כנגד העורר (יליד 1984) הוגש כתב אישום בבית משפט קמא, שהאשים אותו במעורבות בפעילות אלימה בה נטל חלק יחד עם 70 צעירים 'ממוצא אתיופי' כלפי חמישה צעירים ערבים בשעת לילה מאוחרת בעיר עפולה (02:00 לערך). כתב האישום מתאר, כי החבורה פסעה ברחוב כשחבריה תחת השפעת אלכוהול, ומנעה מעבר חופשי לכלי רכב בכביש. כשנתקלו במכונית ובה צעירים ערבים החל העורר בועט במכונית ומיידה בה אבנים, יחד עם אחרים. יושבי הרכב נפגעו בגופם. המכונית ניזוקה אף היא. העורר וחבריו ברחו מן השוטרים שהגיעו למקום, ונתפסו לאחר מרדף. משהובאו לתחנת המשטרה ניגש העורר ליומנאי, החל דופק על הדלפק ומגדף ומחרף אותו, תוך שהוא מטיח בו כי הוא ערבי. משניסה היומנאי להושיבו - בעט בו העורר ברגלו והיכה בו באגרופיו. אחר כך גידף העורר גם את אחד מקורבנותיו, בעת שהבחין בו בתחנת המשטרה.
בשל כל אלה הואשם העורר בהשתתפות בהתפרעות, פציעה בנסיבות מחמירות, חבלה במזיד, הפרעת שוטר במילוי תפקידו, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, העלבת עובד ציבור והתנהגות פרועה במקום ציבורי.
בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצרו של העורר. בית משפט קמא בחן את מסכת הראיות ומצא לקבוע, כי אף שקיימת תשתית ראיה לכאורה להוכחת האישום, הרי משום בעיית הזיהוי של העורר כמי שהשתתף באירוע - אין די בעוצמת הראיות לכאורה על מנת להצדיק את מעצרו של העורר עד תום משפטו. את קיומה של עילה למעצר מצא בית המשפט קמא מחזקת המסוכנות הקבועה בחוק. סוף דבר הורתה השופטת קמא על שחרורו של העורר ל'מעצר בית' בבית אחותו שבקריית עקרון.
על החלטה זו של בית המשפט קמא משיג בפנינו עתה העורר. לטעמו, משחיווה בית המשפט קמא את דעתו על תשתית הראיה לכאורה כפי שחיווה, כי אז לא היה מקום שיטיל על שחרורו מגבלות קשות, דוגמת 'מעצר בית'. הוא שב ופורס בעררו את הטעמים המלמדים על משקלו הקלוש של הזיהוי. הוא מצביע על כך, שנקלע למקום באקראי, ונותר בו כסקרן, משמע לא נטל כל חלק באירוע האלים. זיהויו הוא זיהוי מוטעה, כך העורר. הוא מבקש, סופו של יום, לשחררו. הוא חייל בשירות סדיר, ומעצר הבית אליו נשלח בידי בית המשפט קמא עשוי לחבל בהשלמת השירות הצבאי שלו, על לא עוול בכפו. הוא מבקש לשחררו בלא תנאי. הוא כופר בהיותו מסוכן לבריות, ובתוך כך הוא מצביע על חוות דעתם של מפקדיו בצבא, לפיהם הוא חייל ממושמע, העושה את המוטל עליו כיאה.
המשיבה מבקשת להותיר את החלטת בית המשפט קמא על כנה. היא טוענת, כי העורר איננו רשאי לתקוף עתה את החלטת בית המשפט קמא בדבר שחרורו לחלופת מעצר, שהרי הוא שהציע את החלופה. לטעמה עליו להמתין פרק זמן, עד כי יהא בידו לבקש עיון חוזר בהחלטה. לא ערר הוא הדרך הנאותה לתקוף את ההחלטה. ולגופה של החלטה טוענת המשיבה, כי היא ראויה ונכונה.
