אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> הגנות במקרה של קביעה בדבר פרסום לשון הרע בידיעה עיתונאית

הגנות במקרה של קביעה בדבר פרסום לשון הרע בידיעה עיתונאית

תאריך פרסום : 10/02/2016 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום הרצליה
794-03-09
26/01/2016
בפני השופט:
ד"ר שאול אבינור

- נגד -
תובעים:
1. פלוני
2. פלונית

נתבעים:
1. הוצאת עיתון הארץ בע"מ
2. דב אלפון
3. לירון מרוז
4. יובל גורן
5. יהונתן ליס

פסק דין

 

  1. תובענה לפי הוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – החוק), בה תובעים התובעים מהנתבעים פיצויים כספיים בסכום כולל של 600,000 ₪. בכתב התביעה עתרו התובעים גם לסעדים של צווים לפרסום התנצלויות ולהסרת הפרסומים, אך העתירה לסעדים נוספים אלה נזנחה בשלב הסיכומים.
  2. עניינה של התובענה הוא בשני פרסומים בשתי כתבות שהופיעו בעיתון "הארץ" (להלן – העיתון). נושאם של הפרסומים הוא תלונה, אותה הגיש במשטרת ישראל מר [אלמוני. להלן – המתלונן] ביום 12.2.09.
  3. לאחר שמיעת העדים שהעידו לפניי, בחינת הראיות הרבות שהוגשו על ידי הצדדים, כמו גם התייחסות לראיות שלא הוצגו במשפט ולטיעוני באי-כוחם המלומדים של שני הצדדים בסיכומיהם, קביעתי היא שבפרסומים הנ"ל יש משום "פרסום" של "לשון הרע", כמשמעותם של מונחים אלה בהוראות החוק. יחד עם זאת, קביעתי הנוספת היא שלנתבעים עומדת הגנת "אמת הפרסום", כמשמעותה בהוראות סעיף 14 לחוק. בנסיבות אלה, דין התובענה הוא לדחייה. יוטעם, כי הקביעות האמורות אינן מבוססות על הכרעות בשאלות של מהימנות גרידא, אלא שהן מיוסדות על מכלול נרחב של שיקולים עובדתיים ומשפטיים; והכל כמפורט להלן בפסק דין זה.

 

א.         רקע עובדתי כללי:

(1)        הנפשות הפועלות:

  1. תובע 1 (להלן – התובע) כיהן כשופט בערכאות שונות עד לשנת 1993. בין השנים 1997-1993 כיהן התובע [במשרה בכירה בשירות הציבורי] ולאחר מכן יצא לגמלאות. על פי הנטען בכתב התביעה, התובע "נמנה על קבוצה מצומצמת של שופטים לשעבר שהם בעלי מעמד של אישיות משפטית במדינת ישראל, ברמתו ובמעמדו" (שם, בסעיף 6).
  2. תובעת 2 (להלן – התובעת) הינה רעייתו של התובע.
  3. ד' הינה בתם של התובעים. ד' היא עורכת-דין במקצועה ואם לשתי בנות קטינות. המתלונן אף הוא עורך-דין ואב לשני ילדים קטינים, אשר שימש בתקופה הרלוואנטית לתובענה כקצין משטרה וכתובע משטרתי. בין ד' לבין המתלונן, ששניהם היו גרושים באותה העת, התקיימה מערכת יחסים זוגית בין חודש יולי 2008 לבין סוף חודש דצמבר 2008.

ביום 16.2.09 הגישה ד' תלונה נגד המתלונן במחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש), שבה התלוננה על מעשי אלימות חמורים של המתלונן נגדה, לרבות באינוסה.

יצוין כבר עתה כי התלונה שהגיש המתלונן (כאמור, ביום 12.2.09) לא נחקרה, ונגנזה בעילה של "חוסר עניין לציבור". ערר שהגיש המתלונן על גניזת תלונתו נדחה (ר' מכתב פרקליטות המדינה, נספח ח' לתצהיר נתבע 4). התלונה שהגישה ד' (כאמור, ביום 16.2.09) נחקרה, אך בסופו של דבר נגנזה אף היא, בעילה של "חוסר אשמה".

  1. מ' היא עורכת-דין. מ' ייצגה את המתלונן בהליך הגירושין מאשתו-לשעבר. בין מ' לבין המתלונן התקיימה מערכת יחסים אינטימית, בטרם מערכת היחסים בין ד' לבין המתלונן. המתלונן הכיר את מ' לד' וד' ידעה שמ' היא חברה טובה של המתלונן.
  2. מר מאיר כהן הינו קצין משטרה בדרגת סגן-ניצב, ששימש בתקופה הרלוואנטית כראש ענף החקירות של המשטרה במחוז תל-אביב. מר כהן הוא שהורה על גניזת התלונה שהגיש המתלונן, ללא חקירה, בעילה שצוינה לעיל (חוסר עניין לציבור). לאחר הגשת התובענה ניהל התובע עם מר כהן חליפת מכתבים, וזאת במסגרת בירורים שערכו התובעים באשר לגורל התלונה.
  3. נתבעת 1 היא המוציאה לאור של העיתון, הן במהדורה המודפסת והן במהדורה המקוונת (להלן – אתר האינטרנט). בתקופה הרלוואנטית לתובענה שימשו יתר הנתבעים בעיתון בתפקידים כדלקמן: נתבע 2 היה העורך הראשי; נתבע 3 היה עורך אתר האינטרנט; נתבעים 4 ו-5 היו כתבים.

 

(2)        תמצית סיפור המעשה:

  1. בין ד' לבין המתלונן התקיימה כאמור מערכת יחסים זוגית, במשך כחצי שנה. במהלכה של תקופה זו עבר המתלונן להתגורר בדירתה של ד' ובין השניים התפתחה גם מערכת יחסים כספית. המתלונן העביר לד' תשלומים מסוימים, אם כי חלקיים בלבד, על חשבון השימוש שעשה בדירתה. בנוסף וללא קשר לתשלומים הנ"ל הלווה המתלונן לד' סך של 80,000 ₪ (להלן – ההלוואה).
  2. ביום 28.12.08 נחתם בין ד' לבין המתלונן "הסכם חיים משותפים", העוסק בין השאר בשאלת יחסיהם הכספיים. בהסכם נקבע, בהקשר זה, כי המתלונן ישלם לד' סך של 3,500 ₪ מדי חודש בעבור השימוש בדירה וברכוש המצוי בה (ר' בסעיף 6(ג) להסכם, נספח ד' לתצהיר נתבע 4). עוד נקבע, כי ד' תשיב למתלונן, בהקדם האפשרי לאחר חתימת ההסכם, סך של 66,000 ₪. סך זה הינו החזר ההלוואה בניכוי חובותיו של המתלונן לד', לרבות "השלמה" של השתתפותו בהוצאות הדירה עד לחתימת ההסכם לסך של "4,500 ₪ מדי חודש בחודשו" (ר' בסעיף 17 להסכם).
  3. חרף חתימת ההסכם הנ"ל החליט המתלונן לסיים את יחסיו עם ד'. ד' לא השלימה עם רצונו זה של המתלונן וביום 29.12.08 כתבה לו מכתב התפייסות, שעיקר תוכנו הוא כלהלן:

היי [...],

ירדתי היום לספא כדי לדבר איתך, אך חששתי לומר לך מה אני באמת מרגישה.

הבנתי משיחתנו שאתה כבר ממש לא בעניין שלי, לא רוצה דבר, פרט לחברות – אולי. הבנתי זאת כבר מזמן, לפני חודשים, ואולי אני אשמה שהפכתי והפכתי בעניין. אם הייתי שותקת כל הזמן, ודאי היינו ממשיכים להיות יחד, והייתי מתבשלת במיץ של עצמי.

אבל, פעם אמר לי חבר, שיודעים אם היתה אהבה או לא, אם לאחר הפרידה, רוצים לחזור להיות יחדיו (הוא רצה, אני – לא). אז הנה – אני מודה: הייתי מאוד רוצה להיות איתך עוד, לעולם. אני באמת אוהבת אותך ומתגעגעת אליך, לחיוך שלך, לחיבוק שלך לאהבה שלך. באמת עשית לי את זה, ובגדול.

אז עכשיו אני יושבת לבד עם עצמי, ובוכה, ומרגישה קצת קורבן, קצת אשמה, והכי הרבה – מפסידה בגדול. לא רוצה להיות "חברה" שלך, רוצה את כולך, וזהו!

נכון, אנחנו שני אנשים מבוגרים, שנושאים על גבינו מטען לא קטן: ילדים, עבודה, גרוש/גרושה, חברים ובייחוד – הרבה תפיסות עולם, חלקן תואמות וחלקן פחות. אני יכולתי לקבל הכל, כל מה שאפיין אותך, חוץ מהאלימות שלך (המילולית והפיסית) ומהרצון שלך להיות בלעדיי רוב הזמן, ובוודאי להתעלם מהצרכים שלי. דברים אלו גרמו לי להתנהג בצורה "לא שפויה", לדעתך, אבל הם באו ממקום טוב, של אהבה, של יחד, של זוגיות. לא חושבת שהתנהגות זו אינה טובה, גם בעיניך. להיפך! אני חושבת שכאן המקור האמיתי לניצול, זהו הניצול שדיברתי עליו, לא כספי ולא פיסי, אלא ניצול של האהבה שלי כלפיך לצורכי נוחותך, מבלי לתת דבר כמעט מן הצד השני. יכול להיות שהמילה "ניצול" אינה מתאימה כאן, אולי זה יותר תחמון או כל תואר אחר. לא חשוב, אתה מבין.

...

הדבר היחיד שחסר עדיין הוא הפתרון. פתרון זה יכול להיות פרידה, אבל לי לפחות מאוד קשה עם הרעיון הזה. פתרון אחר הוא למצוא את הפשרה, האמצע. אני אעמוד פחות על זכויותיי לקבל דברים ממך, ואתה תעמוד פחות על זכויותיך לא להעניק לי דבר...

נדמה לי שאני יכולה לדמיין לי בראש טכניקות שעשויות להצליח, כמו למשל, הטכניקה הכספית שהסדרנו בינינו, כך שלא ארגיש מנוצלת. כאן המקום לציין, כי אחזיר לך 80,000 ₪, כבר ביקשתי את ההלוואה והיא אושרה. מדוע 80,000? לא כי אני חייבת לך. אין כל ספק שאתה חייב לי את הקיזוז, אך איני רוצה לחיות עם התחושה, שאתה חושב שאני גונבת ממך. לא רמה עבורי. אז אחזיר לך את הכסף, ואפרע מהבנק בשלבים מאוחרים יותר של חיי. כידוע לך, איני חוששת מענייני כספים כלל וכלל.

לסיכומו של עניין, איני חושבת שיש בינינו ויכוחים אמיתיים ומהותיים. כל הוויכוחים בינינו היו דוגמאות בלבד לחוסר ההבנה או ההסכמה שלנו לגבי הקשר עצמו. אני חושבת שהשאלה היתה ונותרה, אם שנינו רוצים בקשר או לא. אני אומרת לך שוב: אני מאוד מעוניינת בקשר איתך, אני אוהבת אותך ואתן הכל למענך ולמען הזוגיות בינינו – אם אוכל. אם תרצה לחזור ולהיות בקשר זוגי עמי, אהיה המאושרת באדם (ובלי דרמות מיותרות). רק שנצטרך להגדיר מחדש את סוג הקשר בינינו, כי קשר חד צדדי, בטוח לא ארצה. אתה יכול להתפשר? למשל (וזו דוגמה בלבד): נגדיר מתי אתה יוצא לבד? נגדיר מתי אתה עם ילדיך (מעבר למועדים הקבועים), ואני לא אציק ולא אפגוש אותם? נגדיר מתי אנחנו יחד ומה נעשה? דברים מהסוג הזה.

על דבר אחד איני מוכנה להתפשר: נצטרך להימנע ב-100% מאלימות, גם פיסית וגם מילולית, אחרת – סופנו בכלא, ובצדק.

אתה אוהב אותי? אם כן, יאללה, בוא ותן לי נשיקה.

פשוט אוהבת,

ד' (ר' המכתב, נספח ה' לתצהיר נתבע 4. ההדגשות הוספו).

  1. המתלונן לא התרצה ולאחר זמן קצר עזב את הדירה. ביום 12.2.09 הגיש המתלונן תלונה במשטרה. הרקע להגשת התלונה מתואר בהודעה מודפסת, שנגבתה מהמתלונן על ידי חוקר משטרה, שעיקר תוכנה הוא כלהלן:

...לפני כחודש החלטתי לסיים את הקשר עם ד', ושוחחנו על לסיים את הקשר בצורה תרבותית מבלי שיהיה מי מהצדדים טענה האחד כלפי השני, ולכן ביקשתי ממנה בשיחה את החזר ההלוואה על סך 80,000 השקלים שהיא... לוותה ממני.

בתחילה אמרה כי אין לה בעיה לתת את כל סכום ההלוואה משמע שמונים אלף, אולם לאחר שהתייעצה עם הוריה, חזרה אלי ושוחחנו והפעם טענה בפניי כי התייעצה עם אביה [האישיות המשפטית הבכירה לשעבר] והם עשו תחשיב חדש לגבי כמה אני חייב ולטענתם החוב לאחר החישוב המעודכן עומד על כך שהם חייבים לי במקום 80,000 מה שהסכימה יום קודם, עומד על כך שהם חייבים לי רק 48,000 אלף שקלים (יש להעיר כי סכום זה הוא בתיקון בכתב יד, כאשר הסכום המקורי המודפס הוא כנראה 58,000 – ש.א.), מאחר ובדיעבד התברר בשונה מהסיכום הראשוני כי על(ו)יות כמו שימוש ברכבה של ד' 1000 שקלים, השתתפות עצמית בתאונה שעשיתי ברכבה על סך 2000 שקלים, ושימוש בבריכת הבניין, ותחשיב מחודש מעלה כי כאמור עלי לשלם כאמור סכום של 32,000 שקלים נוספים.

אני סברתי שהצדק לא עמם מאחר ובמהלך הזמן בו חיינו יחד כידועים בציבור לכל דבר, נסענו לאילת מספר פעמים, בי(לי)נו במקומות, ואף נסענו לחו"ל היי(ת)י זה שלרוב שילם את רוב ההוצאות, מה גם שסברתי שעקרונית, מהרגע שהיתה הסכמה על סכום מראש, וגם בדיעבד למעט ההשפעה של ההורים על ד' לגבי סכום החוב, עמדתי על כך שאני רוצה את כל 80,000 השקלים, כי הרגשתי שהחישוב החדש לא בא מפיה של ד', אלא היא נתונה להשפעת הוריה (גם בגלל שהיא עורכת דין מובטלת והיא סמוכה על שולחנם ומדובר בקשר יומיומי אינטנסיבי בין הורים פנסיונרים לבין בת מטופלת בשתי בנות). אמרתי לד' כי אין זה הוגן "לקנוס" אותי בסכום של 32,000 שקלים, רק בגלל שלדעת אביה היא מנוצלת (לאורך כל הדרך האב טען בפני ד' כי הוא סבור שהקשר איתי לא בריא לה מאחר והוא חי בתחושה שאני מנצל אותה, ועל כן היא קשובה לו, כי מהרגע שאני ניתקתי ממנה היא שוב חזרה להיות סמוכה על שולחנו, מאחר שאני בקשתי מד' שכל עוד אני איתה, אני מבקש שלא תיקח ממנה קצבה חודשית (15,000 כל חודש) כי אני לא רוצה שפנסיונר יתמוך בי, ומן הסתם תה(י)ה לו מעורבות לגיטימית במהלך חיי מתוקף היותו תומך בבתו ובעקיפין בי, וגם אמרתי שאם היא לא תשכנע את אביה על כך שהחוב עומד על סך של 80,000 שקלים, כמו שהסכימה (גם בכתב, לאחר שהחלטתי להיפרד) אני אפנה למשטרה ואגיש תלונה על גניבה נגדה, רציתי להימנע מכך, לא רציתי להזיק לה, בסך הכל בחורה טובה, מחוסרת עבודה, שנשלטת כלכלית ונפשית בידי אב דומיננטי מאוד, ואמא שמעורה בכל דבר ודבר ולו גם הפעוט ביותר, במהלך כל שעות היום. ד' גם סיפרה לי כי במשך שנים הופל(ת)ה לרעה נחשבה לכבשה שחורה, ואף סבלה מהתעללות מצד אביה, על רקע של אפליה ביחס לאחים האחרים שבניגוד אליה, זוכים להצלחה אישית ומקצועית.

לאחר דין ודברים של מספר ימים, פנה אלי חברה לשעבר של ד'... ואמר לי שנשלח על ידי ד' על מנת למסור לי את כל החוב שלה כלפיי על סך 80,000 שקלים ובתנאי שאחתום על מכתב בו לא יהיה בינו שום קשר, או דרישה כספית או אחרת ובכך יבוא העניין על סי(ו)מו. אני אמרתי... כי לא נראה לי נכון שחבר לשעבר יתערב בסכסוך לא ל(ו), ואמרתי לד' כי אני מבקש שהשיק + המכתב יובא לי ישירות ממנה ואחתום לה בנוכחותה על כל מכתב שתחפוץ, ובלבד שהפרשה העגומה והלא נעימה הזו תבוא על סיומה והיה חשוב לי מאוד, כי הדבר יעשה מבלי שיהיה "דם רע" סך הכל אני סבור שמדובר בבחורה טובה שנקלעה למצב נפשי קשה עקב מובטלותה והקשר הבעייתי עם הוריה, ובמיוחד אביה, שהוא כידוע אדם חזק מאוד, דומיננטי, שלאורך שנים רבות האפיל על כל יושבי הבית כולל שאר הילדים, ואשתו [...], שלפי דברי ד' סבלה ממנו מיחס משפיל ופוגע... כל זאת אני אומר בזהירות מאחר ומדובר בסיפורים שד' סיפרה לי, לא ראיתי ולא הייתי עד... בחצי שנה (חסר "בבית המשפחה" – ש.א.) בו ביקרתי לעיתים קרובות...

