ממניות החברה ואילו אפרים צדקה רכש 1.5% מהמניות. עיקר טענתם של המערערים הייתה כי המשיבים 3-2 פעלו תוך ניגוד עניינים, והציגו מצגים מטעים בפני ההסתדרות שהובילו למכירתה של שיכון בינוי ב"נזיד עדשים" (בלשונם של המערערים). משכך, ביקשו המערערים כי יותר להם לתבוע בשם ההסתדרות וקרן ההסתדרות השבת מאות מיליוני ש"ח המהווים, לטענתם, את ההפרש שבין המחיר בו נמכרה שיכון ובינוי (שהועמד בכתב התביעה הנגזרת על כ- 300 מיליון ש"ח) לבין המחיר בו היה ראוי למכרה (כ- 1.2 מיליארד ש"ח, לטענת המערערים בכתב התביעה הנגזרת). בין המשיבים לבקשה המקורית לאישור תביעה נגזרת נכלל אף עמיר פרץ, שנבחר להיות מזכיר ההסתדרות בסוף שנת 1995, לאחר שהתקבלה ההחלטה על מכירת החברה. בשלב כלשהו הוא נמחק מן ההליך.

במסגרת ההליכים בבית המשפט המחוזי עתרו המערערים מספר פעמים לקבלת צו לגילוי ולעיון במסמכים. המערערים ביקשו לעיין, בין היתר, בשלוש חוות הדעת הנזכרות. בית המשפט המחוזי דחה את בקשותיהם בקובעו כי בשלב בו טרם אושרה הגשת תביעה נגזרת, אין בפני בית המשפט תובענה ואין למערערים מעמד של תובעים. לפיכך, סבר בית המשפט כי המערערים אינם זכאים לקבלת צו גילוי ועיון במסמכים. בית המשפט המחוזי ציין, כי המערערים יהיו זכאים לעתור לקבלת צו שכזה רק אם וכאשר תאושר בקשתם להגשת תביעה נגזרת.

4.       בעלי הדין הגישו לבית המשפט תצהירי עדות ראשית מטעמם. המשיבים 3-2 הגישו גם חוות דעת כלכלית בדבר שווייה של שיכון ובינוי מיום מכירתה ועד ליום עריכת חוות הדעת (כשנה לאחר הגשת הבקשה לאישור התביעה הנגזרת). בחוות דעת זו, שנכתבה על ידי פרופ' יצחק סוארי, רו"ח רן בן-אור ופרופ' רונן ישראל (להלן -חוות דעתו של פרופ' סוארי), נסקרה עסקת המכירה על רקע נכסיה והתחייבויותיה של שיכון ובינוי במועדים אליהם התייחסה חוות הדעת. בין היתר סקר פרופ' סוארי בחוות דעתו את שלוש חוות הדעת שהוזמנו על ידי ההסתדרות עובר למכירה. הבקשה לאישור התביעה הנגזרת לא נתמכה בחוות דעת באשר לשווי החברה ואף לא הוגשה חוות דעת נגדית מטעם המערערים בעקבות חוות דעתו של פרופ' סוארי. העדים כולם נחקרו על תצהיריהם, למעט פרופ' סוארי שלא הוזמן לחקירה נגדית על ידי המערערים. לאחר שסיכמו בעלי הדין את טיעוניהם נתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו בו דחה את הבקשה לאישור התביעה הנגזרת. בית המשפט המחוזי קבע כי המערערים לא הביאו בפניו ולו בדל ראיה לביסוס טענתם לפיה שיכון ובינוי נמכרה בעבור נזיד עדשים. הוא ציין כי החברה לא נמכרה עבור 307 מיליון ש"ח בלבד, וכי יש להוסיף לסכום זה סך של 250 מיליון ש"ח, המגלם את הזכויות הסוציאליות עליהן ויתרו העובדים. כך יוצא כי שיכון ובינוי נמכרה תמורת 557 מיליון ש"ח, סכום שאינו נופל מהשווי של החברה כפי שהוערך בחוות הדעת של רו"ח סומך, שאומצה על ידי ההסתדרות. בית המשפט המחוזי שוכנע גם כי המחיר בו נמכרה שיכון ובינוי שיקף את שווייה האמיתי במועד המכירה, בהתחשב במצבה הפיננסי באותה עת ובחוסר העניין של רוכשים פוטנציאליים בקנייתה. כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי המערערים לא הצליחו להסביר מהם אותם מעשים של שחיתות ומרמה שייחסו למשיבים 3-1 וכי ממילא לא באה בפניו ולו ראשית ראיה שתתמוך בטענותיהם של המערערים בדבר פגמים בהליכי המכירה ובדבר שחיתות, מרמה וחוסר גילוי נאות.

