החלטה בתיק א 43183/04

בפני בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה  בסדר דין מקוצר.

התובע הינו בנק הפועלים בע"מ. הנתבעת 1  חתמה  על הסכם ניהול חשבון  אצל התובע.

הנתבעת 1 לא עמדה בהתחייבויותיה השוטפות ולשם כך לקחה הלוואה מהתובע.

הנתבעים 2 ו- 3  חתומים על כתב ערבות  כלפי התובעת לסילוק חובות הנתבעת 1.

התובעת פנתה לנתבעים 2 ו- 3 על מנת שישלמו את חובה של הנתבעת 1 אך ללא הועיל.

הנתבעת 3 טענה בבקשתה למתן רשות להתגונן כי הינה אשה מבוגרת בת 92 וחשבון הבנק של הנתבעת 1 נפתח ללא ידיעתה.

לטענתה, התובע מעולם לא פנה אליה לגבי ערבותה אלא לראשונה בכתב התביעה. הנתבעת 3 טוענת כי  לא ידעה כי הנתבעת 1 באמצעות הנתבע 2 לקחו הלוואה מהתובע. שליטתה בשפה העברית ירודה, ומפאת גילה סובלת מליקויי שמיעה וקוצר ראיייה. לטענתה, במעמד החתימה על הערבות לא הוסבר לה על מה היא חותמת למרות מצבה ובנוסף לא התבקשה להמציא כל מסמך ביחס למצב חשבונותיי הכספיים.

התיק נקבע לדיון בפני בבקשת רשות להתגונן ליום 1.12.04.

באותו מועד הנתבעת 3 לא התייצבה להיחקר על תצהירה לאור מצבה הבריאותי.

ציינתי בהחלטתי  באותו היום שאדם המוסר תצהיר לביהמ"ש חייב להתייצב בכדי להיחקר עליו ואין מקום לפטרו מהתייצבות.

קבעתי את התיק לדיון ליום 16/1/2005.

ביום 13/12/2004, הגיש ב"כ הנתבעת 3 הודעה לביהמ"ש וצירף אישורים  רפואיים על מצבה של הנתבעת מהם עולה שאכן אין כל אפשרות טכנית ואנושית לדרוש את התייצבותה בביהמ"ש.

ב - 15/12/2004 החלטתי כי באם ב"כ התובעת יעמוד על ביצוע חקירתה של הנתבעת 3, חקירה זו תעשה בביתה עפ"י תיאום תאריכים בין הצדדים. ואכן, לאחר תיאום מועדים בין הצדדים, ביקרתי ביום, בליווי מתמחה אשר רשם פרוטוקול בביתה של הנתבעת 3, התקיימה ישיבה 13/1/2005 בו נחקרה הנתבעת 3, על ידי ב"כ התובע.

לאחר הפקת פרוטוקול הדיון הנ"ל הגישו הצדדים את סיכומיהם המשפטיים בכתב.

 דיון

טרם אכריע בבקשה זו מוטב יהיה אם אחזור על תמצית הקריטריונים המנחים את ביהמ"ש בבואו לדון בבקשת רשות להגן. דינים אלו כפי שקרמו עור וגידים בפסיקה ובספרות המשפטית, יפים גם להחלטה בבקשה זו.

אנו מצויים בהליך של סדר דין מקוצר אך גם בזאת, אין על ביהמ"ש להיחפז ולעשות שימוש בסמכותו להכריע בתובענה אלא אם ברור הדבר ונעלה מכל ספק כי לנתבע אין סיכוי להצליח בהגנתו. ( ראה ע"א 465/89 גדעון בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ פ"ד מה(1), 66, 70).  לשם כך יש להראות כי תצהירו של הנתבע אינו מגלה אף הגנה לכאורה.

בחינת בקשותיו של הנתבע אינה מצריכה לעת עתה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של הנתבע אלא אך לבחון האם אם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של הנתבע יחד עם חקירתו הנגדית עילה חוקית לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה. ( ראה ע"א 478/75 חנה אנגלנדר נ' יצחק אשכנזי . פ"ד ל(3), 437, 443).

לעניין זה חייב ביהמ"ש לצאת מנקודת הנחה כי המצהיר דובר אמת, אא"כ נתבדו דבריו לחלוטין בחקירה נגדית, במקרה זה האחרון, יהיה על ביהמ"ש למנוע את סיכול מטרתו של ההליך ע"י העלאת טענות סתמיות מטעם הנתבע (הגנת בדים), ואשר כל מטרתן נועדו ע"מ למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים אשר מוקנים לו ע"י הגשת תובענה בסדר דין מקוצר. (ע"א 86/66 מנחם פריטל ואח' נ' החברה להנדסה חקלאית בישראל בע"מ ואח'   פ"ד כ(2) 520, 522).