ד' הסכימה ולפני כשבוע הגיעה לדובנוב 10 תביעות ת"א, המקום בו אני עובד כתובע מחוזי עם שיק על סך 80,000 שקל + מכתב ובו התחייבות הדדית של שנינו כי מעבר לסכום זה שניתן בשיק מחשבונו של התובע, לא תה(י)ה לאף אחד משנינו כל דרישה.

אתמול בשעה 17:00 בקירוב קבלתי שיחת טלפון ממ'... ואמרה לי אני מצטט "אם לא תביא לי שיק על סך 32,000 שקלים ד' סיפרה לי על כמה דברים לא חוקיים שעשית, אני אפנה למח"ש ואסבך אותך". אני שהופתעתי פעם אחת מכך שעורכת דין שלי פועלת נגדי ומייצגת "יריבה" שלי, הדבר מנוגד לכללי האתיקה של עורכי הדין, הדבר אסור גם אם מדובר בנושא אחר, ובמיוחד כאשר כל המעורבים היה ביניהם קשר אינטימי, ובמיוחד כאשר חלף מעט מאוד זמן מסיום הקשר עם ד' ומ', ומעבר לכך, עורכת דין למעשה מאיימת עלי שכן מ' לא אמרה אני אתלונן במח"ש שלקחתי לד' כסף, היא איימה שתדבר על נושאים אחרים או עבירות לכאורה שאני מבצע לטענתם, שאין להם כל קשר לוויכוח הכספי, ועל כן מדובר בסחיטה ואיומים במובנו הברור, הופתעתי מחוסר הזהירות שלה, והעובדה כי אמרה שד' שלחה אותה, לא הסתירה את הקשר ביניהם לסחוט אותי, מעבר לכך אני לצורך התיעוד עברתי לשימוש במסרונים, גם שם מ' לא הסתירה את הקשר לד' ואביה, ואף התוותה דרך לתשלום כסף פדיון הסחיטה, אמרה תרשום שיק תעביר לי ואני אעביר לד'.

התקשרתי מיד לתובע לא העליתי בדעתי כי הוא מצוי בעניין האיומים והסחיטה וביקשתי להודיע לו (ש)עורכת הדין מ' משתמשת בו ובבתו ד' על מנת לגבות חוב לכאורה של ד', הוא הרי שופט עליון לשעבר, היה ברור ל(י) שהוא מודע ליסודות עבירת סחיטה באיומים, הקלות שהדברים נעשו הפתיעו אותי ולכן התקשרתי לביתו... הוא ענה שאלתי אותו האם הוא מכיר את עורכת הדין מ' שגובה חוב בשמו, בצורה אסורה, הוא ענה לי "אני לא עונה על מה שאני לא יודע". הקשיתי ושאלתי כיצד מ' יודעת על הקשר והחוב, ענה שוב את אותו משפט, ואז הבנתי שבעצם הוא ביחד עם ד' והתובעת אשתו פנו למ', על מנת שתה(י)ה גורם שלישי כאילו מייצג, ובכך ילחצו אותי מאחר ואני קצין משטרה, ועורך דין, והניחו שלא ארצה בשביל סכום של 32,000 ₪ להיחקר במח"ש, ואשלם את הכסף במיוחד כאשר מדובר באדם שהיתה לו השפעה כ(ה) רבה בעבר והיה [בתפקיד משפטי בכיר].

אני כדי לוודא את הקשר, ביקשתי לדבר עם התובעת אשתו שאלתי אותה האם מ' שלוחה שלהם לעניין הוצאת הכסף התובעת אמרה לי "נכון, מ' מייצגת את ד' תן לה את הכסף והיא תעביר לנו". פניתי למ' היום מספר פעמים במסרונים על מנת לראות שוב את הקשר, את הידיעה שהיה סיכום שאין חוב כי יש מכתב הדדי, ואני נענה במסרונים, כי אם אעביר את הכסף שאני חייב לטענתם, אקבל כל מכתב שארצה ובלבד שהחוב יוחזר לד'.

הייתי נמנע ברצון ממעמד זה שאינו מכבד את מעמדי כעורך דין ותובע מחוזי, הבלגתי פעם אחת בניסיון הסחיטה הראשון, אולם היום אני מבין שמה שהוביל אותם לנסות בשנית, היא העובדה כי הבלגתי בפעם הראשונה, אין לי כל ענין בהעצמה של הסיפור. כל שאני רוצה שיניחו לי ולא יאיימו לפגוע במשלח ידי. יש בידי את כל המסמכים המאששים את האמור לעיל, אני שומר את כל ההודעות שנרשמו מפיה של מ', ובמידת הצורך אשתף פעולה באופן מלא במידה והמשטרה תחפוץ בהמשך חקירה (ר' ההודעה, נספח א' לתצהיר נתבע 4. מדובר בהעתק לא חתום של ההודעה. ההדגשות הוספו).

 

(3)        הפרסומים שבמחלוקת:

  1. ביום 13.2.09 פרסם נתבע 4 כתבה בעיתון, שהופיעה הן במהדורה המודפסת של העיתון והן באתר האינטרנט, תחת כותרת-המשנה "הסכסוך הכספי החל כשהרומן הסתיים". בכתבה נכתב כלהלן:

עו"ד: בתו של שופט בכיר לשעבר ניסתה לסחוט אותי

תובע מחוזי מטעם המשטרה טוען כי בתו של שופט בכיר לשעבר שהיתה בת זוגו כמה חודשים, ועורכת דין שייצגה אותו בעבר, חברו יחדיו בניסיון לסחוט ממנו באיומים עשרות אלפי שקלים. לטענת התובע, שהתלונן אמש נגד השתיים במשטרת מרחב דן, אביה של בת זוגו לשעבר ואשתו, ידעו על מעשי הבת ואף נטלו לכאורה חלק במעשיה.

"הכרתי את ד', עורכת דין במקצועה, לפני חצי שנה באתר היכרויות באינטרנט. התחלנו לצאת ומהר מאוד התחברנו ועברתי לגור אצלה בדירה עם שני הילדים שלה", מספר התובע, עורך דין בעצמו. "לאחר תקופה מסוימת היא אמרה שיש לה בעיה כספית וביקשה הלוואה של 80 אלף ₪ שאותם היא צריכה להחזיר לבנק. לא היססתי והסכמתי", סיפר.

אולם, לדברי המתלונן, לפני כמה שבועות התערערו היחסים בין השניים והוא הודיע לה כי ברצונו לסיים את הקשר ביניהם וביקש לקבל חזרה את הכסף. "להפתעתי, היא סירבה להחזיר לי את הסכום במלואו ואמרה שתקזז 32 אלף שקל, אותם כביכול אני חייב לה על התקופה בה גרתי בדירתה". לטענתו, דרשה תשלום של 6,000 שקלים על שכירות חודשית, עלות השכירות של הבית כולו וכן אלף שקלים על בלאי ברכב שלה בזמן שהיינו ביחד.

לדבריו, לאחר שהודיע לה שדרישותיה מופרכות ודרש את החזרת ההלוואה כולה, העבירה לו ד' את הסכום במלואו בשיק החתום על ידי אביה, האישיות המשפטית הבכירה. אולם בתחילת השבוע הופתע התובע כשקיבל שיחת טלפון ממ', מכרה שלו, עורכת דין וחברה משותפת של השניים, שדרשה ממנו לכאורה להחזיר כ-30 אלף ₪. לפי התלונה, ציינה בשיחת הטלפון כי "יש לי שק של עבירות פליליות עליך. אם לא תחזיר לה את הכסף, אתלונן למחלקה לחקירות שוטרים ואעליל עליך שאתה מעשן סמים ולוקח שוחד מנאשמים".

"הייתי בהלם. מה שהן עושות זה פשוט סחיטה באיומים", טוען התובע. "מיד התקשרתי לאביה של בת זוגי לשעבר ושאלתי אותו אם הוא שלח את עורכת הדין לבקש ממני את הכסף, אז הוא ענה: "אני לא מדבר על מה שאני לא יודע". ביקשתי לשוחח עם אשתו ושאלתי אותה לאן להביא את הצ'ק, אז היא ענתה לי "תביא אותו למ' שמייצגת את הבת שלנו".

התובע התלונן במשטרה נגד בת זוגו לשעבר וחברתה, עורכת הדין, על ניסיון סחיטה באיומים ונגד האישיות המשפטית הבכירה ואשתו, שלפי טענתו ידעו על כך לכאורה ולא ניסו למנוע זאת.

השופט לשעבר הגיב כי לו ולאשתו לא ידוע על כך דבר, פרט לכך שבתו מתכוונת לתבוע את בן זוגה לשעבר שהתחייב לשלם 4,500 ₪ לחודש למחייה, כשגר אצלה. עורכת הדין מסרה: אין בטענות אלה דבר, אגיב במשטרה אם אדרש (ר' נספח א' לתצהיר התובע; להלן – הפרסום הראשון).

  1. ביום 15.2.09 פנה התובע במכתב למוציא לאור של העיתון וכן לנתבע 2 (ר' נספח ד' לתצהיר התובע). במכתב טען התובע כי הפרסום הראשון "מהווה על פניו פרסום אסור של לשון הרע, שקר מפגיע, מעשה רשלנות חמורה, עבירה אתית מכוונת ועוד". התובע הוסיף וציין כי בפרסום אין שמץ של אמת והוא פורסם הגם שהעיתון ונתבע 4 ידעו זאת. עוד טען התובע, כי מדובר בסיפור ש"אינו עניין לפרסום כלשהו, והוא זכה לכותרת צבעונית מהסוג שעיתונכם נכשל ופרסם רק משום שנכרך בו שמי הטוב" (ר' בסעיף 5 למכתב). בנוסף, התובע הביע צער על כך שהעיתון "רתם את עצמו להיות כלי שרת בידי מי שחייב כספים, לכאורה, ומי שביצע מעשים מכוערים רבים אחרים, שבמאמר מוסגר אוסיף כי הגורמים שאמורים לטפל בו שייכים יותר לתחום הרפואה מאשר לתחום העיתונות או המשפט" (שם, בסעיף 7). התובע דרש אפוא כי תפורסם לאלתר התנצלות בעיתון, וכן במהדורת סוף השבוע, והפרסום הראשון יוסר מאתר האינטרנט ומארכיון העיתון; כל זאת תוך שמירת יתר זכויותיהם של התובעים בקשר לפרסום הראשון.
  2. ביום 16.2.09 פרסמו נתבעים 4 ו-5 כתבה נוספת בעיתון, שהופיעה אף היא הן במהדורה המודפסת והן באתר האינטרנט, תחת כותרת-המשנה "תלונה נגדית". בכתבה זו נכתב כלהלן:

בתו של השופט הבכיר: בן זוגי לשעבר הוא זה שסחט אותי ומתנכל אליי

פרשת ניסיון סחיטת קצין המשטרה על ידי חברתו לשעבר, שנחשפה בסוף השבוע ב"הארץ", עוררה סערה במערכת המשפטית בישראל. קצין משטרה, המשמש תובע מחוזי של משטרת תל אביב, התלונן נגד חברתו לשעבר וידידתה בטענה כי השתיים חברו יחד בניסיון לסחוט ממנו באיומים עשרת אלפי שקלים. לטענת המתלונן, אביה של בת זוגו לשעבר, שופט בכיר לשעבר ואשתו, ידעו על מעשי בתם ואף נטלו חלק במעשיה. בת זוגו לשעבר של הקצין אמרה בתגובה כי בכוונתה להתלונן נגדו במח"ש בטענה לאלימות ולאיומים לכאורה שהפגין כלפיה בתקופה האחרונה. "זה איש שההתנכלות שלו אליי מטורפת", אמרה, "הוא סוחט אותי ואת ההורים שלי באיומים כבר חודשיים. אני פוחדת להוציא את האף של מהבית בגללו... התלונה שהגיש נגדי במשטרה היא שקר" (ר' נספח ה' לתצהיר התובע; להלן – הפרסום השני).

  1. עוד באותו היום שב התובע ופנה למוציא לאור ולנתבע 2 והלין על פרסום נוסף זה. התובע לא זכה לתגובה לשני מכתביו וביום 25.2.09 שב ושלח מכתב נוסף, שבו דרש פיצויים בסך של 600,000 ₪. באותו היום קיבל התובע תשובה מב"כ העיתון, שבו היא ציינה "מכתביך הועברו אלי ממרשי – עיתון הארץ. אני בודקת את טענותיך ואודיעך מיד בסיום הבדיקה" (ר' המכתבים והתשובה, נספחים ז', ט' ו-י' לתצהיר התובע). זמן קצר לאחר מכן, ביום 2.3.09, הגישו התובעים את התובענה דנא.

 

(4)        תמצית השתלשלות ההליכים בתובענה:

  1. התובענה החלה להישמע בפני כב' השופט צ' דותן. עם הגשת התובענה הגישו התובעים בקשה למתן צו איסור פרסום לפי הוראות סעיף 21 לחוק. הבקשה היתה לאיסור פרסום גורף ולחלופין לאיסור פרסום פרטיהם המזהים של התובעים ויתר הנוגעים בדבר. לאחר דיון נעתר כב' השופט דותן לבקשה החלופית, תוך שהורה כי שמות התובעים יצוינו בכתבי הטענות כ"פלוני" ו"פלונית" (ר' בפרוטוקול, עמ' 11. ר' גם ההחלטה מיום 3.4.09).
  2. בהמלצת כב' השופט דותן הסכימו הצדדים, לאחר דין ודברים, לפנות להליך של גישור. הליך זה התקיים בפני כב' נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מ' שמגר. בהליך זה התקיימו מספר ישיבות, אך הצדדים לא הגיעו להבנות (ר' בבקשות מס' 15 ו-16). לאחר מכן הועברה התובענה בפני מותב אחר ובסופו של דבר הראיות נשמעו לפניי. יוער, כי במהלך שמיעת התובענה הוגשו בתיק עשרות בקשות שונות, שהביאו להתמשכות ההליכים. כך, לפני כב' השופט דותן, הגישו התובעים בקשה לאיסור פרסום ולאחר מכן בקשה לפיצול הדיון בין שאלת החבות לבין שאלת הפיצויים (ר' הבקשה וההחלטה המנומקת של כב' השופט דותן במסגרת בקשה מס' 6). כך, לפניי, הוגשו עשרות של בקשות שונות, בין השאר להוספת ראיות ולהבאת ראיות הפרכה לסתור, לפי הוראות סעיף 18 לחוק.
  3. בד בבד עם הגשת התובענה הגישו התובעים תובענה נגד המתלונן, באותה הפרשה, בבית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (תמ"ש 24231-09; להלן – התובענה המקבילה ובית המשפט לענייני משפחה, בהתאמה). הגם שהיתה זו זכותם הדיונית של התובעים לנקוט בדרך זו, נוכח עילות התביעה השונות והנתבעים השונים בשני ההליכים, פיצול הפרשה לשתי תובענות יצר כפילויות רבות. לאחר שכבר התקיימו מספר ישיבות קדם משפט ואף הוגשו הראיות – ולאחר שבית משפט זה העיר בעניין (ר' בהחלטה בפרוטוקול, עמ' 28) – הגישו התובעים בקשה לאחד את שתי התובענות בבית המשפט לענייני משפחה. התובעים אמנם קיבלו את הסכמתו של בית משפט זה (ר' הבקשה וההחלטה בבקשה מס' 29), אך בית המשפט לענייני משפחה דחה את הבקשה, בין השאר בשל השיהוי המשמעותי שבהגשתה (ר' בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה, המצורפת לבקשה מס' 31).
  4. מכל מקום, פיצול הפרשה לשתי תובענות גרם לכך ששני בתי משפט שונים נדרשו לדיון ולשמיעה של סוגיות עובדתיות דומות ושל עדים משותפים, תוך שכצפוי הוגשו בקשות לצירוף ראיות שנתקבלו במסגרת ההליך המקביל (ר' ההחלטה הנ"ל שבפרוטוקול, עמ' 28, וכן בבקשה מס' 32). זאת ועוד: הניהול המקביל של התובענות אף גרם לעירוב בטענות ובטיעונים בין שתיהן. כך, למשל, העלו התובעים טיעונים שונים ורבים – גם במסגרת תצהיר התובע וגם במסגרת סיכומיהם – על מנת לשכנעני לקבוע כי המתלונן הוא הוא ה"מקור העיתונאי" של הפרסומים. ואולם, שאלה זהות המקור – שהיתה במוקד הדיון בתובענה המקבילה (התובענה נגד המתלונן) – אינה בעלת חשיבות מהותית בתובענה דנא, המופנית נגד העיתון, ואין כל צורך לקבוע בה מסמרות במסגרתה (ר' והשווה ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט (2) 843, 876-875 (1995); להלן – עניין קראוס).
  5. ביום 1.4.15 ניתן פסק דין מנומק בתובענה המקבילה, שהורה על דחייתה. ב"כ הנתבעים הגישה לפניי העתק של פסק הדין (ר' בבקשה מס' 76) תוך שהפנתה לקביעות העובדתיות המהותיות, שנפסקו בו לחובתם של התובעים. ב"כ התובעים, מצידו, מחה על צירוף פסק הדין הנ"ל, מהטעם שקביעותיו אינן מחייבות את בית משפט זה. יאמר מיד, כי בעניין אחרון זה הצדק הוא עם ב"כ התובעים. ככלל, קביעות מהימנות ועובדה הן בגדר עניינים המוכרעים באופן עצמאי ומחדש על ידי הערכאה הדיונית שלפניה נדון ההליך, והתובענה דנא אינה יוצאת מכלל זה.
  6. עוד יש לציין, שבנוסף לתובענה דנא ולתובענה המקבילה הגישה ד', בבית המשפט לענייני משפחה, תובענה כספית נגד המתלונן, בגין אותם כספים שלטענתה הוא נותר חייב לה (תמ"ש 24230-09). בתובענה כספית זו הגיעו הצדדים, בסופו של דבר, להסכם פשרה, שלפיו המתלונן חויב לשלם לד' סך של 16,000 ₪. כמו כן חויב המתלונן להשיב לד' ממיר וטלוויזיה או את תמורתם, דהיינו: הסכום שתדרוש חברת הכבלים בעבור הממיר וכן 500 ₪ בעבור הטלוויזיה (ר' פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בתובענה הכספית הנ"ל, מיום 13.7.11, ת/13).