5.       בית משפט קמא ציין, כי הוא מוכן להניח לטובת המערערים שהמשיבים 3-2 אמנם פעלו תוך ניגוד עניינים, כאשר ייצגו כמנהל כללי וכיושב ראש מועצת המנהלים של שיכון ובינוי הן את האינטרסים של העובדים (הרוכשים) והן את האינטרסים של ההסתדרות (המוכרת). עם זאת, הוא סבר כי ניגוד עניינים זה היה בלתי נמנע, בהתחשב בזהותם של הרוכשים וכי לא די בו כדי ללמד על פגם בעסקת המכר עצמה או בהליכים לכריתתה. מכל מקום, ציין בית המשפט המחוזי כי מעורבותם של אנשי מקצוע ובכירי הסתדרות רבים בעיצוב עסקת המכר ובמשא ומתן סביבה הקשתה ואף מנעה מעשי מרמה או טפלול (מניפולציה) של הנתונים ששימשו בסיס לעסקה. לאור כל אלה דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לאישור תביעה נגזרת. על אף התוצאה אליה הגיע, החליט בית המשפט המחוזי שלא לפסוק הוצאות לטובת המשיבים. בית המשפט הדגיש את אופייה הציבורי של הבקשה ואת העובדה שלמעשה הוצג בפניו עניינם של מאות אלפי חברי הסתדרות מחד, ועניינם של אלפי עובדי שיכון ובינוי מאידך, וציין כי נסיבות העניין הביאו אותו למסקנה כי לא יהא זה ראוי והולם לפסוק הוצאות.

6.       על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור וערעור שכנגד. הערעור מופנה נגד דחיית הבקשה לאישור הגשת תביעה נגזרת, וכן נגד החלטתו של בית משפט קמא שלא להתיר גילוי ועיון במסמכים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובאופן טבעי גם ערעור זה, נסובים סביב שאלה מרכזית אחת והיא השאלה האם התמורה שקיבלה קרן ההסתדרות בגין מכירת שיכון ובינוי הייתה בבחינת נזיד עדשים. לטענותיהם של המערערים ביחס לשאלה זו שני נדבכים. הראשון, עליו תולים המערערים את עיקר יהבם, נוגע לעיון בשלוש חוות הדעת שהזמינה ההסתדרות לפני המכירה. במסגרת זו טוענים המערערים כי העובדה שלא ניתנה להם האפשרות לעיין בחוות הדעת היא אשר מנעה מבעדם להוכיח טענותיהם כדבעי. הנדבך השני, נוגע לטענתם של המערערים כי מכל מקום הביאו בפני בית המשפט המחוזי די ראיות המצדיקות אישור הגשתה של תביעה נגזרת נגד המשיבים 3-1.

7.       נפתח בטענתם השנייה של המערערים, לפיה הוכיחו בפני בית המשפט המחוזי ברמת ההוכחה הנדרשת כי המחיר בו נמכרה שיכון ובינוי היה נמוך מהמחיר הסביר וכי לפיכך, היה על בית המשפט המחוזי לקבל את בקשתם לאישור תביעה נגזרת. טענה זו אין בידי לקבל. סעיף 198(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999, מורה כי בית המשפט יאשר תביעה נגזרת אם שוכנע כי לכאורה התביעה וניהולה הן לטובת החברה. הפירוש שיש ליתן למונח "טובת החברה" המופיע בסעיף זה והדרישות הראייתיות שיש לעמוד בהן על מנת שישוכנע בית המשפט כי התביעה וניהולה הן לטובת החברה, טרם הוכרעו בבית משפט זה. איני רואה לנכון לדון ולהכריע בשאלות נכבדות אלה במסגרת הערעור שבפנינו, הואיל ומקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה המערערים לא הציגו בפניו ראיה כלשהי - ואפילו לא ראיה לכאורה - לביסוס טענותיהם. המערערים ביקשו לתמוך טענותיהם לעניין מחיר המכירה הנמוך בשניים: בשווי נכסי המקרקעין בהם החזיקה שיכון ובינוי בעת המכירה ובשווי מניותיה בבורסה בעת שהונפקו (כשנתיים לאחר מכירת המניות לעובדים). ואולם, הם לא השכילו להביא ראיות שיוכיחו כי שני אלה אמנם מלמדים על המחיר הראוי למניותיה של החברה בעת מכירתה.

