לפניי בקשה לביטול החלטה שניתנה ביום 28.4.13 במעמד צד אחד.
תחילתו של הליך זה בתביעת שיבוב להחזר תגמולי הביטוח ששילמה המשיבה למבוטח, מר אולמר אליעזר, בגין תאונת דרכים שארעה ביום 23.11.00 בין רכב המבוטח לבין רכבם של המבקשים. על פי גרסת המשיבה, התאונה ארעה כאשר מבוטחה המתין עם רכבו בצומת לכיוון פנייה ימינה אל הכביש הראשי, בעוד רכב המבקשים אשר עמד במרכז הנתיב והתכוון לפנות שמאלה, החל לפתע את נסיעתו לכיוון ימין, מבלי שהבחין ברכב המבוטח, כתוצאה מכך פגע ברו וגרם לרכבו נזקים.
לצורך השלמת התמונה בהמשך יובהר כי, התביעה הוגשה בבית משפט השלום בתל אביב-יפו בשנת 2005, והעובר לבית משפט זה בשנת 2010 מחמת חוסר סמכות.
ביום 14.6.11, משלא הוגש כתב הגנה מטעם המבקשים, ניתן על ידי כב' הרשמת (כתוארה אז) רגד זועבי פסק דין המחייב את המבקשים לשלם למשיבה את סכום התביעה ע"ס 13,078 ש"ח בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (להלן: "פסק הדין").
ביום 19.12.12 הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד וכן בקשה לביטול פסק הדין, לטענתם, לא ידעו אודות ההליך שנפתח נגדם ועל פסק הדין שניתן אלא לאחר שהוטל עיקול על חשבונם בבנק במסגרת תיק ההוצל"פ. על פי גרסתם, מבירור שנעשה נודע להם כי כתב התביעה התקבל במשרד בא כוחם, אולם היות והתיק נפתח תחילה בבית משפט אחר ומספרו השתנה, נוסף לזה שבא כוחם העתיק את משרדו באותה עת לכתובת אחרת, כל אלה הביאו לכך שנגרמה טעות משרדית בשלה לא הוגש כתב הגנתם. לגופו של עניין טענו המבקשים כי, התאונה ארעה באשמת נהג הרכב המבוטח, אשר עקף את רכבו מימין.
המשיבה התנגדה לביטול פסק הדין, אשר נמסר, לדבריה, לבא כוח המבקשים כבר ביום 29.6.11, כפי שעולה מאישור המסירה שצורף. לטענת המשיבה, המבקשים ידעו על ההליך שתלוי ועומד נגדם שכן כל מסמכי התביעה הועברו לבא כוחם, בטרם הועברה התביעה לסמכות בית משפט זה, אך נמנעו מלהגיש כתב הגנה. ביחס לסיכויי ההגנה נטען כי, המבקשים לא העלו כל טענה עניינית כנגד התביעה ולא צרפו כל ראיה לביסוס גרסתם, מעבר לכך שגרסת המבקש באשר לאופן התרחשות התאונה אינה תואמת את גרסתו כפי שהועלתה בבקשה קודמת לביטול פסק הדין משנת 2009.
הצדדים זומנו ליום 28.4.13 לשמיעת הבקשה בפני כב' הרשמת (כתוארה אז), אולם היות והמבקשים ו/או מי מטעמם לא התייצבו לדיון, נדחתה הבקשה לביטול פסק הדין, תוך חיוב המבקשים בהוצאות המשיבה (להלן: "ההחלטה").
ביום 1.8.13 הגישו המבקשים בקשה לביטול ההחלטה הנ"ל, היות ולטענתם העדר התייצבותם לדיון שהתקיים ביום 28.4.13 נבעה בשל ישיבת בא כוחם בשבעה, לאחר שביום 21.4.13 נפטר בן דודו ועקב כך נאלץ להעדר ממשרדו בכלל ומהדיון בפרט.
המשיבה הגישה תגובה לבקשה וטענה כי, אין להיעתר לה נוכח העובדה שהמבקשים ידעו מבעוד מועד אודות הדיון והתיק בכלל, אולם עושים כל שלאל ידם על מנת להתחמק ממיצוי הדין נגדם ובזלזול מופגן, הגם שהסיבה בגינה נעדרו המבקשים מהדיון אינה מקימה זכות לביטול פסק דין.
