החלטה 5437/14

1.        לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 15.7.2014 (מ"ת 454-06-14, סגן הנשיא א' אברהם). בהחלטתו זו הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

כתב האישום והליכים קודמים

2.        ביום 1.6.2014 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)). על-פי כתב האישום, ביום 21.5.2014 העורר פנה לחבורת אנשים אשר שתו אלכוהול בסמוך למרכול בעיר עפולה בבקשה שישמרו על השקט ויעזבו את המקום. בהמשך לכך, התפתח עימות בין ארקדי יושבייב, אשר נמנה על  היושבים במקום (להלן: המתלונן), לבין העורר, שהתפתח לכלל חילופי דחיפות. זמן קצר לאחר מכן, העורר והמתלונן התפייסו. בשלב זה, המתלונן הזמין את העורר להצטרף אליו לדירה של חברו, אנדריי לוין (להלן: לוין), והעורר נענה להצעה. השניים נסעו לדירתו של לוין כאשר באמתחתם בקבוקי בירה שהעורר רכש זמן קצר קודם לכן. במהלך שהותם בדירה, ולאחר ששתו אלכוהול, פרץ ויכוח בין העורר לבין המתלונן, ובמהלכו נטל העורר סכין מטבח שהייתה בדירה וחתך את המתלונן בצווארו ובמקומות נוספים בפלג גופו העליון. כתוצאה ממעשיו של העורר, כך לפי כתב האישום, נגרמו למתלונן חתכים בצוואר, באמה ובאוזן, וכן שריטות בחזה. כתוצאה מכך, המתלונן נותח ואושפז בבית החולים במשך כחמישה ימים.

3.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, המדינה עתרה לבית המשפט בבקשה שיורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בבקשה נטען כי בידי המדינה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. עוד נטען כי העבירות המיוחסות לעורר מקימות את חזקת המסוכנות הקבועה בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). לבסוף, נטען כי לעורר שתי הרשעות קודמות – בעבירות של העלבת עובד ציבור, היזק לרכוש במזיד, איומים ותקיפה.

4.        ביום 15.7.2014 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשתה של המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

5.        בפתח החלטתו ציין בית המשפט המחוזי כי סמוך לאחר הבקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, הסכים סנגורו לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית נגד מרשו, וביקש כי יוכן בעניינו תסקיר מעצר לשם בחינת חלופת מעצר. עם זאת, בהמשך הוחלף הייצוג, וסנגורו החדש של העורר כפר בקיומן של ראיות לכאורה.

6.        בבוחנו האם אכן קיימת תשתית ראייתית המבססת לכאורה את אשמתו של העורר, נדרש בית המשפט המחוזי לעדותו של המתלונן (אשר טען תחילה כי העורר דקר אותו, אך בשלב מסוים חזר בו מטענה זו); לטענת האליבי של העורר (שבגדרה טען כי שהה בביתו בשעה שבה נדקר המתלונן); להודעותיהם של אשת העורר ולוין, אשר בדירתו התבצע אירוע הדקירה; וכן לקבלה שנמצאה בביתו של לוין וקשרה לכאורה את העורר למקום, כמפורט להלן.

7.        בית המשפט המחוזי הצביע על כך שאין מחלוקת בין הצדדים בדבר הוויכוח שהתגלע בין העורר לבין המתלונן בסמוך למרכול ואשר תואר בכתב האישום, אלא רק באשר להתרחשויות המאוחרות לו. זאת, בשים לב לטענתו של העורר כי הוא נסע עם אשתו לביתו ולא היה כלל בדירה שבה התבצעה הדקירה.