החלטה בתיק רע"א 5250/10

           לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא י' גריל והשופטים ר' סוקול ו-ד' סלע) בע"א 12460-03-09 מיום 28.6.2010, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט י' רטנר) בת"א 4344/06 מיום 3.2.2009, שבו התקבלה תביעתו של המשיב לפינוי המבקש מנכס אותו החזיק כדייר מוגן, עקב נטישה.

עובדות והליכים קודמים

1.             המשיב הוא הבעלים של נכס מקרקעין בחיפה, המשמש כחנות ו/או משרד לשימוש עסקי (להלן: הנכס), שהושכר למבקש לפי חוזה מיום 13.5.1979 בשכירות מוגנת. מטרת השכירות נקבעה ל"עסק ומשרד שירותים והפצה". בתביעה שהוגשה לבית משפט השלום טען המשיב כי החל משנת 2002 אין המבקש עושה כל שימוש בנכס, ולחלופין, אין הוא עושה בו שימוש כפי שנקבע בחוזה השכירות. המשיב ביקש את פינויו של המבקש מן הנכס והחזרת החזקה לידיו, לרבות תשלום דמי שכירות ראויים.

2.             בית משפט השלום קיבל את טענות המשיב וציין כי הובאו לפניו ראיות כבדות משקל לתמיכה בטענתו של המשיב לפיה אין המבקש עושה שימוש עסקי כלשהו בנכס: עדותו של חוקר מטעמו של המשיב לפיה נעשה מעקב רצוף על הנכס במשך כשלוש שנים וממנו עולה כי רוב הזמן אין בנכס כל פעילות עסקית; ראיות לכך שהנכס מנותק מזה שנים מאספקת מים ובמשך שנים לא מעטות גם מאספקת חשמל סדירה; העובדה שהמבקש אינו משלם ארנונה בגין הנכס מזה כ-10 שנים וחובו עומד על כ-150,000 ש"ח; העובדה שקו הטלפון המחובר לנכס כמעט ואינו פעיל והודאתו של המבקש עצמו בכך שאין דו"חות כספיים, רשימת לקוחות או ספקים של העסק שאותו הוא מנהל, על פי גרסתו, בנכס.

           בית משפט השלום קבע כי גרסתו של המבקש באשר לשימוש העסקי (או למעשה כל שימוש אחר) בנכס, איננה אמינה לנוכח העובדות שהוכחו, כגון העדר אספקת מים ואספקת החשמל לנכס במשך שנים רבות. גרסת המערער לפיה סיפק חשמל לנכס באמצעות גנרטור נדחתה, תוך שבית משפט השלום ציין כי מדובר בעדות כבושה שלא צויינה בתצהיר עדותו הראשית של המבקש וכי היא אינה אמינה. בית משפט השלום ציין כי לא הוצג לפניו כל חומר פרסומי המופנה ללקוחות  פוטנציאליים והכולל את מספר הטלפון המותקן בנכס וכן כי אין על גבי הנכס אמצעי הכוונה אחר לטובת לקוחות פוטנציאליים ואף להיפך, חלון הראווה ודלת הכניסה של הנכס מכוסים בשלטי בחירות ובחומר פרסומי של העסק השכן.

           בית משפט השלום לא מצא בעדויותיהם של העדים מטעם המבקש תמיכה מספקת לגרסתו של המבקש ואף קבע כי העדויות ניתנו כדי לסייע למבקש על רקע היכרות אישית ולא על מנת להעיד על העובדות כהווייתן. כמו כן קבע בית משפט השלום כי טענת המבקש לפיה הוא נמצא בנכס לפחות פעמיים בשבוע איננה אמינה, לנוכח עדותו של החוקר כי הסריט את הנכס במשך קרוב לשלוש שנים ובתקופה זו לא נצפתה בו פעילות של בני אדם. זאת, על אף שמרבית הדיסקים שהפיק החוקר מן המצלמה לא היו ניתנים לצפייה. בנוסף, ייחס בית משפט השלום משקל לעובדה כי המבקש לא הביא לעדות אף לקוח של העסק אותו ניהל לכאורה בנכס. כן ראה בית המשפט בהעלאת הטענה  כי הנכס משמש גם למגורים (טענה שלפי בית המשפט המחוזי אין לה יסוד והמבקש אף לא חזר עליה בעדותו הראשית), פגיעה באמינות המבקש.

