החלטה בתיק ת"פ 5540-06

1.         הנאשם דוידוב אפרים הורשע בהתאם להכרעת דין מיום 21.2.08, בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348 (ג) לחוק העונשין.

            בגזר דין מיום 30.11.08, הוטלו עליו 6 חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בעבודות שירות, 10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים ופיצוי למתלוננת בסך 4,000 ש"ח.

2.         על פסק הדין הוגש ערעור לבימ"ש המחוזי מרכז אשר נדחה ביום 11.3.09.

            ערכאת הערר התייחסה למרכיבי הענישה וקבעה בין השאר: "סבורים אנו כי בימ"ש הקל בדין ולא החמיר. בוודאי שאין מקום כי נתערב בגזר הדין ונקל עוד."

            בשולי פסק הדין של ערכאת הערר נשלח הנאשם לממונה על עבודות שירות לקבלת חוות דעת ונקבע דיון נוסף ליום 22.4.09.

            במועד זה ניתנה החלטה ע"י ערכאת הערר לפיה ירצה הנאשם את עונש המאסר בעבודות שירות במוסד "מאיר פנים" בנתניה החל מיום 12.5.09.

3.         ביום 6.1.10 הוגשה בקשה בכתב ע"י הממונה על עבודות שירות לפיה איבד הנאשם את כושר העבודה ולא יכול לבצע את עבודות השירות, בעקבות כך פנתה התביעה בבקשה להפסקה שיפוטית של עבודות השירות וגזירת עונש חלופי מכוח סעיף 51 י' (א 1) (1) לחוק העונשין.

            נקבע דיון במעמד הצדדים ליום 6.3.11.

            במועד זה לא היתה התייצבות מטעם הנאשם והדיון נדחה ליום 22.3.11 (התקיים בהסכמה בפני מותב אחר בגין צאתו של מותב זה לשבתון).

4.         בדיון במעמד הצדדים מיום 22.3.11, נתבקש שירות המבחן בהסכמה לבחון אפשרות ביצוע של"צ בהיקף נרחב ולאחר קבלת תסקיר שלילי ניתנה הזדמנות נוספת בהתאם להחלטה מיום 5.6.11 לקבלת תסקיר משלים באותו עניין.

5.         לישיבת היום נתקבל תסקיר נוסף ועדכני של שירות המבחן מיום 28.8.11.

שירות המבחן בדיעה כי בשילוב מספר גורמים, מצבו הרפואי הירוד, סרובו להציג אישור רפואי מתאים, התרשמות ממוטיבציה דלה לביצוע של"צ, הערכת מסוכנות מינית - הנאשם אינו מתאים לביצוע עבודות של"צ.

6.         ב"כ המאשימה עתרה בנסיבות להטיל על הנאשם מאסר בפועל של 6 חודשים, בעיקר בגין התנהלותו מאז הכרעה לעניין העונש ונסיבות ביצוע העבירה עצמה.

            ב"כ הנאשם עותר בעיקר בגין מצבו הרפואי של הנאשם, להימנע מענישה בפועל, להאריך את המאסר על תנאי ואת גובה הפיצוי למתלוננת.

            הנאשם עצמו מתייחס למצבו הרפואי ולסידרת הבדיקות הרפואיות הצפויות.

7.         המדובר בעבירה שבוצעה בשנת 2004, אשר נסיבותיה מפורטות בהרחבה בהכרעת הדין (מעשה  מגונה בבחורה צעירה שנסעה עם הנאשם במונית) אינן מאפשרות לטעמי מצב בו ניתן להסתפק בעונש שאינו ממשי.

            מצבו הרפואי של הנאשם, אינו יכול להוות גורם מכריע ובמכלול שיקולי הענישה ובאיזון הראוי, עומד האינטרס הציבורי מאותם טעמים שנקבעו בגזר הדין בשתי הערכאות.

            יחד עם זאת, בשים לב לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה בה הורשע הנאשם, עברו הנקי, מצבו הרפואי הנטען ובהתאם לסמכותי על פי החוק מצאתי שלא להחמיר עימו כפי שנתבקש ע"י התביעה.

8.         לפיכך גוזרת את עונשו של הנאשם כדלקמן: