כנגד המבקש הוגש בתאריך 31.10.99, כתב אישום (להלן: כתב האישום המקורי), שייחס לו עבירות שעניינן הפרת זכויות יוצרים, לפי סעיף 3(1)(א) + (ב) לפקודת זכויות יוצרים וכן, עבירה של החזקת נכס מטעה, לפי 2(ב) + 23(1) לחוק הגנת הצרכן.
לאחר הגשת כתב האישום, נערכה חקירה משלימה ובעקבותיה, לאחר שדחיתי בקשה לתקן את כתב האישום על דרך הוספת אישום שני, הוגש כתב אישום מתוקן וזאת בתאריך 8.8.01, לפיו יוחסו לנאשם עבירות לפי סעיף 3(1)(א) וסעיף 3(1)(ב) לפקודת זכויות יוצרים, שעניינן התקנה לצרכי מכירה של העתקה מפירה של יצירה הנתונה לזכות יוצרים ומכירת העתקות מפירות של יצירה הנתונה לזכות יוצרים, שבהן כפר הנאשם.
בתאריך 10 נוב' 2004, לאחר שמיעת הראיות בתיק, ניתנה הכרעת דין מזכה בעניינו של המבקש.
בבקשה שהוגשה מטעם המבקש, ע"י בא כוחו, עו"ד שמואל סעדיה והנסמכת על הוראת סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), נטען כי הרשויות נהגו ברשלנות בניהול החקירה ובהליך המשפטי וכי נתגלו מחדלי חקירה קשים ביותר של רשויות התביעה והמשטרה, כשחקירה התנהלה גם לאחר הגשת כתב האישום המקורי וכי הנאשם הופלה לרעה באופן בוטה.
כן נטען, כי כתב האישום היה צריך להיות מוגש, לטעמו של ב"כ המבקש, כלפי אחרים, כדוגמת עד תביעה - חנן דורפצאון, שהתביעה ויתרה על העדתו והוא העיד כעד מטעם ההגנה.
באשר לעד זה, נטען בבקשה כי מדובר ב"נאשם פוטנציאלי", שהכשיל את כולם, לרבות את המבקש.
עוד נטען, כי כתוצאה מהבאתו לדין, נפגע שמו הטוב של הנאשם ונגרם לו נזק כלכלי חמור ועל כן, כאמור, בסיפא לבקשה, יש מקום לפצות את המבקש בסכום של לפחות חמש מאות אלף ש"ח, הן על ידי המדינה והן ע"י עדיה: "לרבות חנן דורפצאון".
המשיבה מתנגדת לבקשה והעלתה אף היא נימוקיה בכתב, בהקשר לכך.
סעיף 80(א) לחוק מציין שתי עילות, שעל פיהן ניתן לבסס הענקת פיצוי לנאשם שזוכה בדין, האחת, כי לא היה יסוד להאשמה והשניה: "קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות זאת".
אשר לטענה שלא היה מקום מלכתחילה להעמיד את המבקש לדין, יש לקבל את עמדת המשיבה, המעוגנת באמור בהכרעת הדין ולפיה, היו בידי המשיבה טרם הגשת האישום, ראיות של ממש ותשתית ראייתית משמעותית, שהיה בה די והותר לעניין מעורבותו הנטענת של המבקש בביצוע העבירות, כפי שיוחסו לו בכתב האישום.
באלו ניתן לציין, בין השאר, עדויות מטעמם של חוקרים פרטיים שעקבו אחרי המבקש, שנראה נוטל ספרים מפירים ממחסני "פלפוט", שבבעלות דורפצאון ומעבירם למחסניו, לרבות עדות של עו"ד גיורא לנדאו, בדבר ספרים מפרים באלפיהם, שנתפסו במחסניו של המבקש.
אף הטענה שהועלתה בתום שמיעת הראיות, כי אין על הנאשם להשיב לאשמה, נדחתה. כמו כן, נדחו טענות שהועלו באשר לקיומה של הגנה מן הצדק.
ניתן איפוא לקבוע כי היו בנמצא ראיות כבדות משקל כנגד המבקש והן שעמדו לנגד המאשימה - המשיבה, טרם הגשת כתב האישום והיה איפוא מקום להגשת כתב האישום נוכח טיבן של ומהותן של ראיות אלו.
בנוסף, לא מצאתי כי קיימות נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצוי למבקש.
כאמור, הכרעת הדין מעלה כי היו בנמצא ראיות לרוב כנגד המבקש, שהיה בהן, כפי שנקבע בהכרעת הדין, להטות את הכף לחובת המבקש. אלא שבסופו של יום ולמרות שגרסת המבקש - הנאשם ואמינותו, נמצאו לוקים, הוריתי על זיכויו מחמת הספק, מטעמים שפורטו בהכרעת הדין ובעניין זה קבעתי בהכרעת הדין, באשר למבקש, בין השאר, כדלקמן: "גרסת הנאשם שהעקביות הינה ממנה והלאה, אינה מוסיפה לאמינותו ומתברר כי האמת, לא היתה תמיד נר לרגליו, נוכח אותן גרסאות מפותלות ומתחמקות, שהעלה לרוב ונמצא לא אחת כמי שמגלה טפח ומכסה טפחיים וסותר דברים שהעלה בחקירתו במשטרה" (עמ' 22 להכרעת הדין, שורות
11-8).
לא למותר להוסיף בהקשר זה, כי אדם עלום, שכונה ע"י המבקש יוסי חי, שנטען כי הוא זה שעמד מאחורי הזמנת ההעתקות המפרות באמצעות חברת "הפקות 2000" וכי המבקש נפל קרבן לתעלוליו של אותו יוסי, לא אותר כלל והיה בכך כדי להוסיף לתמיהה ולספקות לרוב, שנתלוו לגרסת המבקש (ראה בהקשר זה גם האמור בעמוד 17 להכרעת הדין, לעניין חשבוניות מ"הפקות 2000", שהמבקש טען באשר להן, כי הביאן לחוקר המשטרה וטענה זו נמצאה כחסרת שחר).
עם זאת, כפי שנקבע, כאמור, בהכרעת הדין, עלה קושי להשתית הרשעה נגד המבקש מתוך הסתמכות על עדותו של עד התביעה, דוד עמית, שהיה אחד ממנהלי חברת "פלפוט", שם הודפסו הספרים המפרים.
בנסיבות הכוללות ועפ"י מסכת הראיות הכוללת, קבעתי, בין השאר, כי ליקויים המצויים בגרסת עמית ולאור אשר עלה מגרסת דורפצאון, כפי שהעיד מטעם ההגנה ונסיבות נוספות כפי שצוינו, אינם מאפשרים להשתית הרשעה, הנקיה מספק סביר, כנגד המבקש, הגם שגרסתו לקתה. (ראה עמ' 23 להכרעת הדין, שורות 25-16 וכן עמ' 24 להכרעת הדין).