8.       המשיבים, לעומת זאת, הוכיחו בבית המשפט המחוזי כי מצבן הכלכלי של ההסתדרות ושל החברה עצמה עובר למכירה היה בכי רע. בעניין זה נסתפק בציון העובדה שההון העצמי השלילי של שיכון ובינוי בעת העסקה הגיע לסך של 291 מיליון ש"ח. בחוות דעתו של פרופ' סוארי, שהוגשה מטעם המשיבים 3-2, הובהר כי לאור מצבה הכלכלי של החברה בעת מכירתה, המחיר ששולם תמורתה היה מחיר ראוי וזאת גם בהתחשב בשווי המקרקעין שהחזיקה. פרופ' סוארי אף פירט בחוות דעתו מדוע מחירן של מניות החברה כשנתיים לאחר המכירה אינו יכול לשמש כאינדיקציה לכך שנמכרה במחיר נמוך. המערערים, כאמור, לא הביאו חוות דעת כלשהי שתסתור את האמור בחוות דעתו של פרופ' סוארי, אף שאין מחלוקת כי נטל ההוכחה - תהא מידתו אשר תהא - היה מונח על שכמם. לכך יש להוסיף כי הובאו ראיות מטעם המשיבים לפיהן לא היה לשיכון ובינוי כל דורש או קונה, לא כל שכן במחיר שביקשה ההסתדרות עבורה. הוכח גם כי עובדיה של שיכון ובינוי עצמם לא רכשו את מלוא המניות שהיה באפשרותם לרכוש בגדר העסקה. המשיבים אף הוכיחו כי למכירה לעובדים היה ערך מוסף מבחינת ההסתדרות, שכן היה בה משום מימוש מטרותיה ההיסטוריות של ההסתדרות כגוף שנועד לקדם את רווחתם של העובדים. בנסיבות אלה ודאי שאין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא לפיה הוכח בפניו כי המחיר ששולם בגין שיכון ובינוי היה המחיר הראוי.

9.       כאמור, סבורים המערערים כי אף אם כשלו בהוכחת טענותיהם, אין לזקוף זאת לחובתם, שכן החסר בראיות מצידם נבע מכך שלא התאפשר להם לעיין בשלוש חוות הדעת שהזמינה ההסתדרות עובר למכירה. לטענתם, העדר ההזדמנות לעיין בחוות דעת אלו הקשה עליהם ואף מנע מהם להוכיח את טענתם לפיה נמכרה החברה במחיר נמוך בהרבה משווייה. המשיבים מצידם טוענים לעניין זה כי חוות הדעת לכשעצמן אינן רלוונטיות הואיל ושיכון ובינוי נמכרה על פי השווי שרוכשים מרצון הסכימו לשלם עבורה, בעת שלא היו קונים אחרים שהביעו בה עניין. כמו כן טוענים המשיבים, כי המערערים אינם יכולים לתלות את מחדלם בהוכחת טענותיהם בהעדרה של אפשרות לעיין במסמכים. הם מציינים כי המערערים נמנעו מלהגיש חוות דעת כלכלית מטעמם בדבר שווייה של שיכון ובינוי, אף שהיו בידיהם כל או רוב הפרטים בדבר מצבה הכלכלי, כפי שדווחו בתשקיף הצעת המכר שפורסם ביום 30.5.96 (רכישת המניות על ידי העובדים בוצעה בפועל על פי התשקיף). כמו כן, המערערים לא חקרו את פרופ' סוארי, אף שסקר באופן נרחב את שלוש חוות הדעת במסגרת חוות דעתו. מכל מקום, גורסים המשיבים כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה אין מקום למתן צו לגילוי ולעיון במסמכים בגדרה של בקשה לאישור תביעה נגזרת.