           בית משפט השלום הגיע למסקנה כי מן הראיות שהציג המשיב עולה כי מאז שנת 2002 לפחות לא עשה המבקש כל שימוש בנכס שהינו במסגרת השימוש המוסכם על פי חוזה השכירות המוגנת או אף קרוב לשימוש זה, וכי אין בכוונתו לעשות שימוש כזה בעתיד. לכן נקבע כי יש לראות את המבקש כמי שנטש את הנכס על פי חוזה השכירות, נטישה המזכה את המשיב בהשבת הנכס לידיו. בית משפט השלום הוסיף כי גם אם מתקיימת בנכס פעילות עסקית כלשהי, פעילות זו היא של חברת הבנייה בה הוא מועסק, ולא שלו באופן עצמאי, כאשר לחברה אין זכויות בנכס.

           על יסוד כל אלה הורה בית משפט השלום למבקש לפנות את הנכס ולהחזירו לידי המשיב בתוך 45 יום ממועד פסק הדין. יחד עם זאת, דחה בית משפט השלום את טענתו של המשיב באשר לזכאותו לשכר דירה ראוי מעבר לדמי השכירות המוגנים, היות שעל פי הפסיקה נחשב הדייר המוגן כמחזיק בדין בנכס על עוד לא ניתן פסק דין של פינוי נגדו.

3.             המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום וטען כי המשיב לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי הנכס ננטש על ידו. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקובעו כי פסק דינו של בית משפט השלום התבסס, רובו ככולו, על קביעות עובדתיות ועל ממצאים שבמהימנות, שלא הייתה עילה להתערב בהם.

           בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש לפיה המשיב ויתר על עילת הנטישה על ידי קבלת דמי השכירות ששולמו לו ואישר את קביעתו של בית משפט השלום כי המשך החזקתו של המבקש בנכס היא בניגוד לרצון המשיב, כשהוא ממשיך לעמוד על טענתו לנטישה מצד המבקש, כך שהמשך קבלת דמי השכירות אין בה משום ויתור מצד המשיב. כן דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקש לפיה פסק הדין שניתן על ידי בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת א' פריאל) בת"א 11181/94 מיום 13.8.1998 (להלן: פסק הדין משנת 1998) - שהערעור עליו נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא ח' פיזם והשופטים ש' ברלינר ו-א' רזי) בע"א (מחוזי חיפה) 4116/99 - יוצר מעשה בית דין כך שבית משפט השלום לא היה רשאי "לפתוח מחדש" את סוגיית השימוש הספציפי שעושה המבקש בנכס. בית המשפט המחוזי קבע כי הקביעות, הממצאים והמסקנות של פסק הדין משנת 1998 היו נכונים למועד בו ניתן פסק הדין האמור ואין בממצאים אלו כדי לשמש מעשה בית דין לגבי תביעת פינוי שהוגשה ביום 21.2.2006 והתבססה, בין היתר, על מעקב של חוקר מיום 3.9.2002 ועד ליום 6.7.2005. לנוכח האמור, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש וחייבו לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ. מכאן הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

4.             לטענת המבקש, בקשתו נוגעת "בהלכות חשובות מתחום פינוי מושכר מוגן עסקי מחמת עילת הנטישה" וכן מעוררת בקשתו שאלות חשובות בתחום דיני הראיות, ובכללן מה דינה של עדות יחידה של חוקר פרטי, הנשענת כולה על חומר מתועד שנמצא לכאורה בידיו, שעה שאותו חומר לא הוצג בכלל ולא הוגש על ידו כראיה. לבסוף, טוען המבקש כי הבקשה מעוררת שאלות חשובות בסוגיית מעשה בית דין, ולפיכך מצדיקה היענות לה.

5.             לגופו של עניין חוזר המבקש על מרבית הטענות שהועלו על ידו בערכאות הקודמות כאשר לדבריו, המשיב לא הרים את הנטל שהיה מוטל עליו ולא הוכיח כי הנכס ננטש על ידו באופן המצדיק את פינויו. לטענת המבקש, היה מקום להתייחס לעובדה שהמשיב לא העיד בבית משפט השלום, שכן עדותו הישירה והבלתי אמצעית של התובע הינה ראייה רלוונטית ביותר, בייחוד לנוכח ההליכים הקודמים בין הצדדים לשכירות המוגנת.

