פתח דבר
1. המאשימה מייחסת לנאשם עבירות של בניה ושימוש ללא היתר, ובסטייה מהיתר, על קרקע חקלאית, במקרקעין הידועים כגוש 14374 חלקה 3 (להלן:
"המקרקעין").
2. עפ"י עובדות כתב האישום, בנה הנאשם על המקרקעין מספר מבנים, ובין היתר בנה מבנה למגורים בגודל 60 מ"ר, מחסן בשטח 51 מ"ר וסככה בגודל 400 מ"ר (להלן:
"המבנים").
3. בהתאם לכתב האישום, את המבנים הנ"ל בנה הנאשם בהסתמך על שני היתרים שניתנו לו על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה "גלילי עליון" (להלן:
"הוועדה המקומית"), היתרים שמספרם 9008 ו - 220000074 (
להלן: "היתר א' ו- היתר ב' בהתאמה"), כאשר שני ההיתרים הינם בטלים מעיקרם, בהיותם סותרים את הוראות תכנית ג/6540
(להלן: "התוכנית") החלה על המקרקעין.
4. את הבניה והשימוש הנ"ל, עשה הנאשם בניגוד להוראות סעיפים 145 (א) , 204 (א) ו- 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן:
"החוק"), ותקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967 (להלן:
"התקנות").
5. לאחר שכפר הנאשם בעובדות כתב האישום, התקיימו שתי ישיבות הוכחות בתיק, שבמהלכן העידו חלק מעדי התביעה. בדיון מיום 13.11.12, התנגד הנאשם לשמיעת עדותם של חלק מעדי המאשימה, שתפקידם יפורט בהמשך, והעלה הנאשם בעניין זה טענות של -"הגנה מן הצדק", המצדיקות, לשיטתו, ביטול כתב האישום הנ"ל.
6. במסגרת טיעוניהם לעניין ההגנה מן הצדק, טענו הנאשם והמאשימה, בין היתר, כלהלן:
טענות הנאשם
7. בבקשתו, ביסס הנאשם את טענתו המקדמית של "הגנה מן הצדק" על מס' אדנים. האחד, כי בהגשת כתב האישום, ביצעה המאשימה "אכיפה בררנית" כנגדו, וזאת עת החליטה לא להעמיד לדין, הן את מהנדס הוועדה המקומית והן מזכיר הוועדה המקומית (שייקרו להלן:
"העדים"), אשר היו מעורבים במתן ההיתרים נשוא האישום, ונחקרו בעניין זה תחת אזהרה.
8. בנוסף, טען הנאשם כי היה על המאשימה לפרט ולנמק את הסיבות שהביאו להחלטתה לסגור את התיקים נגד העדים הנ"ל, דבר שהביא לאי העמדתם לדין, ואין להסתפק בתשובות המאשימה להעדר ראיות מספיקות ולהעדר עניין לציבור.
9. עוד טען הנאשם כי, את המבנים נשוא האישום, בנה בהסתמך על ההיתרים שניתנו לו על ידי הוועדה המקומית, הגוף המוסמך להנפיק את ההיתרים, ולכן פעולותיו הם בגדר הסתמכות על הבטחה שלטונית של הועדה המקומית.
תגובת המאשימה
10. בתגובתה מבקשת המאשימה לדחות את טענות הנאשם להגנה מן הצדק.
11. לטענת המאשימה, לא נפלו פגמים בהתנהלותה בהעמדת הנאשם לדין, פגמים שיש בהם משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, ובאופן שיש בו כדי להביא לביטול כתב האישום.
12. באשר לטענה של אכיפה בררנית, ציינה המאשימה כי העדים נחקרו בחשד לעבירה של מתן היתר בלתי חוקי שמספרו 2007228 מיום 29.07.09 (שייקרא להלן:
" היתר ג' "), אשר אינו חלק מכתב האישום נשוא התיק, כאשר החשדות שיוחסו לעדים, התייחסו להיתר זה בלבד.
13. הוסיפה המאשימה בעניין זה וטענה כי, במועד גביית הודעותיהם של העדים, בתאריכים 24.04.08 ו- 19.02.08, הרי החשד לביצוע עבירה של מתן היתר בלתי חוקי בנוגע להיתר א', התיישן, ולא ניתן לייחס לעדי התביעה חשד בגין מתן היתר זה. הוסיפה המאשימה כי בכל הנוגע להיתר ב', הרי היתר זה לא ניתן על ידי העדים, ואין להם כל קשר אליו.
14. לטענת המאשימה, משחקירת העדים התייחסה להיתר שונה מאלו שבגינם הוגש כתב האישום, אין בסיס לטענה של אכיפה בררנית.
15. לעניין טענת הנאשם לפיה היה על המאשימה לנמק את ההחלטה לא להעמיד את העדים לדין, ציינה האחרונה כי עניין זה אינו מבסס טענה של הגנה מן הצדק, כאשר הערכת הראיות שהובילה לסגירת התיקים נגד העדים, הינה בגדר תרשומת פנימית, שאינה עולה כדי חומר חקירה, אותו יש להעביר לנאשם, ואינה בגדר ראיה שיכולה לתרום לגילוי האמת. מכאן, הבקשה לפרט ולנמק הערכת הראיות שהובילה לסגירת תיקי החקירה, חורגת ממתחם חומר חקירה כהגדרתו בחוק ובפסיקה.
16. לעניין טענת ההסתמכות, טענה המאשימה כי ההיתרים בטלים מעיקרם, וזאת בשל הסטייה הניכרת מהוראות התוכנית החלה על המקרקעין, כאשר ההיתרים שניתנו לנאשם חורגים באופן משמעותי מהתוכנית, ולכן לא ניתן לתת להם תוקף חוקי.