10.     הגם שמצאתי מידה של טעם בטענת המערערים לפיה היה על בית משפט קמא להורות על העברת חוות הדעת לעיונם, איני מוצא לנכון לקבל טענתם לפיה די בכך כדי להצדיק התערבות בהחלטה שלא לאשר הגשת תביעה נגזרת. טענתם העיקרית של המשיבים בעניין העיון בחוות הדעת הינה כי אין מקום להתיר הליכים של גילוי ועיון במסמכים במסגרת בקשה לאישור תביעה נגזרת. לשיטתם, מקומם של הליכי גילוי ועיון יבוא במסגרת התביעה עצמה, לאחר מתן האישור. בית משפט קמא קיבל טענה זו ומשכך דחה את בקשותיהם החוזרות ונשנות של המערערים לגילוי מסמכים. דעה שונה בעניין זה הובעה בפסיקה אחרת של בית המשפט המחוזי (ראו, ת.א. (ת"א) 1266/03 (בש"א  10880/06) טלבי נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסם); ה"פ (ת"א) 812/04 (בש"א 14335/05) בן יקר נ' נצבא חברה להתנחלות בע"מ (טרם פורסם)). איני רואה צורך לדון במסגרתו של ערעור זה בשאלה הכללית של גילוי ועיון במסמכים בגדרה של בקשה לאישור תביעה נגזרת. יחד עם זאת אציין, כי עמדתו של בית המשפט המחוזי במקרה דנא, השוללת באופן מוחלט מתן צו לגילוי מסמכים ולעיון בהם, נראית לי מרחיקת לכת. דומה, כי יהיו מקרים לא מעטים בהם יהא מקום להליכי גילוי ועיון בהיקף מסוים כבר בשלב בו נדונה הבקשה וספק אם יש לשלול לחלוטין את כוחו של בית המשפט ליתן צו שכזה. אעיר, כי נראה שבית המשפט המחוזי היה ער לקושי שנבע מן המסקנה המשפטית אליה הגיע. בפסק הדין בו נדחתה הבקשה לאישור תביעה נגזרת ציין בית משפט קמא, כי אף שהוא סבור שלמערערים אין זכות בדין לעיון במסמכים, מן הראוי היה שהמשיבים יעבירו בכל זאת את חוות הדעת לעיונם.

11.     ברי כי אילו היינו עוסקים בבקשה לעיון במסמכים שהוגשה בגדרה של תביעה רגילה, היה על המשיבים להעביר את חוות הדעת לעיונם של המערערים. מרגע שמוזכר מסמך בכתבי טענותיו של בעל דין או בתצהיריו הופך הוא בר עיון, אלא אם קיימת בפיו של בעל הדין עילה הפוטרת אותו מחובת ההצגה לעיון, כגון טענת חיסיון (ראו, תקנה 114 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי); י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 440-439). במקרה דנא, הוזכרו שלוש חוות הדעת בכתבי הטענות מטעם המשיבים ובתצהירים שהוגשו מטעמם (קיימת התייחסות לחוות הדעת בתשובת ההסתדרות לבקשה לאישור תביעה נגזרת; בתצהיר צוקרמן שהוגש מטעם ההסתדרות וקרן ההסתדרות; ובתצהירו של המשיב 3). כאמור, בחוות דעתו של פרופ' סוארי ניתן אף למצוא התייחסות מפורטת לשלוש חוות הדעת. המשיבים אינם טוענים כי חל על חוות הדעת חיסיון מסוג כלשהו וטענתם לפיה חוות הדעת אינן רלוונטיות נופלת מאליה משהם עצמם מתייחסים אליהן ומסתמכים עליהן בתצהירים ובחוות הדעת שהוגשו מטעמם (ראו והשוו, המ' 121/58 קרן קיימת לישראל בע"מ נ' כץ, פ"ד יב 1472, 1474). כך איפוא, לו היו הבקשות לגילוי ולעיון מוגשות במסגרת תביעה רגילה, לא היה מנוס מן הקביעה כי חוות הדעת הפכו למסמכים בני עיון. אלא, שאנו עוסקים בבקשה לאישורה של תביעה נגזרת ולא בתביעה רגילה. יחד עם זאת וגם אם אניח כי הזכות לגילוי ועיון בגדרה של בקשה כזו מצומצמת יותר מזו הניתנת במסגרת תביעה רגילה, הרי בנסיבות העניין, ובשל מרכזיותן של חוות הדעת בטענות בעלי הדין כולם, נראה כי היה מקום להורות על העברתן לעיון המערערים. אציין, כי מטבע הדברים איני מתייחס בהקשר זה לתיקון שנערך לאחרונה בתקנה 75 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ושנכנס לתוקף ביום 14.7.06 (תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 3) התשס"ו-2006, ק"ת 6490, 14.6.06 עמ' 835), היינו זמן רב לאחר הגשת כתבי הטענות בענייננו. התיקון אינו מסתפק בחובה המוטלת על בעל דין לרשום בכתב טענותיו, או ברשימה מצורפת אליו, מהם המסמכים שעליהם הוא מסתמך, אלא מוסיף כי עליו לצרפם לכתב הטענות.

