החלטה בתיק בשא 1719/07

1.         זוהי בקשה להורות על סילוקה של התביעה על הסף מכוח תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות" ) מחמת העדר סמכות, או לחילופין להורות על העברת הדיון לבית המשפט המוסמך.

2.         ראשיתה של התובענה בבקשה לביצוע שטר שהוגשה בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה כנגד המבקשת (תיק הוצל"פ 0-06-21586-02), אשר הגישה מצידה התנגדות לביצוע השטר. ההתנגדות הועברה לדיון בבית משפט השלום בחיפה ובהחלטת הרשמת ספרא-ברנע (בש"א 12790/06) ניתנה רשות להתגונן.

3.         בבקשה המונחת בפניי מעלים המבקשים שתי טענות. האחת להעדר סמכות עניינית לבימ"ש זה לדון בתובענה, משמדובר בסכסוך בתוך המשפחה על רקע כספי, והשנייה להעדר סמכות מקומית, נוכח העובדה כי לא מתקיימות בענייננו החלופות שבתקנה 3(א) לתקנות. להלן אדון בסוגיות אלו כסדרן.

4.         סמכות עניינית

ככלל, שאלת הסמכות העניינית בתובענה אזרחית, תיבחן על פי התשתית העובדתית המוצגת בכתבי טענות הצדדים. בכתב התביעה בענייננו עתר המשיב לקבלת סעד כספי כנגד המבקשים וסמך תביעתו על הטענה כי המבקשים לוו ממנו כספים ולא עמדו בפירעון חובם.

סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 (להלן:"החוק"), מורה כי לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות הייחודית לדון בתובענה שעילתה סכסוך בין בני משפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא. סעיף זה מקים שני תנאים מצטברים על מנת להיכנס לגדרו: האחד, זהות בעלי הדין כ"בני משפחה" כהגדרת החוק, והשני, בחינה מהותית האם עילת התביעה שורשיה ב-"סכסוך בתוך המשפחה".

בעניינו, מתקיים התנאי הראשון בהיות המבקש אחיו של המשיב, והמבקשת- גיסתו. בהתייחס לתנאי השני, נקבע בפסיקה כי יש צורך בקשר מהותי בין התובענה האזרחית לסכסוך המשפחתי, דהיינו, שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה:

" סמכות זו נועדה לרכז בבית משפט אחד את הסכסוך המשפטי על כל היבטיו, תוך ניסיון לפתור אותו בכלים המיוחדים שהוענקו לבית המשפט לענייני משפחה. ריכוז זה מוצדק הוא, רק אם הסכסוך המשפחתי מונח בתשתיתן של תביעות אזרחיות המוגשות לבתי משפט שונים. אין כל צידוק בריכוז זה אם האופי המשפחתי של הסכסוך אינו בעל תרומה משמעותית. במצב דברים זה אין נדרשת מומחיותו של בית המשפט לענייני משפחה. נהפוך הוא, מן הראוי הוא שהסכסוך בין בני המשפחה ייפתר באופן שבו נפתרים סכסוכים אזרחיים בדרך כלל, כלומר בבתי המשפט האזרחיים המתמחים בכך" (רע"א 6558/99 חבס ואח' נ' חבס, פד"י נד(4),337,עמ' 344 ).

אין ספק שבמקרה בו קיים סכסוך כספי בין בני משפחה אחת, משלב הדבר יסודות של מחלוקת אזרחית ומשפחתית כאחת. עם זאת, נדמה כי רק אם מדובר בסכסוך המצריך סיוע לפתרון מגורמים מקצועיים דוגמת אלו העומדים לרשות בית המשפט לענייני משפחה, יצדיק הדבר העברת הדיון אליו. עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פד"י נו(6), 295 בקובעו בעמוד 308, כי בין יתר הנתונים, יש לבחון האם "בראייה כוללת, מדובר במערכת יחסים בעלת אופי כזה המצריכה כי גורמים מקצועיים העומדים לרשות בית ^-המשפט לענייני משפחה, לרבות גורמים לבר ^-משפטיים, יסייעו לפתרון כולל של המשבר המשפחתי ומצדיקה זאת" (ראו גם: בר"ע 696/05 (י-ם), שור נ' מטרסו, פורסם במאגר המשפטי נבו; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, תשס"ה-2005, עמ' 365)..