 

ב.         עיקר ראיות התובעים:

  1. מטעם התובעים העידו התובעים עצמם, מ', מר כהן וכן מר [...] רינגר, קרוב משפחה של התובע. כמו כן הוגשו מוצגים רבים, הן כנספחים לתצהירים מטעם התובעים, הן במסגרת בקשות שונות והן במהלך חקירות העדים. להלן נתייחס לעיקרי העדויות ולעיקר המוצגים שהוגשו בקשר אליהן. נוכח היקף הראיות שנשמעו והוגשו, ההתייחסות תתמקד כאמור רק בעיקרי הדברים, דהיינו: בעיקרי העדויות ובאותם מוצגים הנדרשים לצורך ההכרעה בתובענה דנא.

 

(1)        עדות התובע:

  1. בתצהירו תיאר התובע תחילה את רקע הדברים. בין השאר תיאר התובע את מערכת היחסים בין ד' לבין המתלונן וציין כי היחסים בין השניים הסתיימו "תוך מחלוקות כספיות מסוימות" (ר' בסעיף 8 לתצהיר התובע). בחקירתו הנגדית של התובע עלתה מעורבות משמעותית שלו בענייניה הכספיים של ד'. התובע אישר כי לפחות עשרה ימים לפני השיחה של מ' עם המתלונן הוא נתן לד' שיק על סך 80,000 ₪, לצורך החזר ההלוואה למתלונן, הגם שבאותו המועד היה ידוע לו כי למתלונן היה חוב נגדי לד' בסכום של 20,000 ₪ בקירוב (ר' בפרוטוקול, עמ' 42 שורה 27; עמ' 50 שורה 3). עוד ציין התובע כי הוא תמך בזמנו (וממשיך לתמוך) בד', בסכומים של 10,000 ₪ לחודש, ובאותה התקופה אף חודשיים או שלושה בסכומים של 15,000 ₪ בכל חודש (שם, עמ' 43 שורה 12 ואילך).
  2. התובע סיפר שכאשר ד' ביקשה ממנו את השיק הנ"ל, היא הסבירה לו שאת ההלוואה מהמתלונן לקחה במקום הלוואה שכבר נטלה מהבנק, משום שהמתלונן אמר לה שכעובד מדינה הוא יכול להשיג הלוואה בריבית נמוכה יותר. התובע נשאל אודות שיחותיו עם ד' אודות ההלוואה, והשיב כלהלן:

ש.        שאלת אותה (את ד' – ש.א.) למה ממנו ולא ממך?

ת.         לא. האמת שהייתי מאד מופתע מאחר וזה נראה לי טיפשי מאוד מאחר והיתה לה הלוואה מהבנק ואז מה אם שילמה ריבית של 8% במקום 7%, אני לא מתחייב על האחוזים, אבל אז מה אם שילמה 2% יותר גבוה לשנה.

ש.        עבורך להוציא שיק של 80,000 ₪ במזומן זה מובן מאליו?

ת.         לא מובן מאליו, אבל לא קשה. אם זה היה קשה היתה בעיה (ר' בפרוטוקול, עמ' 42 שורה 7 ואילך. ההדגשות הוספו).

  1. התובע מסר כי, ככל הנראה, ביום 11.2.09 התקשר המתלונן לטלפון שבבית התובעים. התובע ענה לטלפון ותיאר את השיחה באופן הבא:

בן הזוג לשעבר (המתלונן – ש.א.) שאל אותי האם אני מכיר את עו"ד מ'. אני לא הכרתי את עורכת הדין, לא ידעתי במי מדובר, ואפילו לא קלטתי בשיחת טלפון זו את שמה המלא. השם שקלטתי הוא עו"ד מ'. עניתי לבן הזוג לשעבר בשלילה. הוא אמר לי שעורכת הדין "מדברת בשמי" בקשר לחוב שלו. אני לא ידעתי ולא הבנתי במה מדובר, ואמרתי לו ש"אני לא מדבר על מה שאני לא יודע"... (ר' בסעיף 10 לתצהיר התובע. ההדגשה הוספה).

  1. לגרסת התובע, בתצהירו, הוא חש שמדובר בפניה מוזרה ונוצר אצלו הרושם שהמתלונן מבקש לסבכו במשהו לא ברור. על רקע זה נשאל התובע, בחקירתו הנגדית, מדוע השיב כפי שהשיב, ואפילו לא ניסה לברר עם ד' או עם המתלונן מי זאת מ'; כלהלן:

ש.        קלטת את השם?

ת.         מ'. יכול להיות שקלטתי ויכול להיות שלא. אני זוכר שבשיחה עם ד' לאחר מכן...

ש.        לא לאחר מכן, בשיחה הזאת לא העלית את השאלה מי זאת מ' שהיא לב השיחה שהדליקה לך נורה אדומה?

ת.         לא זוכר. בשיחה הזאת כל העניין של הסכסוך הכספי שהיה רחוק ממני עלה. ידעתי עוד לפני כן שיש חוב, לא ידעתי את מקור החוב וכן הלאה.

ש.        בשיחה איתך המתלונן אומר שד' פעלה באמצעות עו"ד כדי לגבות את החוב ואתה לא שואל אותה, לקחת עו"ד?

ת.         יכול להיות שכן, ששאלתי מי זאת מ'. אני לא זוכר מה התשובה. אני כן יודע שהיא לא שכרה שירותים של עו"ד. לא מ' ולא אחרת. אני גם לא יודע אם אז או לאחר מכן.

ש.        בתצהיר הזה אתה מפרט מה היה בשיחה עם המתלונן ומה אמרת לאשתך, אתה כן זוכר שאמרת שאתה לא מדבר על מה שאתה לא יודע?

ת.         נכון.

ש.        בא בן אדם שאתה מרגיש שעלול לסבך אותך במשהו לא ברור, אתה לא שואל אותו מי זאת מ' מי זאת עו"ד?

ת.         לא.

ש.        רק אומר שאתה לא משיב על מה שאתה לא יודע?

ת.         זה בדיוק אצלי אותו הדבר. אמרתי מה שכתבתי בתצהיר. מה שכתבתי בתצהיר זה אותו דבר מבחינתי אני לא יודע על מה אתה מדבר, אותו דבר בדיוק (ר' בפרוטוקול, עמ' 48 שורה 14 ואילך. ההדגשות הוספו).

  1. התובע המשיך וציין בתצהירו, כי לאחר מכן דיבר המתלונן גם עם התובעת, אך הוא (התובע) לא היה עד לכך. ביום שלמחרת (12.2.09) התקשר אל התובע נתבע 4. התובע תיאר בתצהירו את תוכן השיחה כלהלן:

...בערך בשעה 17:00 או 18:00 התקשר אלי הנתבע 4, מר יובל גורן... ואמר לי כי הוגשה נגדי תלונה במשטרת ישראל... הוא אמר לי ש"התלונה" הוגשה על ידי בן הזוג לשעבר, ועילתה – סחיטה באיומים שנעשתה בשיחת הטלפון (הכוונה לשיחת הטלפון שנערכה בין מ' לבין המתלונן – ש.א.)... אני הגבתי לכך ואמרתי לגורן כי איני יודע במה מדובר וכי כך גם אמרתי לבן הזוג לשעבר. גורן אמר לי שהוא יודע כי כך אמרתי לבן הזוג לשעבר. אני התרעתי בפני גורן שיהיה זהיר, שכן אין שחר לכל העניין (ר' בסעיף 12 לתצהיר התובע).

  1. לאחר תיאור הפרסומים בעיתון והתכתבויותיו עם העיתון המשיך התובע וסיפר, בתצהירו, כי ביום 19.4.09 – לאחר הגשת התובענה – הגיעו התובעים למרחב דן, על מנת לברר מה עלה בגורלה של התלונה. התובעים שוחחו במקום עם קצינת משטרה, מפקחת לי פרל. לטענת התובע, גב' פרל סירבה ליתן לתובעים אינפורמציה רשמית בכתב, אך על פי תרשומת שערך התובע בזמן אמת היא מסרה להם כלהלן:
  2. איש לא נחקר בתיק זה (אף אחד מארבעת הנילונים (מ', ד', התובעת והתובע) לא נחקר).
  3. ביום 5.4.09 נסגר התיק בעילה של "חוסר עניין לציבור".
  4. החומר הועבר למחלקת חקירות שוטרים (ר' העתק התרשומת בכתב יד, נספח י"א לתצהיר התובע. ההדגשות הוספו).
  5. התובע לא הסתפק בדברי גב' פרל, ושב ופנה במכתבים – בשמו, בשם התובעת ובשמה של ד' – למר כ. (ר' המכתבים, נספחים י"ג וי"ד לתצהירו). התובע צירף למכתבו הראשון למר כהן את העתק התלונה, שצורף לכתב ההגנה, וציין בין השאר כי "כפי שעולה מעדותו המצורפת של המתלונן, אשתי בתי ואני מעורבים בעדות כנילונים", אך מבירור אותו ערך התובע עלה כי התלונה הוגשה רק נגד מ'. לפיכך ביקש התובע לקבל ממר כהן אישור רשמי נגד מי הוגשה התלונה במקור, אם היא צומצמה בשלב כלשהו ומתי, ואם המתלונן חזר בו מתלונתו וכלפי מי.
  6. ביום 18.5.09 השיב מר כהן לתובע במכתב, המתייחס באופן חלקי בלבד לשאלותיו הנ"ל, כלהלן:
  7. ביום 12.2.09 הוגשה תלונה ע"י פקד מיכאל כהן בגין איומים.
  8. הנילונה היחידה עפ"י עדותו של המתלונן היתה גב' מ'.
  9. התיק נגנז בהוראתי ללא חקירה ומן הסתם נמנעה בשל כך חקירתה של הנילונה הנ"ל וכל מעורב אחר שהוזכר בעדותו של המלין.
  10. האמור לעיל מבוסס על סווג המעורבים בתיק הנ"ל... (להלן – מכתבו של מר כהן. ההדגשות הוספו).
  11. לטענת התובע, האמור במכתבו של מר כהן, בצירוף העובדה שבמרשם המשטרתי של התובעים אין רישום אודות הגשת תלונה כלשהי נגדם (ר' נספח י"ב לתצהיר התובע), מלמדים שמלכתחילה כלל לא הוגשה תלונה במשטרה נגד התובעים. מכאן, שהנתבעים התרשלו בכך שלא ביררו עובדה זו (ר' בסעיף 34 ואילך לתצהיר התובע).
  12. נוכח הטענה הנ"ל, שלפיה נגד התובעים כלל לא הוגשה תלונה, נשאל התובע בחקירתו הנגדית כיצד רשם את שרשם בפגישתו עם גב' פרל אודות "ארבעת הנילונים". התובע השיב כי הדברים נכתבו בסוגריים ואינם מתארים את דברי גב' פרל אלא את הפרשנות שלו לדבריה. באותו הדבק דברים ציין התובע כי הגם ששימש [בתפקיד משפטי בכיר] הוא אינו מומחה למשפט פלילי. כשנשאל אם העובדות להן טען המתלונן בתלונה מגבשות לכאורה עבירות של איומים או סחיטה באיומים, השיב התובע: "אני לא יודע. אני צריך לבדוק את יסודות העבירה" (ר' בפרוטוקול, עמ' 49 שורה 19 ואילך).
  13. התובע הוסיף וטען בתצהירו, כי "סימני ההסתרה" בהם נקטו הנתבעים בפרסום הכתבה מלמדים על ידיעתם כי אין אמת בטענותיו של המתלונן, ועל ניסיונם לחמוק מאחריות בגין פרסום לשון הרע (ר' בסעיף 42 ואילך לתצהיר התובע). זאת ועוד: סימני ההסתרה ננקטו באופן שניתן היה לקשר בין הפרסומים לבין התובעים. ואכן, ביום 17.2.09 פנתה לתובע בדואר אלקטרוני בת אחותו, גב' [...] רינגר, וציינה כי ראתה ידיעה בעיתון, שלמיטב הבנתה קשורה לתובעים (ר' נספח ט"ז לתצהיר התובע). בנוסף, התובע סיפר בתצהירו אודות אנשים נוספים, שאת פרטיהם לא מסר, אשר פנו אליו בעניין הפרסומים, וכן על ידידה שפנתה לבנו.

 

(2)        עדות התובעת:

  1. התובעת הרחיבה בתצהירה בתיאור שיחת הטלפון עם המתלונן, שנערכה בינו לבינה ביום 11.2.09 לאחר שיחת הטלפון בין המתלונן לבין התובע, כלהלן:
  2. ככל הנראה ביום 11.2.09, לאחר ששבתי לביתי, סיפר לי בעלי על תוכנה של שיחת טלפון שהיתה לו עם בן הזוג לשעבר בזמן שנעדרתי מהבית, את תוכנה הוא הגדיר כ"מוזרה", כמתואר בתצהיר התובע.
  3. מאוחר יותר התקשר בן הזוג לשעבר שוב לביתנו, ואני עניתי לטלפון. השיחה התקיימה בינו לביני בלבד. למיטב זכרוני, בן הזוג לשעבר אמר ששוחחה עמו עו"ד מ'. הוא ציין גם את שם משפחתה של עורכת הדין, אותו לא קלטתי באותה עת. היום אני מבינה בדיעבד שבן הזוג לשעבר דיבר על עו"ד מ'.

            את פרטי השיחה תיעדתי זמן מה לאחר מכן בתרשומת שערכתי, והציטוטים המובאים בתצהירי זה מובאים על פי זכרוני.

  1. בן הזוג לשעבר סיפר שמ' אמרה לו שעליו לשלם לי 32,000 ₪, וכי הוא מבקש לדעת כיצד נעשה תחשיב החוב. הגבתי בתמיהה ואמרתי "אני צריכה לקבל ממך 32,000 ₪? איזה עניינים כספיים יש בינינו? איני יודעת מה אתה רוצה".
  2. בן הזוג לשעבר חזר ושאל שוב ושוב, אולי 5 או 6 פעמים, "לאן עלי להעביר את הכסף", "איך אני אשלם לך", "למי אשלם", "אני רוצה לדעת פירוט" וכדומה. היום אני מבינה כי בן הזוג לשעבר ביקש להכשיל אותי בלשוני ולערב אותי באופן מלאכותי בעניינים הכספיים שהיו לו עם ד'. לא הבנתי מה הוא רוצה, ולכל שאלותיו עניתי שאיני יודעת מה הוא רוצה ממני ושיברר איפה שהוא רוצה.
  3. בן הזוג לשעבר הוסיף כי הוא מעוניין להפקיד את הכסף ולהשיב מכשיר טלוויזיה שלקח מד' ולא השיבו, וכי עוד באותו יום תוגש תלונה במשטרה נגדי, נגד בעלי ונגד ד'. על כך גיחכתי ואמרתי "כך? אתה מתכוון לנצל מעמדך ולהגיש תלונת שווא?" הוא השיב, "רק תגידי לי איך לשלם את הכסף!"
  4. בשלב זה רציתי לסיים את השיחה ואמרתי "אני לא יודעת. תפנה לד'". בן הזוג לשעבר ענה, "אני לא מדבר עם ד'", אז עניתי "אז תפנה לעורכת הדין של ד'" וחזרתי בכך על הדברים בהם פתח בן הזוג לשעבר בדבר עורכת דין שפנתה אליו. בן הזוג לשעבר אמר "לעורכת הדין?", ואני עניתי "כן". הוא אמר "יופי, זה מה שרציתי לדעת", והשיחה הסתיימה (ר' בתצהיר התובעת. ההדגשות הוספו).
  5. בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת – על רקע טענת התובעים כי הם סברו שהמתלונן מנסה לסבכם בעניין לא ברור – מדוע לא תיעדה מיד את השיחה עם המתלונן, והשיבה כי השיחה לא הדאיגה אותה וכי היא לא חשה מאוימת (ר' בפרוטוקול, עמ' 51 שורה 12 ואילך). רק כשבועיים לאחר מכן הבינה התובעת שהיתה צריכה להרגיש מאוימת, ואז ישבה לערוך תרשומת (שם, שורה 27 ואילך). התרשומת הנטענת – תרשומת מודפסת בצורת טבלה (ר' נ/10) – לא צורפה לתצהיר התובעת והוגשה רק בשלב מאוחר יותר. יש לציין, כי בניגוד לעדות התובעת, שלפיה התרשומת נערכה רק כשבועיים לאחר מעשה, התרשומת נושאת את התאריך 15.2.09 (כאשר השיחה נערכה ביום 11.2.09). בבית המשפט הסבירה התובעת שנפלה טעות בציון התאריך בתרשומת (שם, עמ' 52 שורה 14 ואילך).
  6. התובעת תיארה בחקירתה הנגדית את ד' כאישה בוגרת ועצמאית, שהיא (התובעת) משתדלת שלא להתערב בחייה. התובעת אישרה כי התובעים תומכים כלכלית בד', אך טענה כי אודות ההלוואה – וטענות ד' כי גם המתלונן חייב לה כסף – היא למדה רק לאחר שד' והמתלונן נפרדו (ר' בפרוטוקול, עמ' 53 שורה 21 ואילך).
  7. יש לציין, כי הגם שהתובעת חזרה וטענה שהיא לא היתה צד למחלוקות הכספיות בין ד' לבין המתלונן, כשנשאלה אודות החזר ההלוואה – שכזכור נעשה כעשרה ימים לפני שיחת הטלפון בין התובעת לבין המתלונן – היא השיבה באופן שמלמד על מעורבות ישירה ואישית שלה בעניין; כלהלן:

ש.        הוא (המתלונן – ש.א.) יצא מהדירה וקיבל החזר הלוואה 80,000 ₪ והוחתם על הצהרת היעדר תביעות?

