החלטה בתיק א 52838/05

מונחת בפניי בקשה למתן רשות להתגונן כנגד תביעה בסדר דין מקוצר.

תובעת מס' 1 הינה חברה בע"מ העוסקת במכירת מערכות אזעקה לאבטחה .

תובעת מס' 2 הינה חברה בע"מ העוסקת במתן שירותי מוקד ממוחשב .

לטענתם ביום 24.2.00 או בסמוך לכך, נטל הנתבע חלק ממבצע מכירות אותו ערכו התובעות ובמסגרתו קיבל הנתבע מאת התובעות מערכת אזעקה לביתו ללא תמורה ובהתאם לתנאים שמפורטים בחוזה  שעיקריהם:

התחייבות להתקשר עם התובעת מס' 2 בהסכם לשירותי מוקד לתקופה שלא תפחת מ- 30 חודשים.

התחייבות לשלם לתובעות 1 ו-2 סך של 710$ במידה ויפר את ההתחייבות.

התחייבות הנתבע להשלים את תשלום דמי המנוי לתובעת מס' 2 עד תום תקופת מינימום הקבועה.

טוענות התובעות כי על אף השימוש שעשה הנתבע בשרותי המוקד של התובעת מס' 2 וחרף התחייבותו לתקופת שימוש שלא תפחת מ- 30 חודשים, חדל הנתבע מלשלם לתובעת בחלוף חודש ימים. ובמעשיו אלו נהנה הנתבע שלא כדין מן השימוש בשרותי המוקד שהעמידה לרשותו תובעת מס' 2.

אשר על כן, יש לחייבו לטענתה בגובה סכום התביעה.

מנגד, כעולה מבקשת רשות להתגונן של הנתבע ועדותו בפני, טוען הנתבע כי סמוך להתקנת מערכת האזעקה ע"י התובעת, פנה הנתבע אליהן כדי שיבדקו את ביצוע ההתקנה, מכיוון שהיא בוצעה באופן רשלני ובניגוד לאמור בתקן "הובלת מוליכים בקירות" .

כמו כן, למרות בקשותיו החוזרות ונשנות של הנתבע לבדיקת תקינות מערכת האזעקה - לא נעשה דבר ע"י מי מהנתבעות. מכיוון שכך,לאחר כשלושה שבועות פנה הנתבע לנציג המכירות של התובעת וביקש כי מערכת האזעקה שהותקנה בביתו - תפורק.    

עוד טוען הנתבע כי למרות קיומה של הוראת הקבע, פסקה התובעת 2 מלגבות את תשלומיה באמצעות הוראת הקבע מסיבות כלשהן התלויות רק בה, מבלי שנתקיימה מניעה כלשהי לגבות את הסכום הדרוש.

דיון

ב"כ התובעים חקר את המצהיר וטען בישיבה שהתקיימה  ביום 7.3.06 כי הנתבע מודה כי חתם על חוזים לאספקת שירותי מיקוד שבמסגרתם ניתנה לו מערכת אזעקה ונוסף על כך דוחות האירועים המדגמיים מראים בבירור כי עשה שימוש פעיל בשירותי המוקד לתקופה שבין השנים 2000 - 2004 .

לטענת ב"כ התובעים המלומד, אים כל הגנה לנתבע ודין הבקשת רשות להתגונן להידחות.

טרם אתן את החלטתי אחזור בתמצית על הקריטריונים המנחים את ביהמ"ש בבואו ליתן רשות להתגונן, שכן בחינת בקשותיו של הנתבע אינה מצריכה לעת עתה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של הנתבע אלא אך לבחון האם אם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של הנתבע יחד עם חקירתו הנגדית עילה חוקית לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה. ( ראה ע"א 478/75 חנה אנגלנדר נ' יצחק אשכנזי . פ"ד ל(3), 437, 443).

לעניין זה חייב ביהמ"ש לצאת מנקודת הנחה כי המצהיר דובר אמת, אא"כ נתבדו דבריו לחלוטין בחקירה נגדית, במקרה זה האחרון, יהיה על ביהמ"ש למנוע את סיכול מטרתו של ההליך ע"י העלאת טענות סתמיות מטעם הנתבע (הגנת בדים), ואשר כל מטרתן נועדו ע"מ למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים אשר מוקנים לו ע"י הגשת תובענה בסדר דין מקוצר. (ע"א 86/66 מנחם פריטל ואח' נ' החברה להנדסה חקלאית בישראל בע"מ ואח'  פ"ד כ(2) 520, 522).

בכל אלו יש כדי ליצור איזון בין הרצון והצורך להעניק לתובע יתרונות דיוניים לבין הרצון שלא לקפח את הגנתם של הנתבעים ולאפשר להם את יומם בביהמ"ש.

טעמים אלו ועוד אוזכרו כבר בהכרעותיו של בית משפט זה ולדידי, עיקרן אחד הוא - באם ניתן ואפשר יהיה לברר ולמצות את טענותיו של הנתבע בבית המשפט, ראוי, ומן הדין הוא כי ימוצו ההליכים בדרך זו ואין על בית המשפט לשלח אותו מעם פניו אם הקניית מירב המהימנות לדבריו, החלושים ככל שאפשר, אך המתיישבים, באופן סביר, עם נסיבותיו העובדתיות של המקרה, מורים על קיומה של הגנה חוקית ולכאורית מול טענות התובע.

כאמור, אין ביהמ"ש נדרש, בשלב זה, כחלק מהאלמנטים המשפיעים על הכרעתו, למשקלן ומהימנותן ודרכי הוכחתן של הראיות ובנוסף, אין בטענות הנתבע די כדי להוכיח כי כל מטרותיו הן למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים הנובעים מהליך המקוצר, טענותיו של הנתבע אינן אך "סתמיות" ומשלא נתבדו והופרכו בחקירתו הנגדית, קיימת בהן עילה לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסת התובע.

הנתבע טען מספר טענות - ראשית כי לא ביטל מעולם את הוראת הקבע נשוא התביעה ואין הוא מבין מדוע בחרה החברה בהפסקת הגבייה .

שנית - התקנת האזעקה הנדונה נעשתה ברשלנות על כן דרש בפירוק מערכת האזעקה.

שלישית - פניות של הנתבע לתובעות העלו חרס.