החלטה בתיק בש"פ 3157/04

           נגד העורר הוגש לבית-המשפט המחוזי כתב אישום המייחס לו קשירת קשר לביצוע פשע, סחיטה באיומים ואיומים. לבקשת המאשימה הורה בית-המשפט המחוזי לעצור  את העורר עד לתום בירור משפטו, וכנגד החלטה זו מופנה הערר שלפניי.

           בכתב האישום נטען כי העורר קשר עם אחד אפי זימנר, שעם פתיחת החקירה נעלמו עקבותיו וטרם עלה בידי המשטרה לעוצרו, לסחוט באיומים כספים מהמתלונן מישל בוחבוט, זמן קצר לאחר שהמתלונן רכש זכות בעלות במשחטת עופות "עוף ראשון". בעקבות זאת פקדו השניים את המתלונן במספר הזדמנויות ובטענות שונות ומשונות דרשו ממנו להכיר בהיותם שותפיו לבעלות על העסק. במהלך אחת הפגישות, כך נטען, איים העורר על המתלונן, בנוכחות זימנר, לאמר, כי אם לא יכיר בו ובזימנר כשותפים לעסק ולא ישלם לו סכום של חמישים אלף ש"ח כי אז ידאג להבהיר לו כי מוטב שלא יתעסק עמם. בהמשך לאמור איים העורר על המתלונן כי אם לא ימלא אחר דרישותיהם יזרוק רימון יד לתוך ביתו, יפגע בו וכן באשתו ובילדותיו. להלן נטען נגד העורר כי בעקבות איומים אלה מסר המתלונן לעורר סכום של חמישים אלף ש"ח במזומנים וכן נאלץ להכיר בו ובזימנר כשותפיו לעסק "עוף ראשון". מקץ חודשים אחדים, משביקש המתלונן להיפטר משותפותו הכפויה עם העורר וזימנר, דרשו השניים וקיבלו מידו סך שלוש מאות אלף ש"ח.

           בית-המשפט המחוזי בדק ומצא, כי לביסוס כל הטענות הללו מצויות בידי המאשימה ראיות לכאורה. לנוכח חומרת המעשים, ולאור עברו הפלילי המכביד של העורר, הורה בית-המשפט על מעצרו. בעררו שלפניי קיווה הסניגור להראות כי הראיות המצויות בידי המאשימה אינן בעוצמה מספקת להצדקת מעצר. הסניגור הודה כי מן הראיות אמנם נובע שבמקרה מסוים אחד אכן איים העורר על המתלונן כשדרש ממנו סך חמישים אלף ש"ח. אלא שלטענת הסניגור כסף זה אכן הגיע לעורר, בעוד שהמתלונן (כך לטענת הסניגור) השתלט על המפעל "עוף ראשון" מבלי שהשקיע בכך כספים כלשהם משלו. תמיכה לעמדה הזאת מצא הסניגור בעדויות שונות, מהן התבקשתי להסיק כי המתלונן מוכר כאדם לא אמין ועל-כן ניתן גם להניח כי עדותו במשפטו של העורר לא תזכה לאמון בית-המשפט.

           עיינתי בראיות העיקריות המצויות בתיק החקירה, ובכלל זה באמרותיהם של המתלונן ושל העורר וכן בפרוטוקול המתעד עימות שערכה המשטרה בין השניים. מסקנתי היא כי בדין קבע בית-המשפט המחוזי שלעבירות המיוחסות לעורר מצויות ראיות מספיקות לכאורה. בצדק ציין השופט כי לאיומי הסחיטה שייחס המתלונן לעורר יש תימוכין גם בעדויותיהם של עדים נוספים. אינני רואה מקום לייחס משקל לטענות הסניגור אודות אישיותו ואמינותו של המתלונן. גם אם אניח לטובת העורר כי המתלונן איננו טלית שכולה תכלת, לא יהיה בכך כדי להשפיע על מסקנתי כי העבירות המיוחסות לעורר כלפי המתלונן מצדיקות את מעצרו של העורר. לא פעם נפסק כי ביצוען של עבירות סחיטה מעיד כי שחרורו ממעצר של המבצע כרוך בסיכון לשלומם של המתלוננים נגדו וכי הצורך להגן על המתלוננים איננו יכול להיות מושג בדרכים חלופיות (ראו למשל בש"פ 4107/95, בש"פ 7464/00 ובש"פ 1416/02). עברו הפלילי של העורר מעצים ביתר שאת את הסכנה הכרוכה בשחרורו. אף אם יונח לטובתו - כפי שגם בא-כוח המשיבה נכון היה להניח - כי בפרשה הנוכחית שימש אך כמכשיר בידי זימנר, אשר הוא היה העבריין המוביל במעשי הסחיטה, אין בכך כדי לגרוע מחומרת מעשיו כשלעצמם. קל וחומר שאלה הם בפני הדברים על רקע הימלטותו של זימנר מן הדין, המקימה יסוד לחשש גם לשיבוש מהלכי המשפט בעזרתו של העורר.

           הערר נדחה.

           ניתנה היום, ז' באייר תשס"ד (28.4.04).

                                                                                                    המשנה לנשיא

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.