1. בפניי בקשת רשות להתגונן מפני תביעה לתשלום סך של 552,131 ש"ח. עילת התביעה היא חוב דמי שכירות בגין מושכר ברח' משכית 22 בהרצליה פיתוח (
להלן: "המושכר"). התביעה הוגשה על ידי בעליו של המושכר, והיא מכוונת כלפי הנתבע 1, בתור שוכר הנכס (
להלן: "השוכר") ונגד הנתבעים 2-4 בתור מי שערבו לקיום חיוביו של השוכר (
להלן: "הערבים").
2. ביום 27.11.2003 נחתם חוזה שכירות בין התובעים לבין השוכר (
להלן: "החוזה"). תקופת השכירות נועדה להמשך שנתיים, ולהסתיים ביום 30.11.2005. אין חולק כי ביום 1.12.2003 החל השוכר להפעיל מסעדה במושכר, כי ביום 30.6.2004 פינה השוכר את המושכר וכי ממועד זה ואילך חדל לשלם דמי שכירות ודמי ניהול. ביום 29.12.2004 הודיע השוכר לתובעים על ביטול החוזה מחמת הטעייה שהטעו אותו עובר לכריתתו.
3. השוכר טוען כי התובעים הסתירו ממנו בכוונה תחילה את דבר העובדה שלא ניתן יהיה לקבל רשיון לניהול מסעדה במושכר, משום שעל פי התב"ע החלה באזור, ייעודו של המושכר הוא תעשייה, ורק שינוי הייעוד למסחר מאפשר ניהול מסעדה במקום. בנוסף, התברר לו כי גלריה הקיימת במושכר נבנתה בלא היתר. עובדות אלה נודעו לו רק מאוחר יותר, לאחר שכל מאמציו לקבל רשיון למסעדה עלו בתוהו, מבלי שיעלה בידו לברר את הסיבה לכך.
4. התובעים טוענים כי טענות השוכר הן המצאה בדיעבד, שלא הועלתה אלא לצורך התחמקות מתשלום דמי השכירות. לדידם, הסיבה האמיתית המסתתרת מאחורי הודעתו של השוכר היא כשלון עסקי של המסעדה. בנוסף, וזה העיקר, התובעים מפנים להוראות החוזה, בהן קיבל על עצמו השוכר באופן מפורש את האחריות לנושא הרישוי ולהתאמתו של המושכר לשימוש המיועד לו ע"י השוכר.
5. ס' 4 (ב) לחוזה קובע:
"
השוכר מצהיר ומאשר כי ראה ובדק את התכניות המתייחסות לסביבת המושכר ואת מצבו הפיזי, התכנוני והמשפטי בכל מקום שהוא טרם לחתימתו על הסכם זה וכי הינו לוקח על עצמו ואחריותו הבלעדית את כל נושאי הרישוי וכל התשלומים הכרוכים בכך ולא יהא רשאי לטעון לשימוש מסויים שבכוונתו היה לעשות במושכר ואינו יכול לעשות כן."
ס' 12(א) לחוזה קובע:
"
השוכר מצהיר ומאשר כי ידוע לו כי כל הכרוך בהשגת הרשיונות לתפעולו של המושכר מוטל עליו בלבד והוא מקבל כל זאת על אחריותו וזאת לאחר שבדק כל הדרוש בדיקה ברשויות המוסמכות ולאחר שביקר ובדק את המושכר. השוכר מצהיר כי נאמר לו מפורשות ע"י המשכיר וידוע לו כי יקבל החזקה במושכר במצב כפי שהוא (
as is
) ביום חתימת הסכם זה ולמשכיר אין ולא תהיה אחריות ו/או חבות או התחייבות מכל מין וסוג שהוא בקשר לכך."
מסעיפים אלה עולה כי השוכר נטל על עצמו את האחריות לכל נושא הרישוי, לאחר בדיקה שקיים ברשויות המוסמכות, ואף ויתר מראש על כל טענה בגין השימוש שהתכוון לעשות במושכר, למקרה שהשימוש המתוכנן יימנע ממנו.
6. חשוב לציין כי בזמן המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה השכירות, השוכר היה מיוצג ע"י עו"ד בן ציון רזניק, שבדק את טיוטת החוזה קודם שנחתם ואף העביר רשימה של הערות לב"כ התובעים, קודם לחתימת החוזה (ראה מוצג ת/2). על כן אין המדובר בחוזה שנחתם כלאחר יד, מבלי שהשוכר יהיה מודע לתוכן התחייבויותיו כלפי המשכירים. גם אם עו"ד רזניק הוא קרוב משפחה ולא גבה שכר טרחה בגין שירותיו, כנטען ע"י משה רון, אביו של השוכר, אין בכך כדי לגרוע מן העובדה שהחוזה נבדק קודם לחתימתו על ידי בעל מקצוע, וניתנה לשוכר הזדמנות מלאה לעמוד על מלוא המשמעות הגלומה בהצהרותיו הגורפות.
7. בנוסף, לא למותר לציין כי אביו של השוכר, משה רון, מנהל בית קפה משל עצמו מזה 15 שנה, והיה מעורב במשא ומתן שקדם לכריתת החוזה (ראה הודאתו של השוכר בע' 1 לפרוטוקול והודאתו של משה רון בע' 5 לפרוטוקול). על כן, הגם שלשוכר עצמו לא היה נסיון קודם בניהול מסעדה ובכל הנוגע להשגת רשיון עסק, ברי כי הוא נעזר בנסיונו של אביו, שידע מן הסתם מהי החשיבות בהתאמת הייעוד של המושכר אל השימוש בפועל.
