1. העניין שבפני, התנגדות הנתבע לביצוע תובענה על סכום קצוב.
2. למקרא ההתנגדות, עולה כי לא מועלות כל טענות הגנה במסגרת הבקשה. משמעות הדבר הינה, שגם אם יוכח כל האמור וכל הנקוב והמפורט בבקשה, לא יהא בכך כדי לשמש כהגנה בפני התביעה. הנתבע אינו מעלה טענות לגבי עצם החיוב, אלא מפנה טענות כלליות וסתמיות שאין בהן דבר;
3. ובמה דברים אמורים: הנתבע טוען רבות לגבי אי קבלת האזהרה, ולגופו של עניין טוען כי יתרת החוב אשר נתבעת ממנו, נוגעת לשטרות אשר מסר לאחותו, ואשר לא כובדו. עיון בתובענה, מגלה כי אין קשר בין טענות הנתבע, לתובענה אשר הוגשה כנגדו. התובענה עניינה חשבון 250775 אשר נוהל על שמו של הנתבע, חשבון בו נותרה יתרת חוב בלתי מסולקת. הנתבע אינו מעלה ולו טענה אחת המופנית כלפי החבות על פי מסמכי פתיחת החשבון ודף היתרה, למעט אמירה אחת, סתמית וכללית, כי "יש לו טענות טובות כנגד התביעה".
4. יתר על כן, חלק ניכר מהבקשה להארכת המועד להגשת ההתנגדות, מפנה לטענות הנוגעות לבקשה לביטול פסק דין, וברור כי אינו רלוונטי ואינו נוגע לעניין אשר נדון כעת.
5. תקנה 205 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984, קובעת כמפורט להלן:
"בית המשפט או הרשם יחליט בבקשת הרשות להתגונן על יסוד הבקשה וחקירת המצהיר, ואולם רשאי הוא ליתן רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד, ורשאי הוא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לדחות בקשת רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד"
6. דרך המלך, אם כן, מותווית ברישא לתקנה 205 (ג), קרי "בית המשפט או הרשם יחליט בבקשת הרשות להתגונן על יסוד הבקשה וחקירת המצהיר".
7. החריג לכלל, הינו מתן החלטה על יסוד הבקשה בלבד.
8. אציין, כי חקירת המצהיר, הינה זכות דיונית הקיימת לתובע, ולפחות בשלב זה, אין ביהמ"ש נוטה לשלול מתובע זכות דיונית אשר המחוקק התווה אותה כ"דרך המלך", רק משום שצד כלשהו משוכנע בצדקת טענותיו - ואולם כאשר על פניו, אין ולא יכולה להיות תועלת בחקירת המצהיר, אשר אינו מעלה ולו טענה רלוונטית אחת כנגד החיוב, לא ראיתי בכך שלילת זכות דיונית מהתובע, באופן אשר פוגע בו.
9. אציין עוד כי לתובענה צורף הסכם שבין התובע לנתבע, מיום 17.10.2011, הנוגע להסדרת יתרת החוב בחשבון הבנק, אותה יתרה הנתבעת כעת, ולא מדובר בהליך המשפטי הראשון אשר נדרש לה התובע, ולא ניתן לראות בבקשת הנתבע, אלא כבקשת סרק המיועדת לדחות את הקץ.
10. מהותה של תקנה 205 (ג) לתקסד"א, נדונה במסגרת ע"א 1264/08סלאמה מונדר נ' הראל חברה לביטוח (ניתן ביום 27.4.08, מצוי במאגר "נבו"):
"לשון התקנה עתה מאפשרת החלטה ללא דיון בגדרי הבקשה בלבד (ראו גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 9, תשס"ז-2007), 390), המציין, תוך השוואה לנוסח הקודם, כי "העיקרון המנחה בתיקון הוא לאפשר, במקרים המתאימים, מתן החלטה ללא דיון גם במסגרת בקשות רשות להתגונן"; כפי שמבאר המחבר המלומד, בסיפה לנוסח הקודם של התקנה ניתן היה להורות "מטעמים מיוחדים שיירשמו, שהנתבע לא ייחקר על תצהירו". הנוסח שנקבע שונה מזה שבתקנה 241(ד) העוסקת בבקשות בכתב, והמאפשרת לבית המשפט או לרשם, להחליט על יסוד הבקשה והתשובות, או "אם ראה צורך בכך", לאחר חקירת המצהירים.
השוני נובע מכך, שבבקשת רשות להתגונן, הכלל הוא קיום דיון, וההחלטה ללא דיון היא חריג.
ראו גם מ' קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה למעשה מה' 15 (תשס"ז-2007) כרך ב', 1023. לשלמות התמונה אוסיף, כי בנוסח הקודם נאמר "על אף האמור בתקנה 522 (הכלל שעניינו אפשרות לחקירת מצהיר - א"ר) רשאי בית המשפט או הרשם להורות, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שהנתבע לא ייחקר על תצהירו". ההבדל בין הנוסחים נהיר." (ההדגשה אינה במקור - א.צ.).
11. לענין זה, כבר נפסק כי השימוש בסמכות שברשות לפי תקנה 205 (ג) לתקסד"א, ראוי שתיעשה במשורה, ר' ע"א (ת"א) 2230/04 ולדהורן נ' נרקיס:
"תכליתה של תקנה 205 (ג) הינה, אמנם, לחסוך זמן הן של בית משפט והן של הצדדים ולמנוע דיוני סרק תוך חיסכון בהוצאות אך, לא על חשבון זכויות בדין. מחוקק המשנה הדגיש כי על בתי המשפט לנהוג משנה זהירות ולנמק טעמים מיוחדים שירשמו, מקום בו תדחה בקשת רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד. מחוקק המשנה הציב בפני בית המשפט כלל ולפיו עליו לקיים דיון, והחלטה ללא דיון, הינה חריג. (ראו מ.קשת,
הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה למעשה מה' 15 (תשס"ז-2007) כרך ב, 1023 )...
... ניתן להבין את הצורך והחשיבות בשימוש שבסיפא בזהירות רבה, אף מהדרך שבתי המשפט מצאו שיש לנהוג ולפעול בזהירות ראויה אף ואולי דווקא במתן רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד. כך בפרט מקום שעולות מחלוקות עובדתיות המחייבות הכרעה.
בתי המשפט מצאו, שאף בנותנם רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד וללא קיום דיון וחקירת המצהיר, יש לנהוג בזהירות וזאת על מנת שלא לשלול מהמשיב בבקשת רשות להתגונן את האפשרות להראות כי האמור בתצהיר המבקש, משולל כל יסוד".
12. סבורני שדחיית מועד הדיון משך חודשים רבים, כאשר בנוגע לחיוב חלה ריבית ניכרת, בעוד הבקשה אינה מעלה טענות הראויות לשמש כהגנה (ולא ניתן לכנותה אלא כבקשת סרק), ומהווה אך ורק דחיית הקץ ומניעת הליכי אכיפת החיוב, מהווה טעם מיוחד המצדיק דחיית הבקשה אף ללא קיום דיון בה.
13.
ההתנגדות נדחית לפיכך
. אני מורה על חידוש ההליכים בתיק הוצל"פ אשר מספרו 02-45207-12-9 .
14. הואיל ולא נתקיים דיון בבקשה, איני עושה צו להוצאות.