הצדדים זומנו לשמיעת הבקשה ליום 21.10.13, אולם שוב לא הופיעו המבקשים ו/או מי מטעמם מחמת מחלתו של ב"כ המבקשים, כאשר נודע על כך כשעה לפני תחילת הדיון. בשל כך, כב' הרשמת (כתוארה אז) ראתה לנכון לדחות את הדיון למועד מתואם אחר, אלא שבאותם ימים, בשל שינויים בסדרי בית המשפט, הועבר התיק לסמכותי, ואז מצאתי לנכון לבטל את מועד הדיון וליתן החלטה על יסוד הבקשות והתגובות של הצדדים.
דיון:
כידוע, קיימות שתי אפשרויות לביטול פסק דין או החלטה שניתנו במעמד צד אחד- ביטול מחובת הצדק או ביטול מכוח שיקול דעת של בית המשפט. ביטול מחובת הצדק ייעשה במקרים בהם פסק הדין או ההחלטה ניתנו שלא כהלכה, היינו- במצב שבו ההזמנה לדין לא הומצאה למבקש כדין, בעוד בביטול פסק דין מכוח שיקול הדעת יש לבחון את המחדל בגינו ניתן פסק הדין או ההחלטה בהעדר הגנה, וכן את סיכויי ההצלחה של מבקש הביטול. עוד ידוע כי, לשאלת סיכויי ההצלחה משקל מכריע בבחינת הבקשה, יחד עם זאת, במקרים בהם מחדלו של בעל הדין עולה כדי התעלמות מההליך המשפטי או זלזול בו, לא יבוטל פסק הדין, אף אם הצביע על סיכוי לכאורי לכך שטענותיו היו מתקבלות, לו הוגשו במועד (ראה-
רע"א 6905/11 גולדנברג נ' רובנר, פיסקה 16 [פורסם בנבו] (31.12.2012); אורי גורן,
סוגיות בסדר דין אזרחי, עמ' 373 (מהדורה עשירית, 2009)).
בענייננו, אין מדובר בביטול מחובת הצדק, שכן המבקשים זומנו כדין לאותה ישיבה במסגרתה ניתנה ההחלטה נשוא הבקשה. אם כן, עסקינן בביטול מכוח שיקול דעת של בית המשפט.
לאחר שעיינתי ובחנתי היטב את התיק שבפניי הגעתי לכלל מסקנה לפיה, אין מקום לבטל את ההחלטה מיום 28.4.13. השיקולים שהביאוני למסקנה זו נעוצים בהתנהלות הכוללת של המבקשים לכל אורך התיק, ולא באופן נקודתי ביחס לבקשה זו, התנהלות אשר אינה אלא זלזול מופגן בהליכי בית המשפט ובצד שכנגד, החל באי התייצבות לדיונים אליהם זומנו כדין, וכלה באי קיום החלטות בית משפט, בשים לב למועדים בהם הגישו המבקשים את בקשותיהם, מבלי שהציגו טעמים מיוחדים לכך.
מודע אני למשמעות ולהשלכות הכרוכות מדחיית בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות זאת מבלי שהתובענה התבררה לגופה ומבלי שלבעל הדין ניתנה ההזדמנות להוכיח טענותיו, עם זאת, במקרה שלפנינו ניתן למבקשים יומם בביהמ"ש, פעם ועוד פעם, על מנת לשטוח את טענותיהם ולהוכיח את גרסתם, אלא שהמשיכו להתעלם מהליך, גם לאחר שניתנה להם הזדמנות נוספת לבטל את פסק הדין שניתן נגדם בהעדר הגנה. שוכנעתי כי, המקרה דנא הוא אחד המקרים בהם יש ליתן משקל גבוה יותר לשאלה הראשונה אשר עומדת בבחינת הבקשה ולהתנהלות המבקשים בתיק והיא אשר הביאה אותי למסקנה האמורה. מצאתי כי, ניהול תיק מסוג זה אשר אמור היה להסתיים על ידי בירור עובדתי פשוט ומהיר, נמשך למעלה מ- 7 שנים, וזאת אך בשל מחדלם של המבקשים אשר הגיע לכדי זלזול, וכלל לא בשל צירוף נסיבות אומלל (ראה והשווה-
רע"א 1957/12 זהרה חלה נ' יוסף כהן, (פורסם בנבו) ניתן ביום 22.5.12).
התוצאה היא, אם כן, דחיית הבקשה לביטול ההחלטה מיום 28.4.13 וכפועל יוצא הותרת פסק הדין מיום 14.6.11 על כנו.
המבקשים יישאו בהוצאות הבקשה בסך של 2,000ש"ח.
ההליכים בתיק ההוצל"פ ימשכו כסדרם.
המזכירות תשלח עותק ההחלטה לצדדים בדואר רשום.