בענייננו סבורני כי למרות יחסי המשפחה בין הצדדים, אין אלו מהווים את היסוד הדומיננטי בסכסוך. הסכסוך אינו נובע מהקשר המשפחתי אלא מדובר בסכסוך עסקי בגין הלוואה כספית, כפי שטוען המשיב, או שותפות עסקית שלא צלחה, כפי שטוענים המבקשים. התביעה היא תביעה כספית מובהקת ועל כן, לא נדרשת מומחיותו של בית המשפט לענייני משפחה לדון בסכסוך זה ולהכריע בטענות הצדדים. לפיכך, הטענה בנוגע לסמכות העניינית נדחית.

5.         הסמכות המקומית

בהתאם להוראת תקנה 108(א) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979, משהוגשה התנגדות לביצוע שטר, יעבירה ראש ההוצאה לפועל לביהמ"ש בעל הסמכות המקומית והעניינית לדון בתיק.

אם סבור אחד הצדדים כי טעה ראש ההוצאה לפועל והעביר ההליך לבית משפט שהסמכות אינה מוקנית לו, יכול הוא להעלות את טענת חוסר הסמכות בפני ביהמ"ש שאליו הועברה ההתנגדות ולבקש להעביר הדיון אל ביהמ"ש המוסמך. ואולם, טענה לחוסר סמכות מקומית יש להעלות בהזדמנות הראשונה, אחרת יהיו מנועים בעלי הדין מלהעלותה בשלב מאוחר יותר (ראו: רע"א 3319/00 שור נ' בן-יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ פ"ד נה(2) 817).

לדעתי יש ממש בטענות המשיב שעל המבקשים היה להעלות את טענת חוסר הסמכות המקומית כבר בעת הגשת ההתנגדות לביצוע השטר ומשלא עשו כן, הוקנתה הסמכות לבית משפט זה. די בכך על מנת לדחות את הטענה להעדר סמכות מקומית, אך אוסיף ואנמק.

אפשר ואילו הועלתה הטענה במועד, היה מקום לשקול העברת הדיון משום שלא מתקיימות החלופות המנויות בתקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר באות להבטיח את נוחות הדיון וניהולו בבית המשפט שלו הזיקה הגיאוגרפית הקרובה ביותר לסכסוך נושא התביעה. והרי מדובר בכספים שיועדו לעסק במושב מזור, בו גם מתגוררים המבקשים וזהו גם המקום, ככל הנראה, שנועד לקיום ההתחייבות.

אלא שכיום נשמעים יותר ויותר קולות הממעטים בחשיבות תועלתה של הסמכות המקומית ככלי לקידום הנוחות, כאמור ברע"א 188/02 מפעל הפיס נ' כהן, פד"י נז (4), 473, 478:

"מדינת ישראל היא מדינה קטנה בשטחה. המרחקים הקצרים3 בין הערים השונות במדינה, והיו אלו אף המרוחקות ביותר זו מזו, אינם גדולים. בהתחשב באמצעי התחבורה הזמינים לאדם בעידן שאנו חיים בו יקשה לקבל את ההנחה כאילו קיום הדיון בבית משפט המצוי במחוז מסוים, ולא אחר, חיוני להבטחת נוחות הצדדים. לפיכך, נדמה לעיתים כי העלויות המושקעות בהתדיינות בנושאי הסמכות המקומית ובהעברתו של תיק מטיפולו של בית משפט שהחל לדון בו אל משנהו שבמחוז שיפוט אחר, נעדרות הצדקה מהותית." (ראה גם: רע"א 6920/94 לוי נ' פולג, פד"י מט(2),731)

גם עפ"י רוח הדברים שהובאו לעיל, אין הצדקה לקבל את הבקשה ולהעביר את הדיון.

7.         אשר על כן, הבקשה נדחית ללא צו להוצאות.