ת.         הוא קיבלת את ה-80,000 ₪ באופן מלא כיוון שרצינו שיצא מחיינו. אנו לא החתמנו אותו על מסמך ד' החתימה. אנו רצינו שיצא מחיינו ולא נראה אותו יותר לעולם.

ש.        ואז הוא יצא והם כבר לא היו יחד והדבר היחיד שנותר פתוח הוא הנושא של הקיזוז. הוא קיבל הלוואה של 80,000...?

ת.         אצלי לא נשאר פתוח. נתתי 80,000 ₪ כדי ששום דבר לא יישאר פתוח. מבחינתי שום דבר לא נשאר פתוח (ר' בפרוטוקול, עמ' 56 שורה 15 ואילך. ההדגשות הוספו).

  1. באשר לטיב היחסים בין ד' לבין המתלונן מסרה התובעת כי התרשמה שבין השניים צמחה אהבה גדולה; וכדבריה:

...אני לא יכולה להעיד על היחסים ביניהם. פעמיים קרה שהמתלונן אמר לי שהוא מאד אוהב את ד' והתרשמתי שגם ד' אוהבת אותו וזה כשלעצמו היה חשוב לי מאד. אני יכולה להגיד שמהצד התרשמתי שיש ביניהם אהבה גדולה עד לפרק הסיום (ר' בפרוטוקול, עמ' 54 שורה 6 ואילך. ההדגשה הוספה).

יחד עם זאת הוסיפה התובעת וטענה, שלא זו בלבד שפרק הסיום של היחסים היה "גיהינום", אלא שכפי ששמעה מד' הוא אף הסתיים באלימות; כלהלן:

...זה היה בערב בו הם החליטו שהם מסיימים את הקשר. זה היה בסוף דצמבר 2008. לא זוכרת תאריך מדויק. אני יודעת שהם הוזמנו לבר מצווה ואני עשיתי בייביסיטר...

הם נכנסו ביחד הביתה כשהוא (המתלונן – ש.א.) צועק וכועס נורא. אני הרגשתי מיותרת בריב ביניהם והלכתי הביתה. למחרת היא סיפרה לי שהוא צעק מאד וכעס ואז הם החליטו להיפרד בתנאי שיישן בחדר אחר בממ"ד והוא בדרך לממ"ד בעט בכלב שלה, הזקן והעיף אותו לתקרה. היא מאד התרגשה, מאד נדהמה, היא קפצה עליו, נתנה לו מכה בגב, והוא הפיל אותה וחנק אותה. היא סיפרה לי את זה למחרת בבוקר (שם, עמ' 55 שורה 1 ואילך; להלן יכונה אירוע זה – אירוע הכלב. בהמשך סיפרה התובעת כי בדיעבד הבינה מד' שהיתה גם אלימות מינית).

  1. באשר למ' טענה התובעת כי היא לא הכירה אותה ולא שוחחה עמה; וממילא לא שכרה את שירותיה המשפטיים או הנחתה אותה בעניין כלשהו. יתר על כן, בדיעבד היא יודעת שהמידע שמסר לה המתלונן בהקשר זה בשיחת הטלפון לא היה נכון, שכן ד' אמרה לה שהיא מעולם לא שכרה את שירותיה המשפטיים של מ' (ר' בסעיפים 11-10 לתצהיר התובעת).
  2. עוד תיארה התובעת בתצהירה, ובאריכות, בירורים שערכו התובעים במשטרה בעניין התלונה, לרבות פגישתם עם גב' פרל. התובעת הוסיפה על דברי התובע בכך שתיארה פגישה, הקודמת לפגישה הנ"ל, אשר נערכה בינה לבין קצין המשטרה מפקח אריק דהאן, ביום 16.4.09. לדבריה, מר דהאן ערך בדיקה במחשב המשטרתי ואמר לה כי התלונה הוגשה נגד מ' בלבד (ר' בסעיף 14 ואילך לתצהיר התובעת).

 

(3)        עדותה של מ':

  1. מ' טענה בתצהירה כי לא הכירה את התובעים באותה העת, וממילא הכחישה כי התקשרה למתלונן על פי הנחייתם של התובעים, או בעקבות שיחה כלשהי עמם. את נסיבות שיחת הטלפון בינה לבין המתלונן (ביום 11.2.09) היא תיארה בתצהירה, בהרחבה, כלהלן:
  2. שיחת הטלפון ביני לבין המתלונן התקיימה בעקבות פניית ד' אליי, שידעה כי אני מכירה את המתלונן שהיה בן-זוגה במשך חודשים מספר, וידעה שבעבר טיפלתי בגירושיו מאם ילדיו.

בפנייתה אלי סיפרה לי ד' כי המתלונן התעמר בה, פגע בה באופן פיסי, אנס אותה, איים עליה ופגע בכלב שלה. אני הזדעזעתי מדבריה והחלטתי לפנות למתלונן, על מנת לנסות ליישר את ההדורים ולסיים את הסכסוך ביניהם בדרכי שלום.

  1. בשיחת הטלפון סיפרתי למתלונן על דבריה של ד'. הוא אישר את הדברים שד' ייחסה לו, ואף נשמעה נימת גאווה בקולו. המתלונן שאל אותי האם ד' מתכוונת לפנות למח"ש בעניינו. מאחר שמטרתי היתה להביא את הצדדים לסיים את המחלוקות ביניהם בדרכי שלום, השבתי לו שבשלב זה היא הפקידה בכספת משרדי תצהיר שבו מתוארים מעשיו כלפיה.

המתלונן אמר לי שאין להתרשם מד', משום שמטרתה היא לקבל כסף. שאלתי אותו מדוע שלא ישלם לה את שמגיע לה והוא השיב כי אין בדעתו לעשות כן.

  1. זמן קצר לאחר מכן התקשר אלי המתלונן בטלפון ושאל אותי "את התובע את מכירה?" השבתי שאני מכירה אותו מן העיתונות והתקשורת... כשם שאני מכירה כל איש ציבור או איש ציבור לשעבר אחר. המתלונן הוסיף, "את עוד תראי מה יפורסם עליו בעיתונות", וניתק את השיחה (ההדגשות הוספו).
  2. במסגרת חקירתה הנגדית נשאלה מ' אודות טענתה כי ביקשה לנסות ליישר את ההדורים ולסיים את הסכסוך בין ד' לבין המתלונן בדרכי שלום, כאשר כעולה מגרסתה ד' לא סיפרה לה על "סכסוך" אלא על עבירות חמורות של אלימות פיזית ואונס. בתחילה השיבה מ' כי "ד' פנתה אליי כחברה טובה של המתלונן בעיקר כדי לדעת כמה היא צריכה לפחד ממנו" (ר' בפרוטוקול, עמ' 79 שורה 21) ולאחר מכן הודתה כי מקובל עליה שנדרש בתצהירה "תיקון לשוני" (שם, עמ' 80 שורה 13). באשר לתצהיר שגבתה מ' מפיה של ד' – שכמסתבר לא נחתם – סיפרה מ' כי לאחר שד' הודיעה לה על הגשת התלונה במח"ש היא (מ') השמידה אותו, משום שלגישתה לא היה בו עוד צורך (שם, שורה 31).
  3. לגופו של עניין הכחישה מ' כי במסגרת שיחתה עם המתלונן היא איימה עליו או ניסתה לסחוט אותו, ואף הוסיפה כי לא ייתכן שכך חשב המתלונן (ר' בסעיף 11 לתצהירה). דברים דומים אמרה מ' בחקירתה הנגדית וגם הוסיפה כי מדובר בטענות המצוצות מן האצבע, שהועלו רק משום שד' היא בתו של התובע (ר' בפרוטוקול, עמ' 78 שורה 9 ואילך). לדבריה, על דבר הגשת התלונה היא למדה רק משיחת הטלפון שקיבלה מכתב העיתון, נתבע 4, אשר ביקש ממנה את תגובתה בטרם הפרסום הראשון.
  4. באשר להיבט הכספי הבהירה מ' כי לא היא זו שהעלתה בשיחה עם המתלונן את הסוגיה – דהיינו: סוגיית החוב הנטען של המתלונן לד' – אלא שהמתלונן הוא שהעלה זאת. לפיכך גם הוסיפה שלא נראה לה שד' סיפרה לה על היבט זה, שכן אז היא היתה מעלה בעצמה את הדברים (ר' בפרוטוקול, עמ' 82 שורה 17 ואילך).
  5. עוד טענה מ', כי לאחר הפרסום הראשון פנו אליה מספר אנשים המכירים אותה, אמרו לה שקראו את הכתבה וזיהו גם אותה וגם את התובע, ואף שאלו אותה לפשר קשריה עם התובע. שמות האנשים המדוברים לא צוינו בתצהירה של מ'. בחקירתה החוזרת בבית המשפט ציינה מ' כי מדובר בשלושה: אחותה, גיסה וכן חברה שלה שהינה עורכת דין (ר' בפרוטוקול, עמ' 88 שורה 25).

 

(4)        עדותו של מר רינגר:

  1. מר רינגר הינו בעלה של גב' רינגר, אחייניתו של התובע (ר' בפסקה 35 דלעיל). מר רינגר סיפר, בתצהירו, כי ביום 13.2.09 קרא את הפרסום הראשון. לדבריו, הוא מיד זיהה שמדובר בתובעים, שכן הרמיזות בכתבה היו ברורות דיין. לגרסת מר רינגר, הוא הסב את תשומת ליבה של אשתו לכתבה, שהסכימה עמו ואף שלחה לאחר מספר ימים (ביום 17.2.09) הודעת דואר אלקטרוני לתובעים.
  2. בחקירתו הנגדית של מר רינגר הסתבר, כי הוא מכיר מקרוב את משפחת התובעים ואף היה מודע לפרטים אישיים רבים אודותיהם, לרבות יחסיה של ד' עם המתלונן והעובדה שהוא עבר להתגורר איתה. מר רינגר נשאל אם הבחין ביחס שלילי של התובעים ומשפחתם למתלונן והשיב כדלקמן:

ש.        לפני הפרידה שלהם מה היה יחסה של משפחת התובעים למתלונן, קיבלו בברכה את הקשר ביניהם?

ת.         אני לא יודע.

ש.        ממה שראית, היה אירוע משפחתי שפגשת אותם, זה היה צורם הוא התקבל בברכה?

ת.         היה אירוע משפחתי, למיטב זכרוני הוא הגיע עם ילדיו שלא מהקשר עם ד' וד' הגיעה עם ילדיה ואמרו שזה בן הזוג שלה ומישהו ציין שהוא תובע משטרתי, זה עזר לי להבין את הפאזל של הכתבה, זה לא אמר לי שום דבר על היחסים ביניהם (ר' בפרוטוקול, עמ' 39 שורה 4 ואילך).

 

(5)        עדותו של מר כהן:

  1. מר כהן לא הופיע בתחילה ברשימת עדי התובעים ובראיותיהם. רק בשלב מאוחר יחסית נתבקשה הגשת "תעודת עובד הציבור" עליה הוא חתם, בצירוף פרוטוקול חקירותיו בתובענה המקבילה. נעתרתי לבקשה ומר כהן זומן אפוא למתן עדות (ר' בקשה מס' 32 וכן החלטת בית המשפט בפרוטוקול, עמ' 37-36. פרוטוקול עדותו של מר כהן בתובענה המקבילה יכונה להלן – הפרוטוקול המצורף).
  2. כעולה מהפרוטוקול המצורף, בתובענה המקבילה טען מר כהן – בחקירתו הראשית שם – כי בתלונתו של המתלונן מ' היתה הנילונה היחידה ואילו התובעים וד' "מעורבים כלליים" בלבד (שם, עמ' 11). בהמשך הדברים ציין מר כהן, בהקשר זה:

ש.        מי קובע מי הנילון, המשטרה קובעת מי הנילון?

ת.         המשטרה לא קובעת. זה על פי מה שכתוב בתלונה. לא התעמקנו בתלונה לגבי כל המניעים וכל מה שקרה. היתה תלונה של עו"ד תובע משטרתי נגד עו"ד אחרת, הרקע לא עברייני, לפי מה שהוא מסר היו איומים, אבל לא מצאנו לנכון לפתח את התיק (שם, עמ' 14-13. ההדגשות הוספו).

  1. על רקע זה נשאל מר כהן, בחקירתו הנגדית לפניי, מדוע רק מ' סווגה כנילונה – כאשר התלונה מונה נילונים נוספים, בוודאי ככל שמדובר בד' – והשיב: "בזמן סיווג התיק לא חשבתי שד' קשורה לעניין של האיומים" (ר' בפרוטוקול, עמ' 71 שורה 26). יש להעיר שבמקום אחר טען מר כהן כי מי שמחליט כיצד לסווג את המעורבים הוא החוקר שגובה את התלונה (שם, עמ' 75 שורה 16). ואולם, כעולה מדבריו הנ"ל דווקא הוא, מר כהן, שלא גבה את התלונה דנא, הוא זה שקבע לגביה את ה"סיווגים". יתר על כן, כאשר נשאל מר כהן מדוע תיק המשטרה לא נפתח בגין העבירה של סחיטה באיומים, לפי הוראות סעיף 428 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין), שלכאורה מתאימה יותר לעובדות התלונה, הוא השיב: "זה סווג מלכתחילה כ-428 ואני שיניתי את זה ל-192 כי זה שטויות, זה בקושי איומים..." (שם, עמ' 72 שורה 20. ההדגשה הוספה).
  2. התובעים ביקשו להוסיף ולחקור את מר כהן גם לפניי, על אף שעדותו בתובענה המקבילה הוגשה במסגרת "תעודת עובד הציבור". חרף הפגם הדיוני שבבקשה התרתי את הדבר (ר' ההחלטה בפרוטוקול, עמ' 64). במסגרת חקירה נוספת זו התבקש מר כהן להתייחס לטענת הנתבעים כי ממכתבו עולה שסגירת התיק נעשתה בשל "סיווג המעורבים". מר כהן השיב שטענה זו מבוססת על אי הבנת המונחים המשטרתיים ואין כל קשר בין סגירת התיק לבין הייחוס המשפחתי של ד' והתובעים (שם, עמ' 65 שורה 25 ואילך). יחד עם זאת, בחקירה נגדית, כשנתבקש מר כהן להביא דוגמאות למכתבים דומים, שבהם נכתב כי תיק נסגר על בסיס סיווג המעורבים, הוא השיב "אין לנו הרבה דברים כאלה" (שם, עמ' 75 שורה 30).
  3. בחקירתו הנגדית בתובענה המקבילה נשאל מר כהן אודות נסיבות גניזת התלונה שהגיש המתלונן. מר כהן שב וטען כי הוא, כמו אלה שטיפלו בתלונה לפניו, ראו את התלונה כסיפור שבעיקרו הוא סכסוך אזרחי בין בני זוג, ומכאן נבעה הנחייתו לגנוז את התיק ללא חקירה (ר' בפרוטוקול המצורף, עמ' 29 שורה 1 ואילך. ר' גם שם, בעמ' 34 ובעמ' 36). בחקירתו הראשית לפניי החריף מר כהן את דרך התבטאותו – בהשוואה לעדותו הנ"ל בתובענה המקבילה – וטען כי מדובר בתלונה "הזויה מלכתחילה" (ר' בפרוטוקול, עמ' 66 שורה 10). יחד עם זאת, בחקירתו הנגדית לפניי מיתן מר כהן את טענתו זו ואף ציין "על פניו האיום הזה, אני אסבך אותך במח"ש זה אמנם איום על פי סעיף 192 (לחוק העונשין – ש.א.)", אך שב וציין כי בנסיבות העניין לא מצא לנכון להורות על המשך חקירה (שם, עמ' 72 שורה 11).