בפתח הדברים נסיר את המכשלה שביקשה המשיבה להניח לפני העורר, כאילו הדרך הנאותה לתקוף את ההחלטה קמה היתה בבקשה לעיון חוזר. ובכן העורר אמנם הציע את החלופה, אליה הוא נשלח בסופו של יום, אלא שהיתה זו הצעה חליפית, כשעמדתו הראשית היתה ונותרה, כי יש לשחררו בלא תנאי. משום כך הוא רשאי להשיג על ההחלטה, שלא קיבלה את עמדתו לשחררו בלא סייג, על ידי הגשתו של הערר שהניח לפנינו.
מכאן אנו באים לעיצומו של ערר. ובכן עיון בחומר הראיה שהונח לפנינו מצביע על קושי רב בזיהויו של העורר כמי שנטל חלק פעיל באותה הפגנת כוח אלימה של צעירים ממוצא אתיופי כלפי צעירים ערבים. זיהויו כמי שהיכה במתלוננים נעשה בלא מסדר זיהוי, חי או בתמונות, כי אם באורח 'ספונטני', בלא שבא לפניו תיאור של ממש מפי המתלוננים את העורר, לבד מאיזכור של צעיר 'אתיופי' שלבש חולצה אדומה. זיהוי שכזה בתחנת המשטרה משקלו קל כנוצה, אם בכלל. אנו נזכיר בהדגשה, כי אנו מדברים על אירוע שארע בשעת לילה מאוחרת ובסביבה חשוכה, שהשתתפו בו כשבעים צעירים, ומכאן הקושי הטבוע לבצע זיהוי של ממש של מי שהיה מעורב במלאכת התקיפה, ודאי לא לנפותו בין שבעים איש. סופו של יום, אם השופטת קמא מצאה את קיומה של תשתית ראיה לכאורה להוכחת מעורבותו של העורר במעשים האלימים כלפי הצעירים הערבים, יחד עם קביעה בדבר עוצמה פחותה של הראיות, אני אפליג עוד יותר עם מסקנתי ואומר, כי לא מתקיימת כלל תשתית ראיה, העשויה להוכיח לכאורה, מעבר לכל ספק סביר, כי העורר היה אמנם מעורב מעורבות פעילה בתקיפת הצעירים, משום הבעייה-רבתי שבזיהויו כמי שנטל חלק במעשה האלים. במקרה הגרוע מבחינתו עשוי הזיהוי הקלוקל לנטוע ספק סביר, שיוליך לזיכויו מן האשמה.
כשכאלה הם פני הדברים כי אז אנו נותרים עם העבירות שעבר העורר, לכאורה, בתחנת המשטרה, עבירות שחומרתן לצידן, אך דומה כי אין חולק, כי אין בהן, כשהן לעצמן, כדי לבסס עילה למעצר. לצד הדברים הללו נזכיר, כי עניין לנו במי שאין בעברו מעורבות פלילית כלשהי, ולכן גם אם היתה בנמצא תשתית ראיה לכאורה (בעוצמה רבה מכפי שמצא בית המשפט קמא) להוכחת האישום, כי אז לא משוכנע הייתי לחלוטין, כי מתקיימת עילה, שבבסיסה מסוכנותו של העורר.
סוף דבר, משום כל הטעמים הללו יש לשחרר את העורר בלא תנאים מגבילים, כגון מעצר בית או דומהו. על כן הנני מקבל את הערר, ומבטל את החלטת בית המשפט קמא. על מנת להבטיח את הגעתו למשפטו הנני מורה לעורר להפקיד בבית המשפט התחייבות אישית, כמו גם ערבות צד ג', על סך של 5,000 ש"ח.
ניתנה היום ז' בתמוז, תשס"ה (14 ביולי 2005) במעמד הנוכחים.
עו"ד מנדל: אנו נבקש עיכוב ביצוע.
החלטה
הבקשה נדחית משלא ראיתי כל טעם ראוי לעשות כן.
ניתנה היום ז' בתמוז, תשס"ה (14 ביולי 2005) במעמד הצדדים.
002252/05בש 054 איתי בהלול-גור