           המבקש טוען עוד כי לא הוצגו בפני בית משפט השלום ראיות מספיקות המוכיחות כי נטש את הנכס. במסגרת זו יוצא המבקש כנגד עדותו של החוקר, אותו הוא מגדיר כ"עד אינטרסנט מדרגה ראשונה" וטוען כי לא ניתן לקבוע ממצאים גורפים על בסיסה. המבקש חוזר על טענתו לפיה עדותו של החוקר מהווה עדות פסולה מפי השמועה, שכן החומרים שהוקלטו על ידו לא הוצגו לפני בית משפט השלום. כן חוזר וטוען המבקש כי אין בראיות לעניין חשבונות החשמל, הארנונה והטלפון ובראיות לעניין העדר הפרסום כדי להוכיח את נטישת הנכס. בין היתר, טוען המבקש כי גרסתו בעניין השימוש בגנרטור לשם אספקת חשמל לנכס אינה מהווה עדות כבושה, בניגוד לקביעת בית משפט השלום. מנגד, טוען המבקש כי הראיות שהונחו על ידו לפני בית משפט השלום היו ברורות וחד משמעיות ומהן עלה כי הוא מקיים פעילות עסקית במושכר, ומשלא עמד המשיב בנטל ההוכחה המוטל עליו לא היה מקום לדקדק בראיות שהובאו על ידי המבקש דווקא.

           המבקש חוזר גם על הטענות המשפטיות שהועלו על ידו בערכאות הקודמות. בכלל זה טוען המבקש כי פסק דינו של בית משפט השלום משנת 1998 מהווה מעשה בית דין לעניין אופי פעילותו בנכס. המבקש מדגיש כי אינו טוען שהמשיב מנוע מלהגיש תביעה חדשה בעילת נטישה, הנסמכת על נטישה מאוחרת למועד בו ניתן פסק הדין הקודם. אלא שלטענתו, המשיב לא יכול היה לטעון פעם נוספת כי ניהול העסק במתכונת הספציפית בו הוא המשיך להתנהל "כבימים ימימה" מהווה נטישה. כן חוזר המבקש על הטענה בדבר ויתורו של המשיב על טענת הנטישה עקב המשך קבלת דמי השכירות ועל הטענה בדבר העדר ההצדקה שבהבחנה שעשה בית משפט השלום, בין פעילותו של המבקש בנכס לבין פעילותה של החברה שבה הוא מועסק.

           לבסוף טוען המבקש כי דווקא האסמכתאות שהובאו על ידי בית משפט השלום בפסק דינו תומכות ומחזקות את טענותיו היות שעולה מהן כי די להראות "שימוש מינימלי ביותר, בבחינת מעט מזער" בנכס כדי לשלול נטישה וכל ספק, "ולו קל שבקלים", פועל לטובת השוכר, ספק שלטענת המבקש התעורר בנסיבות המקרה דנן.

דיון והכרעה

6.             לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיב.

7.             כידוע, ככלל לא ייעתר בית משפט זה לבקשת רשות ערעור מקום בו מדובר בבקשה לרשות ערעור ב"גלגול שלישי", לאחר ששתי ערכאות דנו בעניין, אלא בנסיבות שבהן מתעוררת שאלה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת [ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)]. שאלה מעין זו אינה מתעוררת בנסיבות המקרה שלפניי, על אף ניסיונו של המבקש להציג כך את פני הדברים. ויודגש, המחלוקת שבין הצדדים אינה נעוצה בשאלה המשפטית האם אופי שימוש מסויים בנכס מהווה נטישה, כי אם בשאלה העובדתית איזה שימוש נעשה, אם בכלל, בנכס. בית משפט השלום קבע כממצא עובדתי, על סמך הראיות והעדויות שהובאו לפניו, כי המבקש אינו מקיים ואינו מתעתד לקיים כל פעילות עסקית בנכס, אף לא "מעט מזער". על סמך קביעותיו העובדתיות פסק בית משפט השלום, בהתאם למבחנים שנקבעו זה מכבר בפסיקה, כי מתקיימת עילת הנטישה וכי מוצדק להחזיר את הנכס לחזקתו של המשיב. יחד עם זאת, לא נקבעה כל קביעה עקרונית אשר עשויה להשפיע על האופן שבו תיבחן בעתיד עילת הנטישה בשכירות מוגנת. יתרה מכך, הבקשה שלפניי מלמדת כי היא מופנית אך כלפי ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, אשר אושרו על ידי בית המשפט המחוזי, שכן המבקש מפנה לאותן הלכות עליהן התבסס בית משפט השלום. לפיכך, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה החורגת מנסיבות המקרה הנדון ואינה מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".