 

ג.          עיקר ראיות הנתבעים:

  1. מטעם הנתבעים העידו נתבע 4 ונתבע 5, שהגישו תצהירים. כמו כן העידו מטעם הנתבעים המתלונן וד', שהעדתם אושרה ללא תצהיר משום שדובר בעדים שלא היו בשליטת הנתבעים (ר' בקשה מס' 23 והחלטת בית המשפט בפרוטוקול, עמ' 29-28). בנוסף, גם מטעם הנתבעים הוגשו מוצגים רבים.
  2. יש להעיר כי הנתבעים ביקשו לזמן לעדות גם את גב' סיגל טולדו, קצינת משטרה בדרגת סגן-ניצב ששימשה כדוברת מחוז תל-אביב של המשטרה, אשר על פי גרסתו של נתבע 4 אישרה בשיחה עמו את דבר הגשת התלונה. ואולם, לאחר שגב' טולדו הודיעה לב"כ הנתבעים כי אינה יכולה לזכור את השיחה, שכן מאז ניהלה במסגרת תפקידה אלפי שיחות עם עיתונאים, ויתרו הנתבעים על זימונה (ר' ההודעה במסגרת בקשה מס' 43).
  3. להלן נתייחס לעיקרי עדויות עדי הנתבעים והמוצגים שהוגשו בקשר אליהן. ההתייחסות תתמקד, כפי שהדברים נעשו ביחס לראיות התובעים, רק בעיקרי הדברים, דהיינו: בעיקרי העדויות ובאותם מוצגים הנדרשים לצורך ההכרעה בתובענה דנא.

 

 

 

(1)        עדות נתבע 4:

  1. נתבע 4 שימש בתקופה הרלוואנטית ככתב לענייני פלילים בעיתון. בתצהירו טען נתבע 4 כי הפרסומים אינם מזכירים את שמות התובעים ועל כן "הקורא הסביר כלל אינו יכול לזהותם" (ר' בסעיף 4 לתצהירו). לטענתו, בחירת העיתון שלא לפרסם את שמות המעורבים היתה "בחירה וולונטרית", שכן לא היתה מניעה לפרסמם ואין באי-הפרסום משום אינדיקציה לאי-אמונה באמיתות הדברים. לדבריו:

מאחר ודובר בשלב של דיווח על תלונה למשטרה בלבד ולא למשל בבקשת מעצר, האיזון שנעשה הוא לפרסם שמדובר בתלונה נגד שופט בכיר לשעבר – אך לא צוינו פרטים שיש בהם לזהות מיהו אותו שופט לשעבר (ר' בסעיף 5 לתצהיר נתבע 4. ר' גם בפרוטוקול, עמ' 159 שורה 1 ואילך).

  1. לטענת נתבע 4, מעבר לכך שהדיווח על דבר הגשת התלונה היה אמת לאמיתה, אף היה בו עניין ציבורי. לשיטתו, "עצם הגשת תלונה בקשר עם אישיות משפטית בכירה על-ידי מי שהוא עו"ד ותובע משטרתי מחוזי ראויה לפרסום וראוי שהציבור ידע עליה" (ר' בסעיף 13 לתצהיר נתבע 4). עוד טען נתבע 4 כי הפרסום נעשה בתום לב מוחלט, תוך שהוא מאמין באמיתות הדברים ולאחר שדוברת מחוז תל-אביב של המשטרה אישרה באוזניו את דבר הגשת התלונה (שם, בסעיף 15). בחקירתו הנגדית הוסיף נתבע 4 וטען כי הדוברת אישרה שהתלונה הוגשה נגד התובעים (ר' בפרוטוקול, עמ' 154 שורה 26 ואילך).
  2. נתבע 4 טען עוד בתצהירו, בהקשר זה:

...העובדה שהתלונה הוגשה ע"י תובע משטרתי, שהוא עו"ד, הוסיפה במידה לא מבוטלת גם לאמינותה ולרצינותה של התלונה. אוסיף כי הנחתי בשעת הפרסום ששוטר ועו"ד שמהין להגיש תלונה כנגד אישיות משפטית כה בכירה, נוטל על עצמו סיכונים לא מבוטלים, והוא ככל הנראה רואה עצמו חייב לעשות כן ותלונתו ראויה לפרסום (ר' בסעיף 16 לתצהיר נתבע 4).

במסגרת החקירה הנגדית הטיח ב"כ התובעים בנתבע 4 כי הוא היה צריך לראות שמדובר בניצול ציני של המתלונן את הבמה המשטרתית. ואולם, נתבע 4 דחה את הדברים:

ש.        אני אומר שזה שלא ראית שמדובר בניצול ציני של הבמה המשטרתית נובע משתי סיבות. או שהתרשלת ולא הבנת את התלונה כמו שצריך או שהתעלמת מזה במכוון כדי להשיג סקופ על [אישיות משפטית בכירה] לשעבר?

ת.         אתה טועה ומטעה. ראיתי מול עיניי תובע משטרתי, עו"ד שחורץ דין ומעמיד אנשים לדין ועובד עד יומו האחרון הרבה זמן אחרי זה במשטרה ואין שום סיבה לפקפק כשאני רואה כזאת עדות מפורטת, על החששות שלו, האיומים, אני יוצא מנקודת הנחה שגם אם יש ריבים משפחתיים ועניינים פנימיים שלי אין דבר וחצי דבר עמם, אם בכל זאת תובע משטרתי הולך למשטרה ומגיש תלונה ובוודאי כאשר מעורב בה מי שמעורב לכאן ולכאן זה ראוי לפרסום (ר' בפרוטוקול, עמ' 144 שורה 7 ואילך).

  1. בחקירתו הנגדית נשאל נתבע 4 על כך שעותק התלונה שבידו אינו חתום, אך טען שאין לדבר חשיבות וגם אין מקום שעיתונאי יבדוק את עותק התלונה שבתיק החקירה:

ש.        אתה קיבלת צילום אתה מחזיק העתק בלתי חתום של התלונה, זה מה שהחזקת?

ת.         אני לא יודע אם זה העתק של התלונה, אני מבחינתי זה תלונה למשטרה, מבחינתי שאני רואה לוגו של המשטרה, שמו של גובה העדות יוסף אלהרר ממרחב דן בתל אביב, כמו עשרות שראיתי אם לא מאות, אני יוצא מתוך נק' הנחה שמדובר בתלונה.

ש.        שמת לב שהיא לא חתומה?

ת.         לא שמתי לב.

ש.        אני אומר לך שהטיוטות האלה לא נמצאות במשטרה, אלא רק העותק החתום שאין בו את התיקון של 48 מ-58 (הכוונה לתיקון בכתב יד של הסכום, המופיע בהודעתו של המתלונן, אשר מגלם את ההלוואה בניכוי הקיזוז – ש.א. ר' גם ההערה במסגרת ציטוט ההודעה, בפסקה 13 דלעיל)?

ת.         אני לא יודע איך להשיב לך על זה.

ש.        אתה בדקת איזה תלונה נמצאת במשטרה בתיק?

ת.         הבדיקה שעשיתי היא לבדוק אם הוגשה תלונה.

ש.        לא בדקת אם זה אותו הנייר הנמצא בתיק?

ת.         לא עשיתי זאת אני חושב מעולם (ר' בפרוטוקול, עמ' 145 שורה 5 ואילך. ההדגשות הוספו).

  1. יש לציין כי במסגרת החקירה הנגדית חקר ב"כ התובעים את נתבע 4 בדרכים שונות ומשונות במגמה לחשוף את זהות המקור העיתונאי – שלטענת התובעים הוא המתלונן – הגם שמדובר בעניין מובהק החוסה תחת חסיון עיתונאי-מקור (ר' גם החלטת בית משפט בעניין, בפרוטוקול עמ' 150).
  2. כשביקש ב"כ התובעים ללמוד מההבדלים בין פרטי התלונה לבין הפרטים שהופיעו בכתבה הראשונה כי המתלונן הוא הוא המקור, השיב נתבע 4:

ש.        איך אתה מסביר את ההבדלים האלה, הבדלים בציטוטים גם חלקם הגדול?

ת.         אולי אני צריך להסביר את זה באמת. הכתבה לעיתון באופן כללי והכתבה הזאת בכלל לא מסתמכת רק על כתב תלונה אלא על עבודה עם מקורות, שיחות רקע, שיחות אוף דה רקורד עם גורמים למיניהם עם קבלת תגובות ובדיקה של הדברים, אישור מהדובר הרלוונטי, דוברת מחוז ת"א (ר' בפרוטוקול, עמ' 146 שורה 17 ואילך. ההדגשה הוספה).

  1. נתבע 4 הוסיף והדגיש כי נמנע מלכלול בפרסומים פרטים רכילותיים אודות היחסים שבין התובע לבין התובעת, אשר הופיעו בתלונה, שכן לא סבר שיש בהם משום "עניין ציבורי" (ר' בסעיפים 18-17 לתצהירו וכן בפרוטוקול, עמ' 151 שורה 5 ואילך). בנוסף, הפרסומים נעשו כאמור רק לאחר קבלת תגובותיהם של המעורבים, דהיינו: תגובותיהם של התובע, מ' וד'. זאת ועוד: התגובות ניתנו לשם ציטוטן בידיעה שתפורסם, והמגיבים לא ביקשו למנוע את פרסום דבר התלונה או את תגובותיהם (שם, סעיף 7 ואילך).
  2. עוד התייחס נתבע 4 להתנהלות הן של ד' והן של המשטרה, וטען שאף בהן היה כדי להצדיק את דבר הפרסום. באשר לד' טען נתבע 4:

...עצם הבחירה בעו"ד מ' כמי שתייצג את ד' ב"גביית החוב" ובסכסוך מול המתלונן באופן כללי (בנושאי התנכלות, אונס וכיו"ב) היא מעשה שלא ייעשה. המדובר בעו"ד שיש לה מידע אישי על חייו האישיים והמקצועיים של המתלונן בהיותה בת-זוגו לשעבר ומי שייצגה אותו בהליך גירושין קודם. המדובר בבחירה בעייתית מאוד לכשעצמה, ומקימה לכשעצמה חשש שאין בה מקריות ואין בה בחירה על רקע מקצועי בלבד. גם דבר זה מעלה לכאורה חשש שאירוע ניסיון הסחיטה אכן אירע. בתם של [אישיות משפטית בכירה] לשעבר ושופט בכיר ורעייתו, יכולה היתה לבחור בכל עו"ד אחר – ובחרה דווקא עו"ד שהיתה בת-זוגו לשעבר של המתלונן. התנהגות זו כשלעצמה ראויה לביקורת ולפרסום ועשתה את התלונה של המתלונן למשטרה ואת גרסתו מיסודן לכאלה שיש בהן ממש (ר' בסעיף 26 לתצהיר נתבע 4. ההדגשה הוספה).

  1. נתבע 4 הוסיף ומתח ביקורת על דרך טיפולה של המשטרה בתלונתו של המתלונן. ראשית הצביע נתבע 4 על כך שתלונתו של המתלונן כלל לא נחקרה, להבדיל מתלונתה של ד' שנחקרה, התנהלות המצביעה לטעמו על נקיטת איפה ואיפה. שנית טען נתבע 4, כי ממכתבו של מר כהן יש ללמוד שהתלונה לא נחקרה בשל רום מעמדו של התובע (בשל "סיווג המעורבים", כלשונו של מר כהן). התנהלות זו אך מוכיחה, אם גם בדיעבד, את החשיבות הציבורית הרבה שבפרסומים (ר' בסעיף 30 ואילך לתצהיר נתבע 4). בנוסף, כאשר הטיח ב"כ התובעים בנתבע 4 כי לטעמו אין בתלונה די עובדות מפלילות נגד התובעים וביקש את הסבריו, השיב נתבע 4 כי זו בדיוק העבודה שהיתה צריכה המשטרה לעשות, לבדוק את הדברים, אך הדברים לא נעשו משום שהתלונה נגנזה אף ללא חקירה (ר' בפרוטוקול, עמ' 156 שורה 29. ר' גם שם, בעמ' 158-157).

 

(2)        עדות נתבע 5:

  1. נתבע 5 שימש בתקופה הרלוואנטית ככתב משטרה בעיתון. בפרשה דנא הצטמצם תפקידו לקבלת תגובתה של ד', אשר פורסמה במסגרת הכתבה השנייה. בתצהירו תיאר נתבע 5 את השיחה וטען כי ד' אמרה לו דברים נוספים, כולל טענתה שהמתלונן משתמש בסמים מסוכנים ושהיא מתעתדת לדווח על כך בתלונה שתגיש במח"ש (ר' בסעיף 14 לתצהיר נתבע 4). בחקירתו הנגדית נשאל נתבע 5 מדוע לא ציין את הדברים בכתבה השנייה, והשיב כלהלן:

ש.        למה אתה נזכר בנושא השימוש בסמים רק בתצהיר וזה לא הופיע קודם לכן?

ת.         איפה קודם לכן?

ש.        למשל בידיעה השנייה מיום 16.2 שאתה חתום עליה. למה לא מופיע נושא השימוש בסמים?

ת.         (ה)שיחה עם ד' נחלקה לשניים. זו היתה שיחה ש(ב)תחילתה ד' היתה נסערת מאוד, לא קוהרנטית, כועסת, ולקח כמה דקות של שיחה עד שהגענו לנושא התגובה הישירה. (ה)שיחה באופן ברור נחלקה לדברים שלא לפרסום ומאוחר יותר התגובה המסוימת שנתנה לפרסום. בחלקה הראשון של השיחה שהיתה קצרה, לא ארוכה, היא אמרה כל מיני דברים בין היתר היא דברה על כך שאפילו ננסה לשחזר את רוח הדברים, היא אמרה לי – אתה יודע שהוא מעשן סמים בבית? אתה יודע שכשאגיש תלונה על העניין הזה זה יגמור אותו?

ש.        התשובה שלך היא שהיו דברים שהיו לפרסום ויש דברים שלא לפרסום?

ת.         נכון, ואני חושב שגם ד' לא היתה שמחה לראות את הדברים האלה בעיתון (ר' בפרוטוקול, עמ' 128 שורה 4 ואילך. ההדגשות הוספו).

  1. עוד טען נתבע 5 שהדברים שאמרה לו ד' השתלבו עם טענותיו של המתלונן בדבר איומים המופנים כלפיו, ועל כן חיזקו אותן:

ש.        אני חוזר לנושא הסמים, אתה אומר שהסמים לא הוזכרו בכתבה השנייה כי זה היה אוף רקורד, למרות שזה היה בעל חשיבות גבוהה כי זה מתקשר למה שאמר המתלונן בכתבה הראשונה שהוא מזכיר את הנושא של הסמים שזה היה האיום לפי הכתבה הראשונה?

ת.         נכון. זה לטעמי מחזק את עקרון תום הלב שהביא לפרסום הכתבה. הייתי אומר שהטענה הזו לא נאמרה בחלל האוויר ונמחקה מיד אח"כ, הטענה שהוא משתמש בסמים, אלא היה בה חיזוק אפילו מבחינתי לטענה העקרונית שזו רוח האיומים שמפנים כלפיו (ר' בפרוטוקול, עמ' 131 שורה 9 ואילך. ההדגשה הוספה).

  1. נתבע 5 הרחיב בתצהירו אודות העניין הציבורי שבפרסומים וטען כי הימנעות העיתון מלפרסם את שמות המעורבים היתה למעשה למעלה מן הצורך ולפנים משורת הדין:
  2. סברתי ועודני סבור כי הבחירה שלא לפרסם את שמות המעורבים בעניין נשוא הסיקור העיתונאי נעשתה למעלה מן הצורך, לפנים משורת הדין, והיא זהירה יתר על המידה, שכן מבחינה ציבורית יש עניין חשוב דווקא בפרסום שמם של המעורבים במקרה זה, ויש עניין ציבורי גם בפרסום זהותם. העובדה שתלונה מן הסוג הזה הוגשה על-ידי תובע משטרתי, שוטר שהוא עו"ד, כנגד אישיות משפטית בכירה שעודנה מצויה בעין הציבורית ראויה לפרסום כשלעצמה.
  3. פרשה זו מדגימה כיצד התרחשויות מעין אלה הנוגעות לתלונות הדדיות וטענות הדדיות בפני רשויות החוק במדינה על רקע יחסים זוגיים וסכסוכים כספיים – מתרחשות גם במשפחות של דמויות ציבוריות, ואיש אינו חסין מפניהן.
  4. אדגיש כי בשיחתי עם ד' היא התייחסה עניינית לפנייתי, נתנה את תגובתה המפורטת ואת גרסתה בפרשה. הדברים הופיעו בפרסום מיום 16.2.09.
  5. כמו-כן ידוע לי כי עמיתי, העיתונאי יובל גורן, פנה טלפונית הן לתובע והן לעו"ד מ', אחת הנילונות בתלונה שהוגשה, וביקש את תגובתם. לפיכך, הנוגעים בדבר ידעו מבעוד מועד על הכוונה לפרסם את הפרשה ואיש מהם לא עתר למנוע את פרסומה ו/או למנוע את פרסום שמם. חרף זאת, כאמור – שמם לא פורסם (ר' בתצהיר נתבע 5).
  6. נתבע 5 הצטרף לביקורת שמתח נתבע 4 על התנהלות המשטרה וטען בהקשר זה, בתצהירו, כלהלן:
  7. התנהלות מוזרה זו של רשות אכיפת החוק לכשעצמה יש בה עניין ציבורי, והתנהגויות אלה הן הרציונאל והעניין הציבורי שיש בפרסומים כגון הפרסום נשוא התביעה. כאשר הרשויות אינן חוקרות תלונה בשל מעמדם של המעורבים – ידעו לכל הפחות קוראי העיתון שישנן תלונות הדדיות מעין אלה גם בקרב השמנה והסלתה של הציבור בישראל.
  8. התנהלות המשטרה לכשעצמה, בנסיבות המתוארות, מוכיחה כאלף עדים את החשיבות הציבורית שיש בפרסום נשוא התביעה: פרסום המביא לידיעת הציבור תלונה שהוגשה בין השאר בקשר למי שהשפיע בעבר על תהליכים ציבוריים (אישיות משפטית בכירה) ושהמשטרה לא טרחה כלל לחקור.
  9. בחקירתו הנגדית נשאל נתבע 5 בנושא והשיב:

ש.        התצהיר שלך כולל טענות קשות נגד התנהלות המשטרה. בדקת בעצמך את התנהלות המשטרה במקרה בתור כתב משטרתי באותה עת?

