1. המבקש הורשע, בבית המשפט השלום בתל אביב-יפו, בעבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. דינו נגזר ל-48 חודשי מאסר, מתוכם 24 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, וכן הושת עליו קנס כספי בסך של 25,000 ש"ח. על פי הנטען בכתב האישום, המבקש פנה בכתב לעשרות מתלוננים ודרש מהם לשלם עבור שיחות ארוטיות שהמתלוננים נהלו, כביכול, באמצעות חברה שהקים המבקש. במכתב פורטו הצעדים המשפטיים בהן תנקוט החברה אם לא ישולם החוב. ואולם, המבקש ידע כי המתלוננים מעולם לא נהלו שיחות אלה, ועל כן לא חבו לו דבר.
2. המבקש, בבית המשפט השלום, הכחיש שעשה את המעשים המיוחסים לו. ראשית, הוא טען כי, בניגוד לטענת המתלוננים, הוא אכן סיפק להם את השירותים האמורים. שנית, טען המבקש כי ממילא לא נתקיימו יסודות העבירה. לפי הטענה, תנאי לקיום העבירה המושלמת של קבלת דבר במרמה הוא קשר סיבתי בין המרמה לבין קבלת הדבר. ואולם, לפי הטענה, במקרה זה אף אחד מהמתלוננים לא הוטעה בפועל, וללא מרמה אין כל אפשרות לקשר סיבתי בין מרמה לבין קבלת דבר. וכפי שלא ניתן, בהיעדר קשר סיבתי כאמור, להרשיע את המבקש בעבירה המושלמת של קבלת דבר במרמה, כך, בהיעדר אפשרות לקשר סיבתי, לא ניתן להרשיע אותו בניסיון לעבור עבירה זו.
3. בית המשפט השלום (כב' השופט מ' פלד) דחה את טענותיו של המבקש. הוא קבע, עובדתית, כי המבקש כתב מכתבים אלה "ביודעו בעליל כי ... [המתלוננים] מעולם לא התקשרו עמו". בעניין זה הוסיף בית המשפט כי "קשה להעלות על הדעת תשתית כה מוצקה של ראיות הקמות נגד הנאשם". בית המשפט דחה את טענתו המשפטית של המבקש, בקובעו כי העבירה המושלמת של קבלת דבר במרמה הינה עבירה תוצאתית, ו"מחייבת הוכחה קשר סיבתי בין מצג המרמה ובין קבלת הדבר מאת המרומה". ואולם, עבירת הניסיון לקבל דבר במרמה איננה עבירה תוצאתית אלא "עבירה התנהגותית, שדי בעניינה בהצגת מצג מרמה, כיסוד עובדתי ... תוך שהוא מלווה ביסוד הנפשי". בית משפט השלום קבע כי היסוד הנפשי האמור אכן נתקיים. נוכח כל זאת, הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירות המיוחסות לו.
4. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי, שם חזר הוא על הטענה המשפטית שהעלה בפני בית משפט השלום. בית המשפט (כב' השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שיצר) דחה טענה זו, בציינו כי מסכים הוא לקביעתו של בית המשפט השלום. כן קבע בית המשפט המחוזי כי נתקיימו היסודות העובדתיים הנפשיים של העבירה. בית המשפט ציין:
"המערער פעל בדרך המצביעה על כך שהוא סבר כי קיים פוטנציאל לקבלת כסף. המערער לא בחר אנשים באופן מקרי. מדובר באנשים שחלק לא מבוטל מהם שכר תיבות קוליות בחברה אחרת לצורך קיום שיחת היכרות עם נשים, ומשום כך שליחת דרישה כספית שעניינה שימוש בתיבה קולית מעין זו יכולה היתה במקרים לא מעטים להביא לכך שאותם אנשים ישלמו את הכסף.
גם אם התיבות הקוליות שנשכרו לא נשכרו בחברת עמית ]החברה באמצעותה פעל המבקש - מ.נ.[ אלא בחברה אחרת, הפוטנציאל קיים. מי שיודע כי פנה ולו לצורך שיחה אחת לחברה מסוימת יכול ולא ידקדק בשם החברה, יכול שאיננו יודע אפילו במדיוק מהו שם החברה, וכיוצא בכך.
אפילו תאמר כי המערער יצא מראש מנקודת ההנחה כי רק בחלק מהמקרים יעלה בידו לקבל את הכסף ובחלק נוסף יעמדו המקבלים על דעתם ולא ישלמו לו, אין בכך כדי להעלות או להוריד לענין התממשותה של עבירת הניסיון."
5. בקשת רשות ערעור זו מוגשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש חוזר על טענתו לפיה נדרש קשר סיבתי בין הניסיון לרמות לבין האפשרות לקבלת הדבר, ולפיכך עבירת הניסיון "דורשת לפחות פוטנציאל לקשר סיבתי" בין שני אלמנטים אלה. במקרה זה, לפי הטענה, פוטנציאל זה לא התקיים מכיוון שהמתלוננים ידעו כי בדרישותיו של המבקש אין ממש. כן טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי נתקיימו היסודות הנפשיים של העבירה.
6. דין הבקשה להידחות. קביעותיהם העובדתיות והמשפטיות של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי מקובלות עלי. על פי הדין, "הציג אדם טענה כוזבת על מנת לקבל דבר מאחר, אך האחר ידע דבר הכזב, לאמור - לא רומה: יורשע הטוען בעבירה של ניסיון לקבל דבר במרמה; ואפילו אם בפועל קיבל את הדבר" (י' קדמי, על הדין בפלילים (חלק א' 194) בעמ' 413; ראו גם פיסקה 11 בע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מ"י, פ"ד לז (3) 673, 694). כפי שרמז בית המשפט המחוזי יתכן והמבקש עבר עבירות נוספות, אך הוא עבר גם את העבירה של נסיון לקבל דבר במרמה.
7. הבקשה נדחית.
ניתנה היום,כ"ז תמוז, תשס"ד (16.7.2004).
ש ו פ ט ת
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. עע