1. בסוף שנת 1991 התקשרו התובע והנתבעת בחוזה לביטוח אובדן כושר עבודה
(להלן: "חוזה הביטוח"). ביום 19.4.94 עבר התובע תאונת דרכים. עקב כך שילמה הנתבעת לתובע תגמולי ביטוח בהתאם לחוזה הביטוח. ביום 8.7.02 הודיעה הנתבעת לתובע כי החל מיום 31.7.02 היא תחדל לשלם לו תגמולי ביטוח, וזאת בטענה שהתובע הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו, עובר לכריתת חוזה הביטוח. עקב כך, הגיש התובע כתב תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבעת על סך 483,906 ש"ח.
2. הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות.
3. הנתבעת טוענת, כי מיום בו הודיעה על הפסקת תשלום תגמולי הביטוח לתובע, דהיינו, מיום 8/7/02, ועד למועד הגשת כתב התביעה, ביום 19/2/06, חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981
(להלן: "חוק חוזה הביטוח"), ועל כן, לטענתה, יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות.
4. ס' 31 לחוק חוזה הביטוח קובע:
"תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח".
במקרה דנן, מקרה הביטוח הוא תאונת דרכים שהתרחשה ביום 19.4.1994 וגרמה לפגיעה בתובע.
5. התובע טוען כי דין הבקשה להידחות משום שאינה נתמכת בתצהיר. אין בידי לקבל טענה זו. הנתבעת מסתמכת בבקשתה על עובדות העולות מכתב התביעה ואיננה מעלה עובדות חדשות המצריכות תמיכה בתצהיר.
6. טענת התובע, כאילו יש לברר את הבקשה במסגרת שמיעת הראיות, אינה יכולה להתקבל. משאין מחלוקת בין הצדדים לעניין העובדות כאמור לעיל, אזי, אין להיזקק לבירורן ולהוכחתן במשפט, ודי להכריע על פיהן כבר בשלב זה. למעלה מן הצורך אציין, כי טענת התיישנות יש לברר מוקדם ככל האפשר, על מנת שלא לשחת לריק את זמנם של בעלי הדין ובית המשפט גם יחד.
7. לעניין המדיניות השיפוטית בענין סילוק התביעה על הסף, נכון הוא, כי על בית המשפט לפעול בדרך זו רק במקרים חריגים, אך מאידך, כאשר מדובר בתביעה שהתיישנה על פניה, אין מנוס מסילוקה על הסף. לעניין זה יפים הדברים המובאים בספרו של א' גורן:
"כאשר מוכח, כי התביעה התיישנה, שומה על בית המשפט לדחותה על הסף".
א' גורן
"סוגיות בסדר דין אזרחי"
(מהדורה שביעית), בעמ' 141.
8. טענת התובע, לפיה התביעה לא התיישנה, שכן תביעתו הוגשה לנתבעת בתוך התקופה של 3 שנים מיום התאונה, אינה מועילה לו. רק תביעה המוגשת לבית המשפט, להבדיל מדרישה המכוונת כלפי חברת הביטוח, היא שעוצרת את מרוץ ההתיישנות.
יוצא אפוא, כי כל זמן שלא הגיש התובע תביעה לבית המשפט, אלא בחר להסתפק בפניות לנתבעת, לא נעצרה תקופת ההתיישנות.
9. העובדה כי הנתבעת הכירה בזכותו של התובע לקבל תגמולי ביטוח עד לשנת 2002, מחקה אומנם את תקופת ההתיישנות עד לאותו מועד, אך מרוץ ההתיישנות התחדש ברגע שהנתבעת הודיעה לתובע על הפסקת התשלומים.
10. התובע טוען כי עילת התביעה בגין אובדן כושר עבודה אינה מתיישנת, משום שהיא מתחדשת מדי יום. אינני מקבל טענה זו. תביעתו של התובע הינה כאמור לתגמולי ביטוח, ועל כן היא כפופה להוראות חוק חוזה הביטוח. ס' 31 לחוק קובע באופן מפורש כי מרוץ ההתיישנות מתחיל להמנות מיום קרות מקרה הביטוח.
מקרה הביטוח חל ביום בו איבד התובע את כושר עבודתו. זהו אמנם מאורע נמשך, אך אין מדובר בעילה המתחדשת מדי יום ביומו, אלא במצב קבוע שראשיתו ביום קרות התאונה.
טענת התובע, לפיה עילת התביעה נסמכת לא רק על חוק חוזה הביטוח אלא גם על הדין הכללי, איננה מבוססת. מדובר בתביעה לתשלום תגמולי ביטוח, ולא בכל עילה אחרת.
11. התובע טוען לקיומה של התיישנות שלא מדעת לפי ס' 8 לחוק ההתיישנות. דא עקא, מדובר בטענה עובדתית, שצריך היה לתמוך בתצהיר, דבר שלא נעשה.
באשר להודאה בקיום זכות לפי סעיף 9 לחוק, הרי שזו מוחקת את תקופת ההתיישנות שהצטברה עד למתן ההודאה, אך מרוץ ההתיישנות מתחדש לאחר שהנתבע שב וכופר בזכותו של התובע.