ת.         אני כהכנה לדיון המשפטי כאן, ובעקבות התביעה קראתי את המסמכים השונים שמעורבים בסיפור הזה ושמעתי יחד אתכם את עדותו של מאיר כהן, ואני מוכרח לומר שאז כמו גם עכשיו דעתי לא נוחה מאופן שבו ט(י)פלה המשטרה בתיק זה.

ש.        עדותו של סג"נ מאיר כהן לא רלוונטית בזמן שכתבת את התצהיר. כשאתה כתבת את התצהיר אתה אומר שהתנהלות המשטרה היתה לא בסדר. האם בצעת בתור כתב משטרתי, סוגרים תיקים ל[אישיות משפטית בכירה] לשעבר, חשוד בפשעים ולא בעבירות קלות וסוגרים תיקים. אתה בתור כתב משטרתי לא עושה בדיקה משלך?

ת.         אני חושב שהסיפור הזה בהחלט ראוי לסיקור תקשורתי. ברגע שהופנו כלפי טענות בנושא מידרתי את עצמי באופן טבעי מעיסוק בו אבל אני עדיין חושב שהתנהלות המשטרה מעלה שאלות (ר' בפרוטוקול, עמ' 132 שורה 13 ואילך).

  1. נתבע 5 נחקר גם בקשר למצבו הנפשי של המתלונן. נתבע 5 נשאל האם ערך בדיקות בנושא, לאור הדברים שאמרה לו ד', והשיב כלהלן:

ש.        בשיחה ד' אומרת, אתה כותב מפיה בתגובתה שאמרה לך שהאיש הזה, ההתנכלות שלו אליה מטורפת, כאן היא כינתה אותו משוגע, בדקת את המידע הזה?

ת.         בשיחה המקדימה היא אמרה כמה פעמים בטון של קללה ולא של אבחנה רפואית, שהוא מטורף, משוגע, דברים ברוח זו. זה לא נשמע לרגע אחד ניסיון להטיל דופי רפואי באדם אלא כמין קללות שהוטחו בו.

...

ש.        מאוחר יותר, אחרי פרסום הכתבות המתלונן אושפז בבית חולים פסיכיאטרי, האם אז בדקת מיהו ומה מצבו הנפשי?

ת.         לא בדקתי. אני לא חושב שזה רלוונטי למועד פרסום הכתבה (ר' בפרוטוקול, עמ' 136 שורה 7 ואילך. ההדגשה הוספה).

            ובהמשך:

ש.        האם בדקת את העובדה שהוא (המתלונן – ש.א.) סובל מבעיות נפשיות כשנודע לך על כך?

ת.         לא. בזמן אמת פרסום לא מתבסס אך ורק על טענות צד אחד נגד צד אחר. יש חיזוקים נוספים שמגיעים ממקומות שונים שנותנים יכולת להעריך את רצינות העדות או עד כמה היא מופרכת.

ש.        על איזה חיזוקים הכוונה?

ת.         אם אתה טוען שלכאורה היה לא שפוי או לא ראוי אני מזכיר שכיהן בתפקיד משפטי משמעותי באותה עת. משטרת ישראל סמכה עליו ועל כושר השיפוט שלו כתובע משטרתי מחוזי בין היתר.

ש.        איזה עוד חיזוקים היו?

ת.         דיברנו קודם על טענות של ד' סביב עניין הסמים. דיברנו על תלונה שהוגשה במשטרה. אני לא ראיתי את התלונה אלא בדיעבד אחרי שהוגשה התביעה אבל היא קוהרנטית, רציפה, נכנסת לפרטים... מדובר בשילוב של נקודות (שם, עמ' 137 שורה 16 ואילך. ההדגשה הוספה).

 

(3)        עדותה של ד':

  1. ד' העידה כאמור ללא תצהיר. בחקירתה הראשית נשאלה ד' אודות השיחה שנערכה בינה לבין נתבע 5. ד' אישרה את דבר השיחה אך טענה שתוכנה היה שונה ממה שנתבע 5 מסר. לדבריה "אמרתי לו בתגובה שהתלונה של המתלונן היא לא רצינית שהיא מסתברת כתביעה של הוצאת דיבה, כיוון שהסיפור הוא לא כזה, אני סיפרתי לו את הדברים כפי שהיו, על האירועים המאוד קשים ואלימים שעברתי עם המתלונן בחודש וחצי האחרון לפני הטלפון שלו, אני הייתי מאוד נרגשת בשיחה" (ר' בפרוטוקול, עמ' 91 שורה 28 ואילך). עם זאת, ד' הכחישה שאמרה לנתבע 4 שהמתלונן מעשן סמים שכן "זה לא רלבנטי לכלום" (שם, עמ' 92 שורה 9).
  2. את פנייתה למ' הסבירה ד' כלהלן:

ידעתי שהיא עו"ד, אני גם ידעתי שהיא ייצגה את המתלונן. אני גם יודעת שהם היו חברים. לגבי זה שהיא ייצגה אותו שניהם אמרו לי. יותר מכך, אני ידעתי שמ' חברה קרובה של המתלונן וידעתי שמ' יכולה לומר לי עד כמה אני צריכה לחשוש מהאיש שנכנס אלי הביתה ומאיים עלי, גם באותה תקופה (ר' בפרוטוקול, עמ' 92 שורה 20 ואילך).

  1. ד' תיארה בחקירתה הראשית את התדרדרות היחסים בינה לבין המתלונן וכן את תלונתה במח"ש, שכזכור נמסרה ביום 16.2.09. לדבריה, התלונה היתה קשה ועסקה ב"אלימות שהתבטאה במכות, בניסיון רצח, באונס (ו)הטרדה מינית" (ר' בפרוטוקול, עמ' 94 שורה 28). יחד עם זאת, בעדותה לפניי תיארה ד' באופן פרטני רק אירוע אלימות אחד, שהוא אירוע הכלב:

הוא (המתלונן – ש.א.) נכנס כרוח סערה התחיל לצרוח עלי, מה פתאום אני צועקת עליו ליד חברים שלו וכל מיני המצאות...

...אמא שלי הלכה, ואמרה שהיא לא מרגישה נוח להיות פה והלכה. אחרי שאמא שלי הלכה, המתלונן אמר שהוא רוצה שנפרד ודי. אני לא רציתי להיפרד ממנו, אבל הוא היה מאוד החלטי. אמרתי לו שילך לישון בממ"ד. הוא אמר בסדר אבל אני לא יעשה ממנו הומלס, שהוא גר אצלי בבית בשלושה שבועות הקרובים. אמרתי לו טוב, בממ"ד. זה היה חדר ילדים מאורגן. זה היה חדר שהילדים שלו ישנו. התחלנו ללכת לכיוון החדרים כשפתאום הוא עשה סיבוב של מאה שמונים מעלות וניגש לכלב שלי והוריד לו בעיטה שאני חשבתי שאני מתה הכלב פגע כמעט בתקרה וברח בבכי עם זנב בין הרגליים לקצה השני של החדר ובכה. הממ"ד שלי הוא עם קיר משותף לחדר הילדות שלי ואחרי שהמתלונן הוריד בעיטה לכלב, מה שאני פחדתי זה מה יקרה כשאני אלך לישון...

כיוון שמה שהמתלונן עשה אז אני נתתי לו אגרוף על הגב והוא תפס אותי והשכיב אותי על הגב עם פנים כלפי התקרה וחנק אותי... (ר' בפרוטוקול, עמ' 95 שורה 22 ואילך. ההדגשות הוספו).

  1. ד' נשאלה אודות המכתבים שכתבה לתובע: המכתב מיום 29.12.08 (נ/12, המצוטט בפסקה 12 דלעיל) ומכתב קודם לו, מיום 26.12.08 (נ/11). ד' חזרה וטענה כי המכתב מיום 29.12.08, חרף תוכנו האוהב והנרגש, היה "מכתב מאוד מאוד מפוחד" שנכתב מתוך פחד גדול (ר' בפרוטוקול, עמ' 96, שורה 8; עמ' 101 שורה 20 ואילך).
  2. באשר לתלונתו של המתלונן הכחישה ד' את תוכנה מכל וכל; כלהלן:

ש.        בתלונה הזו נטען שאת חברת יחד עם ההורים שלך לגב' מ' כדי שהיא תסחט באיומים את המתלונן, על מנת שיחזיר לך כסף. האם יש אמת בטענה הזו?

ת.         בדיוק הפוך, ראשית הוויכוח בין המתלונן לביני מעולם לא נגע בכסף. הכסף זה עניין שעלה רק לאחר התלונה שהמתלונן הגיש, לא היה דקה אחת קודם לכן. כיוון שהוא לא היה רלבנטי, הפניה שלי אל מ' היתה כי פחדתי, לא היה לי למי לפנות לא יכולתי לסמוך על אף חבר של המתלונן. גם על מ' לא, אבל היא לפחות היתה אישה. אם הייתי צריכה עו"ד וודאי לא הייתי פונה למ' רק בגלל שיש לי מספיק משלי, אנו ארבעה עו"ד במשפחה שלי. בוודאי שלא סיפרתי על הסיפור הזה עם ההורים שלי. לא חברתי להורים שלי כדי שמ' תסחט באיומים, מ' לא סחטה באיומים את המתלונן ולא ביקשתי ממנה לסחוט אותו. היא לא דיברה עם ההורים שלי מעולם, אני לא יודעת אם עד היום כן, ההורים שלי לא ידעו על כך שיש ביני לבין המתלונן גם מחלוקת כספית. אימא שלי ידעה על כך שהוא עושה לי את המוות בבית אבל גם לה סיפרתי רק בצורה טלגרפית. פחדתי שאבא שלי ואח שלי ידעו (ר' בפרוטוקול, עמ' 96 שורה 17 ואילך. ההדגשות הוספו).

  1. עוד יש לציין כי בחקירתה הנגדית נשאלה ד' אם מישהו פנה אליה בעקבות הפרסומים, והשיבה לשאלה בחיוב. לדבריה, חבר ותיק שלה, שהינו עורך דין שעבד יחד עימה בעבר, פגש אותה "בבית המשפט והוא שאל אותי מה הסיפור" (ר' בפרוטוקול, עמ' 100 שורה 14).

 

(4)        עדותו של המתלונן:

  1. המתלונן אישר בחקירתו הראשית את אמיתות תוכן התלונה שהגיש ואף פירט את עיקריה תוך התייחסות לערר אותו הגיש (ר' בפרוטוקול, עמ' 103). בהמשך הדברים העיד המתלונן כלהלן:

ש.        את מ' הכרת ואפילו היו ביניכם יחסים. מה פתאום נראה לך מוזר שהיא מתקשרת אליך ומדברת איתך על מעשה שעשית, מה בין זה לבין סחיטה?

ת.         מה שנראה לי, מעבר לזה שהיא התקשרה והדבר החשוב שבפירוש עלה מהשיחה שלה איתי בצורה ברורה, שהיא מנסה לסחוט ממני כספים ולאיים כאילו היא שלוחתם של התובע, התובעת וד', כי הם כולם בתוך העניין, וזה אני למד מפיה של התובעת, נראה לי מוזר בשיחת הטלפון שהיא אישרה את זה וגם מתשובתו של התובע, שענה לי "אני לא עונה על מה שאני לא יודע" מן תשובה כזו מתוחכמת. אני זוכר את האופן שבו הוא ענה לי בצורה מתחמקת ואז שזה עובר לתובעת, היא אומרת כן, מ' מייצגת אותנו, את הכסף תעביר לה. ואני מתקשה לקלוט איך הם בצורה כזו גלויה, פשוט מנסים לסחוט ממני כספים.

ש.        מה מ' יודעת עליך שגרם לך להרגיש נסחט.

ת.         מ' לא יודעת עלי שום דבר. אני שימשתי בזמנו כתובע מן המניין, שמונה שנים בתביעות, אחרי עשר שנים במשטרה, אבל כשאתה מקבל טלפון ומאיימים על משלח ידך, ואומרים לך שנלך להתלונן שביצעת עבירות, אני נבהלתי ונלחצתי.

ש.        איזה עבירות?

ת.         שימוש בסמים ואלימות.

ש.        מאיפה הרעיון הזה שאתה משתמש בסמים?

ת.         אין לי מושג. (מ)אותו מקום שהגיעו האיומים לגבי התקיפה מה שלצערי התברר לא הרבה זמן לאחר מכן, שהם מימשו את האיום, ד' ניגשה למח' לחקירות שוטרים והגישה נגדי תלונה על אונס, אחרי שאני הגשתי את התלונה. אני רוצה מהמעט ידע שיש לי בפלילי, כשתיק נסגר מחוסר אשמה המשמעות של זה היא רק אחת, שהמתלוננת שיקרה (ר' בפרוטוקול, עמ' 104 שורה 4 ואילך. ההדגשות הוספו).

  1. המתלונן תיאר בעדותו את יחסיו עם ד' ואת החלטתו להיפרד ממנה, החלטה שעמה ד' לא השלימה. בין השאר תיאר המתלונן תקרית שבה התנהגה ד' באופן בלתי ראוי כלפי בנו (ר' בפרוטוקול, עמ' 106 שורה 15 ואילך. יש להעיר כי ד' תיארה את אותה התקרית באופן שונה, ר' שם, עמ' 94 שורה 4 ואילך). המתלונן הכחיש נמרצות את טענותיה של ד' הן באשר להפעלת אלימות כלפיה והן באשר לכך שמכתבה מיום 29.12.08 נכתב מתוך פחד, תוך שציין כי תוכנו של המכתב אינו מתיישב עם טענה זו (ר' שם, עמ' 105). בהקשר זה יוער, כי בחקירתו הנגדית של המתלונן עלה שהוא הגיש תלונה נוספת נגד ד' בגין הטרדה, בגין כך שד' שלחה לו מסרון – כשנה לאחר הפרידה – בו ציינה שהיא מתגעגעת אליו ואף הציעה לחדש את יחסיהם (ר' שם, עמ' 114 שורה 17; עמ' 121 שורה 31 ואילך).
  2. במסגרת חקירתו הנגדית של המתלונן על ידי התובע ביקש התובע לחקור את המתלונן בשאלת מצבו הנפשי. הגם שמדובר בעניין צדדי, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים התרתי חקירה מוגבלת בנושא זה; והמתלונן השיב כלהלן:

ת.         בינואר 2005 לצערי הרב אח שלי שהיה קצין משטרה בכיר, היה סגן ראש ימ"ר מרכז, התאבד. אני בעקבות ההתאבדות שלו נכנסתי למשבר נפשי, אני לא מתבייש לומר, נטלתי כדורים נגד דיכאון על דעת המערכת, בליווי המערכת. פרט לתקופה של שבועיים כמדומני שלקחתי חופשה באותם הזמנים, תפקדתי עד השחרור שלי כתובע מן המניין. אני רוצה לומר שגם היום אני נוטל כדורים מאותה סיבה, גם בזה אני לא מתבייש. התובע פשוט נהנה להתעלל בי. הרי נשוא הדיון כאן הוא תאריך אחר לגמרי, הוא פברואר 2009, היום שבו אני הגשתי תלונה. איך יכול להיות קשור 2005, אם לא להתעלל. אבל בסדר אני אמשיך לעמוד פה, אני גם היום נוטל רסיטל.

ש.        במהלך שנת 2009 חלה החרפה במצבך הנפשי ובפברואר 2010 אושפזת בבית חולים אברבנאל ובבית חולים גהה.

ת.         אני אומר שוב, התובע מנסה לומר דברים שאין להם שחר, הוא אומר דברים שאין להם כל בסיס, אני אושפזתי בפברואר 2010 אכן בעקבות התדרדרות בפברואר 2010, ותו לא. התובע מנסה לומר דברים שאין להם כל רלבנטיות (ר' בפרוטוקול, עמ' 112 שורה 23 ואילך).

  1. התובע הטיח במתלונן, שוב ושוב, כי התלונה אינה מייחסת מפורשות עבירה לתובעים, אך המתלונן דחה את הטענות והשיב בין השאר כלהלן:

ש.        למה לא אמרת במשטרה שהיה איום מפורש עליך בשם התובע.

