החלטה 4886/14 - א'

           בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור לפי תקנה 43(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: התקנות), בגדרה מבוקש כי יינתן צו המונע מהמשיבה 1 להעביר לידי המשיבות 3-2 חלקים ממסמכים מסוימים, אשר על חשיפתם הורה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט י' נועם) בפסק דינו בעת"מ 49820-09-12 מיום 12.6.2014.

1.        ברקע לבקשה זו ניצב מיזם "הנתיב המהיר" בכביש מספר 1 בואך תל-אביב. לצורך התמודדות במכרז הקמת הנתיב המהיר ותפעולו, הקימה המבקשת 2 (להלן: שפיר) את המבקשת 1, וזו זכתה בשנת 2007 במכרז. שפיר, אשר הקימה כאמור את המבקשת 1, שימשה כקבלן ההקמה מטעמה, ואילו המשיבה 2 (להלן: טרפיטק) שימשה כקבלן משנה של שפיר. בשנת 2011 מונתה המשיבה 1, כביש חוצה ישראל בע"מ, ל"רשות ממונה" על ביצוע הפרויקט (להלן: הרשות), על פי הוראת סעיף 2ד לחוק נתיבים מהירים, תש"ס-2000.

           נציין כי בחוזה הזיכיון בין המדינה לבין המבקשת 1 נכללה תניית סודיות, האוסרת על גילוי מידע או מסמך שנתקבל על ידי מי מהצדדים הקשור למיזם, למעט למטרות קיום חוזה הזיכיון.

2.        בחודש ספטמבר 2011 הגישה טרפיטק תביעה כספית נגד שפיר הנסבה על העבודות מושא הפרויקט. בחלוף מספר חודשים, הגישה המשיבה 3, התנועה לחופש המידע, בקשה לקבלת מידע לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע או החוק), בגדרה נתבקשה הרשות לגלות את הסכם הזיכיון. כעבור מספר ימים הגישה טרפיטק גם היא בקשה לפי חוק חופש המידע, בה נתבקש גילויים של שורת מסמכים, ביניהם: הסכמים בין שפיר למדינה בנוגע לפרויקט; כתבי בי דין שהוגשו במסגרת בוררות שהתקיימה בין שפיר למדינה; מסמכי התחשבנות של שפיר עם המדינה בקשר לעבודות שבוצעו על ידי טרפיטק ועוד. בבקשתה ציינה טרפיטק כי המסמכים נדרשים לנוכח התביעה שהיא מנהלת נגד שפיר.

           בקשותיהן של המשיבה 3 וטרפיטק התקבלו בחלקן, ובעקבות כך הגישו המבקשות את עתירתן לבית משפט קמא.

           נציין כי במהלך הדיונים בבית משפט קמא הסכימו צדדים לצמצם את חזית המחלוקת, כך שהעתירה תתמקד בקטעים נקודתיים העוסקים במערכת האגרה ויעד הפדיון, וכן בקטעים מהסכם פשרה אשר נכרת בין הרשות והמבקשת 1 בעקבות הליך בוררות שהתקיים ביניהן.

3.        בית משפט קמא דחה את העתירה. נקבע, כי לנוכח הסכמתן של המבקשות לחשוף את כלל המסמכים (מלבד הקטעים הספציפיים אשר נותרו במחלוקת), ממילא מתייתר הצורך לדון בשאלה אם הייתה הרשות מנועה מלחשוף את המסמכים עקב תניית הסודיות שבחוזה הזיכיון. למעלה מן הצורך, נקבע כי חוזה הזכיון אינו "מידע או מסמך שנתקבל" על ידי הרשות, שהרי המדינה הייתה צד לניסוחו. לנוכח האמור, לא מצא בית המשפט צורך להידרש לשאלה אם מדובר ב"מידע שהגיע לידי הרשות הציבורית, שאי גילויו היה תנאי למסירתו", שהוא מסוג המידעים שאין הרשות חייבת למסרו לפי סעיף 9(ב)(7) לחוק.

           עוד קבע בית המשפט כי גם מקום בו מדובר בסוד מסחרי (סוג מידע שאין הרשות חבה בפרסומו – סעיף 9(ב)(6) לחוק), לא נפקד מקומם של שיקולים נוספים, כגון זכות הציבור לדעת, מידת הפגיעה בסוד המסחרי ועוד. במקרה דנן, נקבע כי בהתחשב בכך שמדובר במכרז פומבי העוסק במשאב ציבורי, הרי שקיים אינטרס ציבורי בחשיפת המידע. באשר לטענת המבקשות בדבר היות המידע סוד מסחרי או סוד מקצועי, בית משפט קמא ציין כי המבקשות לא הבהירו מדוע הפרטים המדוברים מהווים סוד מסחרי, ומכל מקום לא הבהירו מהי הפגיעה הצפויה מחשיפתם.