8. כמו כן עומדת לשוכר לרועץ העובדה שהודעת הביטול מטעמו בנימוק של הטעייה ניתנה רק ביום 29.12.2004, לא לפני שהתובעים התרו בו פעם אחר פעם כי הוא מפר את חוזה השכירות בהפרה יסודית. ראה לענין זה מכתביו של ב"כ התובעים מיום 18.7.2004, מיום 18.10.2004 ומיום 21.12.2004. בנוסף להתראות, התובעים אף פעלו לחילוט ערבות בנקאית שהעמיד השוכר לרשותם לפי החוזה. בנסיבות אלה, לו טענת ההטעייה היתה טענה כנה מצידו של השוכר, ניתן היה לצפות ממנו כי יגיב על אתר למכתבי הדרישה ויעלה מייד את טענת ההטעייה, ולא ימתין עד ליום 29.12.2004, חצי שנה לאחר שנטש את המושכר.
9. טענתו של השוכר כאילו עמד על הסיבה האמיתית אשר בגינה אינו יכול לקבל רשיון עסק רק חצי שנה לאחר שפינה את המושכר, אינה מתקבלת על הדעת. השוכר טוען כי החל בנסיונותיו לקבל רשיון כשלושה שבועות לאחר כריתת החוזה, קרי, עוד במהלך חודש דצמבר 2003. אינני רואה כל סיבה מדוע טעמי הסרוב של העיריה ליתן לו רשיון נתגלו לו רק בחלוף קרוב לשנה, וכיצד זה לא קיבל ייעוץ מקצועי שהיה מעמיד אותו על אתר אודות הסיבה לסירוב העיריה. אין זה מתקבל על הדעת כי מי שפתח מסעדה על כל ההשקעות הכרוכות בכך, יחליט לסגור את המסעדה, תוך שהוא נחשף להפסדי ענק בגין דמי השכירות שעודנו מחוייב לשלמם, מבלי שיהיה לאל ידו לברר את הסיבה בגינה אינו מקבל רשיון עסק. נזכיר כי גם אם היה מדובר בהטעייה, שומה על הנפגע לעשות שימוש בזכות הביטול בתוך זמן סביר (ס' 20 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973).
10. זאת ועוד, מעדותו של השוכר התברר כי הוא כלל לא טרח להגיש בקשה לקבלת רשיון עסק, וממילא לא קיבל מעולם הודעת סירוב בכתב (ראה ע' 3 לפרוטוקול). לדבריו, הוא קיבל מסרים בעל פה כי אין סיכוי לקבל רישיון עסק, ולכן לא טרח להגיש בקשה בכתב. גם הסבר זה נשמע דחוק על פניו, לנוכח גורל המסעדה שהיה מוטל על הכף, לשיטתו של השוכר. בנוסף, השוכר טען כי התובעים הפנו אותו לאדריכלית ציונה צ'רני כדי לטפל בהשגת הרשיון, אשר לדבריו אמרה לו מקץ חודשיים כי לא ניתן להוציא רשיון בשל "בעיה תכנונית" במושכר. אלא שמחקירתו של השוכר התברר כי כלל לא טרח לשלם לאדריכלית את השכר שביקשה (ע' 4 לפרוטוקול), מה שעשוי להסביר את העובדה שנושא הרשיון כלל לא טופל.
11. בשולי הדברים יצויין כי ביום 14.1.2004 אישרה הועדה המקומית את שינוי יעודו של המושכר מתעשייה למסחר וביום 19.10.2004 נחתם ההיתר הפורמלי (ראה נספח לתצהירו של השוכר), ועל כן מכשול תכנוני זה הוסר עוד לפני שהשוכר הודיע על ביטול החוזה.
12. לנוכח כל האמור לעיל ניתן היה לכאורה לדחות את בקשתו של השוכר. יחד עם זאת, הואיל ולא נסתרה בשלב זה טענתו כי התובעים אמרו לו באופן פוזיטיבי שניתן להקים מסעדה במושכר וכי המושכר מתאים בדיוק לצרכי מסעדה, והגם שטענת ההטעייה קלושה עד מאוד לנוכח כל הנסיבות שפורטו לעיל, יהא זה מן הראוי ליתן לשוכר רשות להגן בטענה זו בכפוף להפקדת ערבון, אשר יעמוד בנסיבות הענין על סך של 180,000 ש"ח. גובה הערבון נקבע בשים לב לסכום התביעה מחד, ולקלישותה של ההגנה מאידך (ע"א 680/89
בן אבו שיווק והפצה בע"מ נ' בנק המזרחי בע"מ
פ"ד מה(3), 757 , עמ' 760-761).
13. נותר כעת לדון בטענות ההגנה של הערבים. אלה טוענים כולם כי סברו בטעות שערבותם נמוכה הרבה יותר מסכום התביעה, ולמעשה היא מוגבלת לסכום של 33,000 ש"ח בלבד. טעמו של דבר הוא שהערבים נדרשו לחתום על שני שטרי חוב בסך 50,000 ש"ח כל אחד, והיה ידוע לכל אחד מהם כי בנוסף לו יחתמו שני ערבים נוספים על ערבות לשטרות. את ערבותם לחוזה, כך טוענים הערבים, לא טרחו לקרוא בטרם חתמו עליה.
טענות אלה אינן יכולות להתקבל.
ראשית לכל, עצם העובדה שלחוב מסויים ערבים שלושה, אין פירושה שכל אחד מהערבים ערב אך ורק כדי שליש מהחוב, אלא ערבותו היא בגין מלוא החוב, ביחד ולחוד עם הערבים האחרים (ראה ס' 13 לחוק הערבות, תשכ"ז- 1967), כך שגם לשיטתם של הערבים, כל אחד מהם צריך היה להביא בחשבון חשיפה לחוב בסך של 100,000 ש"ח, בגין ערבותו לשני שטרי החוב.