ת.         זה נאמר. אני מפנה לשורה 58 ד' סיפרה לי על כמה דברים לא חוקיים שעשית, שמ' אומרת זה ברור שהיא פונה בשם כולם כי התובעת הוד(יעה) לי שמ' מייצגת אותם היא אמרה לי במפורש בטלפון, את הכסף תיתן לה כי היא מייצגת אותנו. גם בשורה 39 אני אומר לחוקר (אני מצטט) ביקשתי להודיע לו שמ' פנתה בשמם, אני בעדות מצביע על מעורבות של כולם בסחיטה שלי דרך מ'. אם התובעת אומרת מ' יודעת, אז התובעת מאיימת ואם התובע מעביר הטלפון לתובעת, התובע יודע שמ' מייצגת ולכן הוא גם בסחיטה.

...

ש.        אתה אומר, שאתה התקשרת מיד לתובע לא העלית ב(דעת)ך כי הוא מצוי בעניינים של הסחיטה, הוא ענה אם הוא מכיר את עו"ד הגובה חוב בשמו.... אני מצטט... ואז הבנתי שהוא ביחד עם ד' והתובעת אשתו פנו למ'. ההבנה שלך הייתה אז. אני שואל אותך.

ת.         מה ההבדל ההבנה, ההכרה, הוידו(א), ההלם, הפחד, החשש. מה זה משנה, לזה נועדה השיחה, להבין את הקשר בינכם לבין מ', והתובעת ענתה לי יש קשר, היא מייצגת אותנו ואת הכסף של האיומים תיתן למ'. יותר מזה מאיר כהן היה צריך לקבל כדי לחקור אתכם? רק בגלל מי שאתה לא נחקרת. אם היית תובע היית נחקר וגם מוגש על אישום וגם מורשע.

ש.        אתה הרגשת מאוד מאוים. זה נכון?

ת.         כן.

ש.        מיד הלכת למשטרה?

ת.         לא יודע אם מיד או למחרת. לא שהרגשתי מאוים שתיקח תת מקלע ותפגע בי, אלא לגבי הפרנסה שלי, אני מפנה לעדות שלי... חששתי מהאיומים לגבי זה שתגרמו לפיטורים שלי, בגלל סיווג המעורבים. נחלצתי בעור שיניי מאשמת אונס, מזל שזה מח"ש. ניסיתם להעליל עליי עלילה, תודה לאל שהתיק נסגר מחוסר אשמה. יש פה דוגמא מוחשית למימוש האיום (ר' בפרוטוקול, עמ' 119 שורה 7 ואילך. ר' גם שם, עמ' 114 שורה 19).

  1. לא למותר להעיר כאן, כי הגם שהתובעים ניסו לחלץ מפיו של נתבע 4 תשובה בעניין זהות המקור (שלטענתם הוא המתלונן), ועל אף שהתובעים הרחיבו בטיעוניהם בסיכומים בעניין זה, המתלונן עצמו לא נחקר לפניי בסוגיה זו. זאת, חרף העובדה שבתובענה המקבילה הכחיש המתלונן מכל וכל את טענות התובעים כי הוא מקור הפרסומים, ואף הוסיף וטען באופן ספציפי כי הוא לא פנה למי מהנתבעים לצורך פרסום התלונה, לא התראיין בקשר לתלונה וגם לא העביר את העתק התלונה (ר' בכתב ההגנה והתצהיר דשם, נספח ב' לתצהיר נתבע 4. ר' גם בפרוטוקול, עמ' 102 שורה 29 ואילך).
  2. לאחר חקירתו הנגדית של המתלונן הגישו התובעים בקשה לזימונו מחדש לחקירה משלימה, בעקבות שתי ראיות חדשות שהגיעו לידיהן, דהיינו: (א) כתבה ששודרה בערוץ הראשון שעניינה בטענות להתנהגות לא הולמת של המתלונן, בחודש אפריל 2009, במסגרת סכסוך בינו לבין צד שלישי; ו-(ב) מכתב שכתב המתלונן לפרקליטות המדינה במסגרת ערר שהגיש על ההחלטה לגנוז את תלונתו (ר' בבקשה מס' 44, לרבות החלטתי לדחות את הבקשה והבר"ע שהוגשה עליה). במסגרת החקירה הנוספת שנערכה למתלונן צפה בית המשפט בכתבה האמורה וכן הוגשו המכתב הנ"ל ותשובת הפרקליטות עליו (ר' בפרוטוקול, עמ' 167 ואילך).
  3. במסגרת חקירתו הנוספת מחה המתלונן על הדרך הבוטה בה התבטאו כלפיו התובעים, והוסיף וציין כי הגם שהוא חלה במחלה דו-קוטבית הוא נוטל טיפול תרופתי שמאזן אותו כבר במשך מספר שנים (ר' בפרוטוקול, עמ' 169 שורה 20 ואילך). עוד יש לציין, לעניין עדותו של המתלונן, כי התרתי לתובעים להגיש מספר ראיות נוספות בהתייחס לעדות זו (ר' בקשה מס' 41). בין השאר התרתי לתובעים להגיש העתקים משני כתבי אישום, אשר הוגשו נגד המתלונן בבית משפט השלום בתל-אביב בחודש פברואר ובחודש מרץ בשנת 2010, שההליכים המשפטיים בגינם הופסקו מפאת מצבו הנפשי של המתלונן (ר' ההחלטה בבקשה בפרוטוקול, בעמ' 183-182).

 

ד.         דיון והכרעה:

  1. על פני הדברים עסקינן במקרה דנא בפרסום לשון הרע. כתבה בעיתון בוודאי שהינה בגדר "פרסום" וידיעה בדבר חשד לשותפות במעשה סחיטה באיומים בוודאי שהינה "לשון הרע"; והכל כמשמעותם של מונחים אלה בהוראות סעיפים 1 ו-2 לחוק. נראה, אפוא, כי אין כל צורך להרחיב בסוגיות אלה.
  2. הסוגיה הרלוואנטית היחידה בהקשר זה, של הוכחת עצם פרסום לשון הרע, היא העובדה שבפרסומים לא הופיעו שמותיהם של התובעים. ברי, כי פרסום שאינו חושף את זהות הנפגע הפוטנציאלי אינו פוגע בו וממילא לא יכול לבוא בגדר פרסום לשון הרע לפי הוראות החוק. לפיכך יש לבחון את הסוגיה אם הפרסומים דנא חושפים את זהותם של התובעים חרף אי פרסום שמותיהם.
  3. לכאורה, הפרסומים נוקטים בדרך זהירה. שמותיהם של התובעים ושל המתלונן אינם מוזכרים כלל, ואילו ד' ומ' מאוזכרות בציון אות-תחילית בלבד. בנוסף, התובע מתואר כ"שופט בכיר לשעבר" או "שופט לשעבר", תיאורים שדווקא עשויים להרחיק את אפשרות זיהויו נוכח העובדה שתפקידו האחרון של התובע בשירות הציבורי לא היה תפקיד שיפוטי אלא תפקיד [משפטי בכיר]. אמנם בכתבה הראשונה דובר גם על "אישיות משפטית בכירה", אך התפקיד שהוזכר – אף בקשר לתגובת התובע – היה של "שופט לשעבר", תיאור שכאמור דווקא עשוי להרחיק את אפשרות הזיהוי.
  4. הנטל להוכיח כי מדובר בפרסום לשון הרע, ועל כן גם הנטל להוכיח כי הפרסומים שבמחלוקת אמנם זיהו את התובעים, מוטל כמובן על התובעים. חרף זאת, התובעים הסתפקו בנושא זה בזימונו של עד אחד בלבד, קרוב משפחתם מר רינגר, הגם שבראיותיהם נטען מכלי שני אודות קיומם של אנשים נוספים, שלכאורה זיהו את התובעים בפרסומים. כך, מ' סיפרה על שלושה אנשים – כמסתבר שני קרובי משפחה שלה וחברה – שזיהו אותה ואת התובע בפרסומים, וכך התובע עצמו, שסיפר דברים דומים על אנשים נוספים, לרבות קרובת משפחה רחוקה וכן ידידה של בנם של התובעים.
  5. הראיות הקבילות שהובאו לפניי על ידי התובעים בסוגיה זו הינן אפוא דלות למדי, בפרט כאשר על פי טענתם היה ידוע להם על כמה וכמה עדים רלוואנטיים נוספים, אותם נמנעו מלזמן. יחד עם זאת, די בראיות דלות אלה כדי להוכיח שאנשים המקורבים לתובעים ובעלי מידע על חייהם הפרטיים – בין שמדובר בקרובי משפחה ובין שמדובר בחברים קרובים – היו יכולים לזהות את התובעים כמושאי הפרסומים. מדובר אמנם בחוג מצומצם למדי של אנשים, שהם בעלי היכרות קרובה עם המעורבים. ואולם, בעובדה זו אין כדי לשלול את עצם ה"פרסום" – כמשמעותו בחוק – והיא רלוואנטית רק במישור הנזק.
  6. הנה כי כן, במקרה דנא יש לקבוע – וזו היא הכרעתי – שהפרסומים מושא התובענה הם בבחינת פרסום לשון הרע, כמשמעותם בהוראות החוק. לפיכך יש לעבור ולדון בטענות ההגנה שהעלו הנתבעים ובראשן ההגנה של "אמת הפרסום".

 

ה.         הגנת "אמת הפרסום":

  1. הגנת "אמת הפרסום" נקבעה בהוראות סעיף 14 לחוק, כלהלן:
  2. הגנת אמת הפרסום.

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

  1. הגנת "אמת הפרסום" כוללת אפוא שני יסודות מצטברים. היסוד הראשון, עניינו בשאלה אם דבר הפרסום היה אמת; כאשר בהקשר זה נקבע עוד, בסיפא לסעיף, שההגנה לא תישלל בשל העדר הוכחת "אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". היסוד השני, עניינו בשאלה אם היה בפרסום "עניין ציבורי". להלן נדון ביסודות אלה כסדרם.

 

(1)        אמיתות הפרסום:

  1. במקרה דנא עסקינן בפרסום עיתונאי אודות הגשת תלונה במשטרה. לפיכך, לשאלת אמיתות הפרסום ישנם שני היבטים שונים: האחד, שעניינו באמיתות הידיעה אודות עצם הגשת התלונה; והשני, שעניינו באמיתות תוכן התלונה.

 

(א)        אמיתות הפרסום אודות הגשת התלונה נגד התובעים:

  1. נעלה מכל ספק הוא, כי הפרסום אודות עצם הגשת דבר התלונה נגד התובעים היה והינו גם כיום פרסום נכון ואמיתי. כאמור, ביום 12.2.09 הגיש המתלונן את התלונה במשטרה. התלונה הוגשה בהודעה הכוללת גרסה מפורטת, שבה העלה המתלונן טענות שונות וחמורות הן נגד מ' והן נגד התובעים ובתם ד'. נוסח התלונה הובא בפרק א' דלעיל בעיקרו ואין צורך לחזור עליו כאן. בהקשר לתובעים רק יודגש כי המתלונן ציין בתלונתו, ברחל בתך הקטנה, שלאחר השיחה עם מ' הוא דיבר הן עם התובע והן עם התובעת ועל סמך מה שנאמר לו הוא הבין שהשניים חברו יחד עם ד' ומ' לסחוט ממנו כספים, תוך איום בהגשת תלונה נגדו במח"ש, ומכאן טענותיו כלפיהם (ר' גם דבריו של המתלונן בבית המשפט, המצוטטים בפסקה 82 דלעיל).
  2. חרף עובדות ברורות אלה שבים התובעים וחוזרים שוב ושוב על טענתם – שנולדה רק לאחר הגשת התובענה – שלפיה כלל לא הוגשה נגדם תלונה. כזכור, לאחר הגשת התובענה התכתב התובע עם מר כהן, שמסר לו כי בתלונה דנא מ' "מסווגת" כ"נילונה" ואילו התובעים ובתם "מסווגים" כ"מעורבים כלליים" בלבד. ואולם, בסיווגים פנימיים אלה של המשטרה אין כדי להעלות או להוריד לענייננו. ראשית לכל, הפרסומים דנא כלל אינם עוסקים בסיווגים הפנימיים של המשטרה, או במשמעויותיהם, וגם אינם מדווחים כי פלוני או אלמונית "מסווגים" כך או אחרת. להבדיל, הפרסומים עוסקים בתלונה עצמה ובעניין זה לא יכול להיות ספק כלשהו כי במהותה התלונה היא תלונה של המתלונן נגד ארבעה, שלפי טענתו חברו יחד נגדו, דהיינו: מ', ד' והתובעים.
  3. ראוי לציין כי אף התובע הבין דברים ברורים-מאליהם אלה, ובמכתבו למר כהן ציין מפורשות כי על פי התלונה בני משפחתו (התובעת, ד' והוא) מעורבים כנילונים. לפיכך גם ביקש התובע – בשמו, בשם התובעת ובשמה של ד' – לדעת אם המתלונן חזר בו מתלונתו כלפי מי מהנילונים (ר' בפסקה 31 דלעיל). בנוסף, גם מפי גב' פרל ערך התובע תרשומת אודות "ארבעת הנילונים" בתלונה. אמנם בעדותו לפניי הסביר התובע כי הדברים הנ"ל הם בגדר פרשנות שלו לדברי גב' פרל, להבדיל מציטוט מילולי של דבריה, ואף הוסיף – בצניעות ראויה לציון – כי על אף ששימש [בתפקיד משפטי בכיר] הוא אינו מומחה למשפט פלילי (ר' בפסקה 34 דלעיל). יחד עם זאת, עדיין לא ברור כיצד טוען התובע שנתבעים 4 ו-5 התרשלו באופן חמור בכך שהבינו מתוך נוסח התלונה בדיוק את מה שהוא-עצמו הבין, כאשר הם אינם משפטנים כלל.
  4. באשר ל"סיווג" המעורבים בתלונה דנא ראוי להעיר עוד, כי הגם שמר כהן טען ש"סיווג" המעורבים מתבצע מיד, על ידי החוקר הגובה את התלונה, בעדותו לפניי עלה כי במקרה דנא הוא זה שערך את ה"סיווג", לרבות באשר למהות העבירה, דהיינו: שה"סיווג" במקרה דנא נערך לאחר מעשה; ובהקשר זה יש גם לציין את העובדה שמר כהן לא השיב במכתבו לשאלות התובע אם התלונה "צומצמה" ומתי, ואם המתלונן חזר בו מתלונתו וכלפי מי. זאת ועוד: מר כהן לא נתן בעדותו לפניי הסבר מהותי ממשי ל"סיווגים" אותם הוא ערך בתלונה דנא. כך, כנשאל מר כהן מדוע סווגה ד' כ"מעורבת כללית" בלבד, הוא הסתפק בתשובה הכללית שלפיה "בזמן סיווג התיק לא חשבתי שד' קשורה לעניין של האיומים" (ר' בפסקה 52 דלעיל).
  5. התובעים טענו עוד כי התלונה אינה "נגדם", וזאת מהטעם שהודעתו של המתלונן כוללת אמירות שהן בבחינת עדויות מכלי שני או הסקת מסקנות. ואולם, מעבר לכך שקו טיעון זה עומד בסתירה להבנת התובעים-עצמם את תוכן ההודעה, כאשר כאמור קראו אותה לראשונה ופנו למר כהן בעקבות כך, הטיעון מערב בין שאלת התשתית הראייתית של התלונה לבין שאלת מושאי התלונה.
  6. במה דברים אמורים. פשיטא, כי כאשר מתלונן מגיש תלונה במשטרה נגד פלוני, תלונתו עשויה להתבסס גם על ראיות בלתי קבילות, ואפילו החלטת בית משפט בדבר מעצרו של חשוד בטרם הגשת כתב אישום עשויה להתבסס על ראיות כאלה (ר' בהוראות סעיף 15(ו) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996). התשתית הראייתית הקבילה – לביסוס התלונה או להפרכתה – אמורה להתגבש במהלך חקירת המשטרה, חקירה אשר במקרה דנא לא התבצעה עקב החלטת מר כהן. שאלת התשתית הראייתית שביסוד התלונה אינה קובעת אפוא לעניין השאלה נגד מי התלונן המתלונן; שאלה שבמקרה דנא התשובה לה ברורה לכולי עלמא, לרבות התובעים עצמם בטרם נודע להם על סיווגיו של מר כהן.
  7. המסקנה המתבקשת הינה, אם כן, כי הוכח לפניי כדבעי שהפרסומים אודות דבר הגשת התלונה היו אמת.

 

(ב)        אמיתות תוכן התלונה נגד התובעים:

  1. ככלל, הגנת ה"פרסום המוקדם" – דהיינו: ההגנה שלפיה הפרסום אינו אלא חזרה מדויקת על פרסום קודם – הוגבלה במשפטנו אך לשאלת שיעור הנזק, כאמור בהוראות סעיף 19(1) לחוק. אין אדם יכול אפוא לצאת ידי חובתו בטענה כי בפרסום תוכן תלונה שהוגשה במשטרה הוא רק חזר על האמור באותה התלונה. יחד עם זאת ברור, כי כאשר מדובר בפרסום עיתונאי אודות הגשתה של תלונה, אין זה סביר להגביל את אפשרות הפרסום רק לעובדת עצם הגשתה של התלונה, וגם אין זה מציאותי להתנות את פרסום תוכן התלונה בדרישה מהעיתונאי לחקור ולוודא את אמיתות תוכן התלונה. דרישה כזו תמנע כמעט כליל את האפשרות לדיווח עיתונאי כלשהו אודות הגשת תלונות במשטרה ובכך תצמצם באופן לא ראוי את חופש הביטוי ותפגע בזכותו של הציבור לדעת עובדות בעלות חשיבות חברתית רבה.
  2. על רקע זה דחתה הפסיקה, במקרים רבים, תביעות לשון הרע בגין פרסומים עיתונאיים אודות הגשת תלונות במשטרה, על אף שדובר בפרסומים שכללו את תיאור תוכן התלונות. יחד עם זאת, הפסיקה התנתה דחיית תביעות בגין פרסומים כאמור בכך שהפרסומים עמדו במספר תנאים מגבילים, אשר ניתן להכלילם כמתייחסים לשני מישורים מצטברים:

האחד, תיאור נכון וזהיר של תוכן התלונה בפרסום.

