פ
בית משפט השלום באר שבע
|
4084-06
04/10/2006
|
בפני השופט:
משה מכליס נ ש י א
|
| - נגד - |
התובע:
מדינת ישראל
עו"ד קליין
|
הנתבע:
מלכונשוילי נאלחז
עו"ד אליקו
|
|
החלטה זו נכתבה ונחתמה על ידי.
בשל העובדה כי לא אמצא בבית המשפט ביום שנקבע לשימוע ההחלטה, ומאחר ולא רציתי לעיכב את מתן ההחלטה, נחתמת ההחלטה על ידי והיא תוקרא לצדדים על ידי השופט התורן.
אני קובע להמשך דיון ליום 5/10/2006 שעה 09:00 באולם המעצרים.
מזכירות בית משפט תמסור הזמנה ביד הלווי עבור הנאשם
ניתנה היום י"ב בתשרי, תשס"ז (4 באוקטובר 2006) במעמד הצדדים.
החלטה
1.
הנאשם הינו נתין זר בעל דרכון גרוזיני שמספרו 33456
AB
. בכתב האישום הכולל 3 אישומים שונים נטען כי הנאשם הסתנן במועדים שונים לישראל, דרך גבול ישראל מצרים, מבלי שיש ברשותו אישורי כניסה כדין.
השאלה העיקרית השנויה במחלוקת, ועל בית המשפט להכריע בה, היא האם יש להחיל על הנאשם את הוראות חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954 (להלן: "חוק ההסתננות") ולהרשיעו עפ"י חוק זה כבקשת המאשימה, או שמא יש להסתפק בהחלת חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"), כבקשת ההגנה.
2.
בא כוח המאשימה מבקש מבית המשפט להחיל את הוראות חוק ההסתננות גם על נתין זר שהסתנן לישראל דרך גבול ישראל מצרים. לדבריו, הגדרת מסתנן בחוק ההסתננות אינה מותנית בהוכחת סיכון לביטחון המדינה. מפנה לדברי הכנסת מיום 16/12/53, בשאלת חבר הכנסת לנדאו לפנחס נבון. שם נשאל אם החוק יחול בעניין של הברחה, השיב ממלא מקום שר הביטחון, שהחוק המוצע מגדיר את עצם ההסתננות כעבירה בפני עצמה, הגוררת עונש חמור.
סומך בא כוח המאשימה יתדותיו גם בפסיקה של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט הנדל, ס. נשיא) ושל בית הדין הגבוה לצדק בבג"ץ 1764/99 אבו-מעמר נ' שר הפנים, תק-על
99(1),519 (להלן: "פרשת אבו-מעמר") שם קבע בית המשפט כי שבט אלעזזמה שהסתנן לישראל דרך גבול מצרים עונה על הגדרת מסתנן, שכן הגדרת מסתנן אינה מותנית בכוונה לפגיעה בביטחון.
3.
בא כוח הנאשם מנגד חולק על מסקנת המאשימה ומבקש מבית המשפט לחזור על החלטתו מיום 26/1/05 בבש 1078/05 מדינת ישראל נ'
DONG LIANGOIN
(להלן: "פרשת דונג") שם קבעתי כי אין תחולה לחוק ההסתננות על נתין זר.
4.
כאמור, השאלה העיקרית העומדת בפני בית המשפט להכרעה היא האם ניתן לראות בנאשם שחצה את גבול ישראל-מצרים "מסתנן"?
על שאלה זו אשיב בשלילה.
יוער כבר בשלב זה, כי בית משפט זה נתן החלטה בשאלה דומה שהתעוררה בפניו (פרשת דונג) ושם קבעתי כי חוק ההסתננות אינו חל על נתין זר. מאז עברו כשנתיים ובתי המשפט בערכאות השונות נדרשו לתחולת חוק ההסתננות. בעניין זה קיימות דעות שונות, האחת: עמדת השופט הנדל (בית המשפט המחוזי באר-שבע) לפיה חוק ההסתננות חל (מפנה להחלטתו מיום 5/7/06 ע"פ 7171/06, 7179/06, 7180/06 ו- 7193/06 מדינת ישראל נ' אנואר) לעומת העמדה השניה שבית משפט זה דוגל בה והיא העדר תחולת חוק ההסתננות במקרים נשוא הפרשה בענייננו.
לעניות דעתי, נסיבות המקרה שהובאו בפני בית המשפט המחוזי (כבוד השופט הנדל) שונות בתכלית, שכן פסק הדין דן בעניינם של שלושה תושבי הרשות הפלשתינאית, שלגביהם הפרשנות המוצעת על ידי בית המשפט לחוק ההסתננות מכילה בתוכה תושבי הרשות הפלשתינאית, שכן לגביהם חלה חזקת המסוכנות.
בית המשפט העליון טרם הכריע בשאלה, האם אזרח מדינה, שאיננה מן המדינות המנויות בחוק ההסתננות, ביקר באחת מהן, ולאחר שהות קצרה עבר מאותה מדינה לישראל, הוא בגדר מסתנן.