12.     מכל מקום, שוכנעתי כי אף אם היו מקבלים המערערים את חוות הדעת לידיהם לא היה בכך כדי לבסס די הצורך את טענותיהם. יש לציין כי מסקנתה של כל אחת מחוות הדעת (שווי החברה המוערך) הייתה ידועה למערערים. אף אם אניח לטובתם כי אילו היו מקבלים לידיהם את חוות הדעת היו יכולים לעשות שימוש בנתונים המופיעים בהן על מנת להציג בפני בית המשפט הערכת שווי חדשה וגבוהה מאלו שהוצגו, לא היה בכך די כדי לגבור על ראיותיהם של המשיבים. בהתחשב בהבדלים המשמעותיים שבין שלוש חוות הדעת שקיבלה ההסתדרות עובר למכירה, חשיבותה הראייתית של הערכת שווי נוספת - לו הוגשה חוות דעת מטעם המערערים - הייתה נמוכה. הפערים בין חוות דעת אחת לשנייה ולשלישית היו פערים של מאות מיליוני ש"ח. פרופ' סוארי הסביר באריכות בחוות דעתו מדוע פערים אלה הינם פערים סבירים, ועדיין, לאור הפערים האמורים נשאלת השאלה האם יש בחוות דעת רביעית הנוקבת בהערכת שווי שונה כדי להעלות או להוריד? בעיניי התשובה לשאלה זו שלילית. כך במיוחד, לאור זאת שהמשיבים הוכיחו בבית המשפט המחוזי כי לא היה כל קונה אחר שהיה מוכן לרכוש את שיכון ובינוי, פרט לעובדיה, גם כשהמחיר שהתבקש עבורה נקבע לפי הערכת השווי הנמוכה ביותר שקיבלה ההסתדרות. חוות דעת אינה מהווה תחליף לקונה שמוכן לרכוש את הנכס המוצע למכירה. הערכת שווי אינה שוות ערך להצעת מחיר. גם אם היו מציגים המערערים חוות דעת מטעמם ומבססים כדבעי את הטענה כי מבחינה כלכלית שוויה של החברה עלה על האמור בכל אחת מחוות הדעת שהזמינה ההסתדרות, לא היה בכך די כדי ליצור יש מאין קונים שהיו מתעניינים ברכישת החברה (ראו והשוו, רע"א 5609/03 אד מרי השקעות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות, פ"ד נח(3) 97; רע"א 2052/00 חברת אחוזת ברוך זיזה בע"מ נ' שחם (לא פורסם); רע"א 3404/04 חזן נ' טפחות בנק למשכנתאות (לא פורסם)). לכל אלה אוסיף, כי לא השתכנעתי שהמערערים עשו מאמץ אמיתי להביא ראיות מטעמם לעניין שווייה של החברה בעת המכירה או לכל הפחות מאמץ אמיתי להפריך את ראיות המשיבים בעניין זה. גם אם אניח, כי לא די בכל הפרטים בדבר מצבה של החברה המופיעים בתשקיף ובחוות דעתו של פרופ' סוארי כדי לבסס חוות דעת מטעם המערערים, הרי שלא מצאתי בטענות המערערים הסבר לכך שלא זימנו את פרופ' סוארי לחקירה נגדית. העדר אפשרות לעיין בחוות הדעת לכשעצמו אינו יכול ליתן הצדקה לכך.

13.     לאור מסקנתי, איני רואה צורך לדון בטענות נוספות שהועלו על ידי המשיבים. בכללן, טענת המשיבים לפיה המערערים אינם רשאים כלל להגיש בקשה לאישור תביעה נגזרת בהיותם חברי הסתדרות ולא בעלי מניות בקרן ההסתדרות, וטענתה של אריסון כי לא ניתן כלל לתובעה בתביעה נגזרת מאחר שהיא לא רכשה את מניותיה בחברה מידי קרן ההסתדרות אלא מידי העובדים.

14.     כאמור, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש גם ערעור שכנגד. עניינו של הערעור שכנגד, שהוגש מטעם המשיבים 3-2 בערעור, הוא אך ורק באי פסיקת ההוצאות. לא שוכנעתי, כי מתקיימות במקרה זה הנסיבות החריגות המצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר הוצאות משפט (ראו, ע"א 356/81 הרבסט נ' רינסקי, פ"ד לח (1) 167; ע"א 136/92 ביניש עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 131; ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" (טרם פורסם)).

15.     הערעור והערעור שכנגד נדחים ללא צו להוצאות. לאור סירובם של המשיבים להעביר לידי המערערים את חוות הדעת, אין מקום לחייב את המערערים בהוצאות על אף דחייתו של הערעור, ובנסיבות אין אף מקום לחיוב בהוצאות בעניין הערעור שכנגד.

                                                                                                ש ו פ ט

השופטת ע' ארבל:

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