החלטה בתיק א 53470/05

בפניי בקשה לדחיית התביעה מכוח התיישנות.

הנתבעים טוענים כי כבר בשנת 1997 הופסקה פעילותם בבנק והחשבון נשוא כתב התביעה נכנס לחריגות.

הואיל והתובענה שבפניי הוגשה רק ביום 30.10.05, הרי התביעה התיישנה.

ב"כ התובעת טוענת כי במקרה שבפנינו, עילת התביעה נוצרת רק מרגע דרישת התובע, הבנק, את יתרת החוב בחשבון, דרישה שנשלחה לנתבעים ביום 1.12.1997.

עוד נטען כי ביום 13.11.02 הוגשה תביעה קודמת כגד הנתבעים אשר נמחקה מחוסר מעש, באופן שלא נבצר מהתובע להגישה בשנית, והתקופה שממועד הגשת התביעה ועד למועד מחיקתה אינה נכללת במניין תקופת ההתיישנות.

ב"כ הנתבעים בתגובתו טוען כי מאחר והתביעה הקודמת כלל לא נמסרה לנתבעים אין לראות בו הליך שהחל כלל, ובכל מקרה פעולת התובע גרמה לנתבעים לנזק.

בע"א 1650/00 - מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח' . פ"ד נז(5), 166 ,עמ' 180-181 קובע ביהמ"ש העליון באופן מפורש כי במקרה שבו נמחקת תובענה מחוסר מעש הרי אין לכלול את מניין הימים בהם התובענה הייתה תלוייה ועומדת במסגרת תקופת ההתיישנות, וכך נאמר:

"בדרך כלל דחיית תובענה לגופה מהווה מחסום בפני הגשת תובענה חדשה באותה עילה משום עקרון מעשה בית דין. תקנה 1)101) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת בין עילות הדחייה על הסף של תובענה את עילת מעשה בית דין. עיכוב מירוץ ההתיישנות על פי סעיף 15 עניינו מצב שבו פסק הדין שניתן אינו מקים מעשה בית דין (ע"א 2215/00 ג'ורי נ' דנגור, פד"י נו(932 (3, פסקה 11; רע"א 68/89 צור חברה לביטוח נ' מחמוד, פד"י מג(627 ,624 (2). במקורו, הוחל סעיף 15 על מצבים בהם התביעה הראשונה נדחתה מטעמים טכניים שונים ולא נתקיים כל דיון לגופה. כזו היתה התייחסות המחוקק לענין זה בדברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות, תשי"ז-1957 (הצ"ח 312, תשי"ז, עמ' 280, בעמ' 285):

"סעיף 16 (כמספרו בהצעת החוק - א.פ.) מוסיף הוראה חדשה לפיה אם נדחתה תביעה ללא דיון בגופו של ענין אלא על סמך טענות פרלימינריות כגון חוסר סמכות וכדומה לא יובא במנין תקופת ההתיישנות אותו פרק זמן שבין הגשת התביעה ודחייתה כדי שלא לקפח את בעל הדין שהפסיד את זמנו בגלל טעות פורמלית בהגשת התביעה".

למסגרת זו ניתן להכניס מצבים שבהם כתב תביעה נמחק משום שאינו מראה עילת תביעה, או מקום שבו תובע מבקש לחזור בו מתביעתו בתנאים שלא ימנעו את הגשת התביעה מחדש (תקנה 154(א) לתסד"א) או מקום שתביעה נמחקת מחמת חוסר מעש (תקנה 156 לתסד"א). במצבים מסוג זה פשיטא הוא על פי סעיף 15 כי תקופת ההתדיינות הראשונה בתובענה שנדחתה או נמחקה לא תובא במנין תקופת ההתיישנות (יהודאי, דיני התיישנות בישראל, 1991, כרך א' עמ' 253 ואילך; ע"א 109/63 שמשון נ' איון, פדי י"ז 2019; ע"א 522/77 איגוד עולמי של יוצאי ווהלין נ' פינקלשטיין, פד"י לב(17 (2). בפרשת צור, חברה לביטוח נ' מחמוד, שם, הרחיב בית המשפט את משמעות הדיבור "תובענה שנדחתה" בסעיף 15 כדי לכלול בו מקרים בהם מגיעה תובענה לקיצה מכח החלטת בית המשפט גם אם לא נדחתה, כגון כאשר התובענה הופסקה (ראה גם ע"א 502/88 שמעון נ' עזבון המנוח אלפרד שמעון, פד"י מד(833 (3; שפירא נ' חיט, פד"י מח(365 (2)."

הנה כי כן, מסקנתו של ביהמ"ש העליון שונה מטענותיו של ב"כ הנתבעים, שהרי נקבע במפורש כי למסגרת זו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות ניתן להכניס גם מקרים שבהם התובענה נמחקה מחוסר מעש, כפי המקרה שבפנינו. אציין כי מחיקת תביעה מחוסר מעש הינו אירוע המתרחש בדרך כלל מקום שהתביעה אינה נמסרת לנתבע ולכן הדיון בה אינו מתחיל.

הנתבעים טוענים כי המועד שבו מתחיל מירוץ ההתיישנות הינו 1997. התביעה הקודמת הוגשה ביום 13.11.02 ונמחקה ביום 11.7.04, לפיכך יש להפחית תקופה זו ממניין הימים, ומשכך התביעה שבפניי הוגשה בטרם חלוף 7 השנים הקבועות בחוק ההתיישנות.

לפיכך, דין הבקשה לדחיית התביעה מחמת התיישנות להידחות.

ביחס לטענות האחרות, הנוגעות לנזקים שנגרמו לנתבעים, הרי טענות אלו מקומן בבר"ל.

יואילו הנתבעים להגיש בר"ל תוך 30 יום ולהעלות את טענותיהם.

מזכירות תשלח החלטתי לצדדים.

לת.פ. לבדיקת הגשת הבר"ל ליום 2.7.06.

ניתנה היום כ"ד באייר, תשס"ו (22 במאי 2006) בהעדר הצדדים.