והשני, התנהלות עיתונאית אחראית, המתבטאת בדרישה ובחקירה סבירה.

להלן נבחן אם התנהלות הנתבעים בפרסומים דנא עמדה בתנאים אלה.

 

(I)         תיאור נכון וזהיר של תוכן התלונה בפרסומים:

  1. הפרסומים, ובעיקר רלוואנטית לכך הכתבה הראשונה, כוללים תיאור נכון של התלונה, במובן זה שהם מבהירים הבהר היטב כי מדובר בטענות שאותן טוען המתלונן – ששמו אינו מופיע בפרסום – להבדיל מטענות שזכו לאישוש או לתמיכה על ידי אחרים. הכתבה הראשונה שלובה בדברים, המובלטים כמצוטטים מתוך דבריו של המתלונן, והקורא הסביר אינו יכול לראות בהם משום עמדה או טענה של העיתון עצמו או של מי מכתביו. שני הפרסומים גם אינם מוסיפים לדבריו של המתלונן נופך של אמינות ואף אינם מתיימרים לאמתם. לקורא הסביר ברור אפוא, מקריאת הפרסומים, כי הטענות נגד התובעים הן טענותיו של המתלונן גרידא.
  2. התובעים הרחיבו בסיכומיהם אודות ההבדלים שבין תוכן התלונה לבין תוכן הפרסומים, וזאת אגב טיעונם החוזר והנשנה כי המתלונן הוא הוא ה"מקור העיתונאי" של הפרסומים (ר' בעמ' 8-5 לסיכומיהם). ואולם, כפי שהובהר כבר בפתח הדברים, סוגיית זהות המקור אינה מהותית בתובענה דנא ואין כל צורך לקבוע בה מסמרות, שכן גם אם הטענה נכונה אין בה כדי להעלות או להוריד בענייננו. אכן, דומה כי טיעוני התובעים בנושא זה יסודם בעירוב שנוצר בין התובענה דנא לבין התובענה המקבילה, עקב החלטתם של התובעים להגיש שתי תובענות במקביל, ובכל מקרה אין מקום להידרש להם. מכל מקום, ככל שהדבר נדרש לענייננו, ההבדלים עליהם מצביעים התובעים אינם אלא בפרטים שהינם בבחינת "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש", כאמור בהוראות סעיף 14 סיפא לחוק: הסיפור הוא אותו הסיפור וטענותיו של המתלונן נגד התובעים הן אותן הטענות.
  3. הנה כי כן, הפרסומים דנא עומדים בתנאי הנדרש של דיווח נכון וזהיר אודות תוכן התלונה במשטרה (ר' והשווה א' שנהר, דיני לשון הרע (נבו, תשנ"ז-1997), עמ' 218, 236 ואילך; עניין קראוס, בעמ' 861-860; ע"א (מחוזי ת"א) 29415-06-12 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' קאשי (2014)).

 

(II)       התנהלות עיתונאית אחראית, שבאה לידי ביטוי בדרישה ובחקירה סבירה:

  1. כאשר מדובר בפרסום עיתונאי, בחינת התנהלות העיתון וכתביו נעשית לרוב אגב בחינת התקיימותן של הגנות אחרות שבחוק, ובעיקר בהתייחס להגנת תום הלב הקבועה בהוראות סעיף 15 לחוק. יחד עם זאת, ועל אף שטרם נקבעה בנושא זה הלכה מחייבת, גם כאשר מדובר בהגנת "אמת הפרסום" לא הסתפקו בתי המשפט בהוכחה אודות דיווח נכון וזהיר של תוכן התלונה (ר' והשווה ת.א. (חי') 21049-03 ד"ר ברק נ' כל בו החדשה בע"מ (2008), בפסקה 32 לפסק הדין); ת.א. (חי') 16807-09-11 דואק נ' זוארץ (2014), בפסקה 27 לפסק הדין).
  2. אכן, נוכח העיקרון העומד ביסוד הוראות סעיף 19(1) לחוק, מחד גיסא, והכוח העצום שיש בידי העיתונות לפגוע בשמם הטוב של בני אדם, מאידך גיסא, אין זה ראוי להתיר פרסום תוכנן של תלונות רק מעצם עובדת הגשתן למשטרה. לא כל דבר עורבא פרח, גם אם נעטף במסגרת של הגשת תלונה פורמאלית למשטרה, הוא דבר הראוי לפרסום. אמנם מי שמגיש תלונה כוזבת למשטרה חושף את עצמו לסיכון של חקירה ומשפט בגין העבירה של מסירת ידיעות כוזבות, לפי הוראות סעיף 243 לחוק העונשין, כך שבעצם הגשת תלונה למשטרה יש משום אינדיקציה לרצינותה של התלונה; אך עדיין אין בכך כדי להטות את הכף ולאפשר פרסום עיתונאי של תוכן התלונה רק בשל עצם עובדת הגשתה.
  3. הנה כי כן, אין די בדיווח נכון וזהיר אודות תוכן התלונה, ועל עיתון המבקש לחסות תחת כנפיה של הגנת "אמת הפרסום" להצביע גם על התנהלות עיתונאית אחראית, שבאה לידי ביטוי בדרישה ובחקירה סבירה של תוכן התלונה ושל נסיבות הגשתה. יש להדגיש, כי אין המדובר בדרישה להוכחת אמיתות תוכן התלונה, אלא בדרישה לבדיקה וחקירה סבירה של התלונה ונסיבותיה.
  4. במקרה דנא הסביר נתבע 4 כי [...], המתלונן במקרה דנא, הוא עורך-דין ותובע משטרתי. נתונים אלה, בצירוף העובדה שהתלונה הוגשה גם נגד התובע, שהינו אישיות משפטית בכירה, הקנו ממדים של אמינות ורצינות לתלונה, שכן לא בנקל תוגש תלונה למשטרה בנסיבות כאלה. בנוסף, התלונה ניתנה בהודעה מפורטת מאוד, בה תיאר המתלונן את האיומים שהופנו כלפיו ואת חששותיו.
  5. הסברים אלה יש לקבל. אכן, על פני הדברים עסקינן בתלונה שהוגשה בנסיבות יוצאות דופן, המלמדות לכאורה על אמינות, ובוודאי שעל פניה התלונה אינה נקראת כתלונה מופרכת. זאת ועוד: על פי עדותו של נתבע 4 – שלא נסתרה ושאני מקבלה – הוא בירר את דבר הגשת התלונה נגד התובעים עם דוברת מחוז תל-אביב של המשטרה, אשר אישרה את הדבר, וגם ערך בדיקות נוספות.
  6. היטיב לסכם את הדברים נתבע 5, שסיפר על מכלול הנתונים אשר הצביעו בזמנו על רצינותה של התלונה, לרבות תגובתה של ד' והיות התלונה מפורטת ומשכנעת (ר' בפסקה 68 ובפסקה 72 דלעיל). ניתן להוסיף לנתונים אלה אף את תגובתו של התובע עצמו, כאשר נתבע 4 שוחח עמו. כזכור, התובע אמנם טען כי לו ולתובעת "לא ידוע על כך דבר", אך סייג זאת בכך שהוסיף שד' מתכוונת לתבוע את המתלונן בגין כספים שהוא חייב לה לטענתה; תגובה המאשרת את דבר טענותיה הכספיות של ד' כלפי המתלונן.
  7. לשיטת התובעים, הנתבעים התרשלו בכך שלא בדקו את "חוסר מהימנותו ואי אמינותו" של המתלונן (ר' בסעיף 88 לסיכומיהם). בהקשר זה – ולא רק בהקשר זה – ערכו התובעים מתקפה-רבתי על אופיו ותכונותיו הכלליות של המתלונן, בלשון משתלחת. התובעים חזרו שוב ושוב בסיכומיהם על טענותיהם כי המתלונן הוא אדם מפוקפק מאוד ושלילי, חולה נפש, בעל התנהגות עבריינית ועוד כהנה וכהנה. כך, למשל, בסיכומי התשובה מטעם התובעים נטען כי "הוכח במשפט כי המתלונן הוא אדם חולה נפש, מניפולטיבי, בלתי מהימן ואף אלים, ועדותו אינה אמינה" (שם, בסעיף 41. ההדגשה במקור). על פי גישת התובעים, נוכח נתונים-נטענים אלה של המתלונן היה על הנתבעים לגלות, קל מהרה, כי המתלונן הוא חולה נפש בעל התנהגות עבריינית, שאין ליתן אמון כלשהו בדבריו.
  8. דא עקא, שטיעונים מוקצנים ומיותרים אלה של התובעים נסתרים בהתנהגותם-הם. במה דברים אמורים. כזכור, ד' – בתם של התובעים ואם נכדותיהם – יצרה קשר זוגי עם המתלונן, שבמהלכו עבר המתלונן להתגורר בדירתה, יחד עמה ועם בנותיה, למשך כחצי שנה. במשך תקופה זו הגיע המתלונן לביתם של התובעים, לפי טענתו שלא נסתרה לעיתים תכופות, והשתתף באירועים משפחתיים. מעדות התובעת אף עלתה התרשמות חיובית אודות סיפור האהבה הגדול שהתפתח בין ד' לבין המתלונן. גם מר רינגר, שהעיד מטעם התובעים, לא דיווח בעדותו בבית המשפט על התייחסות שלילית כלשהי של התובעים כלפי המתלונן. יתר על כן, מר רינגר ציין שפגש במתלונן ובילדיו באירוע של משפחת התובעים, אירוע שבו נודע לו אודות עיסוקו המכובד של המתלונן כתובע משטרתי (ר' בפסקה 49 דלעיל). ככל הנראה, כפי שטען המתלונן, התובע סבר שהמתלונן מנצל את ד', אך מעבר לסברה זו – שאינה חריגה או יוצאת דופן כאשר מדובר ביחסם של הורים לבני זוג של ילדיהם – לא הועלתה במשך כל אותה התקופה טענה כלשהי של התובעים נגד המתלונן, ואף התובעים עצמם לא טענו אחרת.
  9. נראה אפוא כי מרגע שהמתלונן החליט לעזוב את ד' הוא הפך בעיני התובעים, באחת, מכמעט בן בית מכובד לחולה נפש אלים ומסוכן, ובמיוחד לאדם שאין כל אפשרות ליתן אמון במילה היוצאת מפיו. הגם שהתובעים עצמם לא הצליחו להבחין בתכונות איומות אלה של המתלונן במשך כחצי שנה – שבמהלכה הוא התגורר, כאמור, תחת קורת גג אחת יחד עם בתם ונכדותיהם – בכל זאת סבורים התובעים כי נתבע 4 היה חייב להבחין בהן מיד עם פגישתו במתלונן (אם נניח לרגע כי אמנם נפגש עמו), או למצער למקרא התלונה שהמתלונן הגיש, ולהגיע מידית למסקנה כי קצין משטרה בדרגת פקד, עורך-דין ותובע משטרתי, הוא חולה נפש ועבריין ומכל מקום אדם בלתי מהימן. לשיטת התובעים, משלא הגיע נתבע 4 מיד למסקנה כאמור הוא התרשל באופן חמור, כשל בתפקידו העיתונאי ויש לחייבו בתשלום פיצויים גבוהים. פשיטא, שאין כל אפשרות לקבל טיעונים אלה.
  10. התובעים מוסיפים וטוענים כי "הנתבעים הוזהרו בקשר לאישיותו הבעייתית, החולנית והמפוקפקת של המתלונן בשתי הזדמנויות", תוך הפניה לשיחה שערך נתבע 5 עם ד' ולמכתב הראשון שכתב התובע לעיתון (ר' בסעיף 88 לסיכומיהם). ואולם, גם טיעונים אלה אין לקבל. דבריה של ד' לנתבע 5 אודות היותו של המתלונן "משוגע" לא היו אלא קללות, שאך חיזקו את אמונתו של נתבע 5 בנכונות דבריו של המתלונן. גם דבריו של התובע במכתבו הנ"ל היו מסויגים: התובע טען, "במאמר מוסגר" בלבד, כי לשיטתו הגורמים שאמורים לטפל במתלונן שייכים יותר לתחום הרפואה מאשר לתחום העיתונות או המשפט (ר' בפסקה 15 דלעיל). טיעונים אלה לא הפנו לעובדות או לראיות הידועות לתובעים, ובקונטקסט שבו נכתבו הם נראים יותר כהתנגחות במתלונן מאשר כטיעונים מבוססים; ובוודאי שאין בהם אזהרה משמעותית ומבוססת כנטען.
  11. ואם לא די בכל אלה, הרי שכל ניסיונם של התובעים להוכיח כי המתלונן הוא חולה נפש הוא פשוט בלתי רלוואנטי. מבין השיטין של טיעוני התובעים – ואף מתוך השיטין עצמן – עולה כי לפי סברתם עצם העובדה שהמתלונן סבל משתי אפיזודות של דיכאון, בשנת 2005 ובשנת 2010, מלמדת על היותו בלתי מהימן באופן כללי ומוחלט. ואולם, על פני הדברים, ואף מבלי להתייחס לכך שהתובעים לא הביאו כל ראייה לאישוש סברתם זו, אין מקום לקבל את הסברה. מעבר לכך שלעניין הכשרות להעיד דינו של חולה נפש הוא כדינו של כל אדם אחר (ר' י' קדמי, על הראיות (מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009), חלק ראשון, עמ' 514 ואילך), הרי שאין כל בסיס להניח, קל וחומר לקבוע כממצא שיפוטי, כי מי שסבל מדיכאון – גם אם מדובר בדיכאון חמור עקב מאניה-דיפרסיה – הוא אדם בלתי מהימן בעליל; בפרט כאשר מדובר באפיזודות דיכאון שאירעו שלא בתקופה הרלוואנטית.
  12. אכן, דווקא עדותו של התובע תוכיח בעניין זה: בכל הקשור לתוכן שיחת הטלפון, שנערכה בין המתלונן לבין התובע (ביום 11.2.09), אישר התובע את גרסתו של המתלונן כמעט מילה במילה. מכאן, שאף לפי עמדת התובע גרסתו של המתלונן בעניין זה היתה נכונה, מדויקת ובלתי מועצמת; ובוודאי שלא נבעה מהזיות או ממחשבות שווא. בנוסף, כפי שטען נתבע 5, אף נוסח התלונה שהגיש המתלונן היה מפורט וקוהרנטי, ועל פני הדברים לא היה בו כדי ללמד על בעיות נפשיות העשויות לפגוע במהימנותו של המתלונן. המסקנה המתבקשת הינה, אם כן, שסוגיית בעיותיו הנפשיות של המתלונן כלל אינה רלוואנטית להכרעה בתובענה דנא.
  13. לא למותר להוסיף, בהקשר זה, כי לא זו בלבד שברור לגמרי שהמתלונן האמין בנכונות תלונתו הן בעת שהגיש את התלונה והן בעת עדותו לפניי, אלא שלמתלונן גם היו טעמים טובים ומשכנעים להאמין בכך. ראשית לכל, התנהלותן של ד' ושל מ' היתה, למצער, תמוהה. לא ברור כלל מדוע ד' פנתה בקשר למחלוקות שבינה לבין המתלונן למ', שאיננה חברה שלה, אלא אם כן ביקשה שזו האחרונה תייצג אותה; כאשר בכל מקרה הפנייה היתה בעייתית נוכח היחסים הקרובים והאינטימיים שהתקיימו בעבר בין המתלונן לבין מ'.
  14. אכן, לטענת השתיים – ד' ומ' – לא דובר בפנייה לצרכי ייצוג, אך טענה זו אינה מתיישבת עם טענתן הנוספת, שלפיה מ' גבתה מד' תצהיר (שלא נחתם). מעבר לכך שגביית תצהיר הינה לכאורה פעולה שעורך-דין עושה בעבור לקוחו, עצם גבייתו אינה מתאימה למטרה שהשתיים טענו שביקשו להשיג. השתיים טענו כי התצהיר נגבה על רקע חששותיה של ד' מאלימותו הקשה של המתלונן, שבאה לידי ביטוי בתקיפות פיזיות, באינוס ואף בניסיון רצח. ואולם, אין בכוחו של תצהיר (בלתי חתום), המצוי בכספת במשרד, בכדי לעצור אדם אלים ומסוכן. לא ברור אפוא כיצד נוקטות שתי עורכות דין באמצעי משפטי, שהינו על פני הדברים בלתי מתאים במובהק למטרה אותה טענו כי ביקשו להשיג.
  15. זאת ועוד, בנסיבות הנטענות הנ"ל גם לא ברורה גרסתה של מ', שלפיה היא התקשרה למתלונן על מנת לנסות ליישר את ההדורים בינו לבין ד' ולסיים את הסכסוך ביניהם בדרכי שלום. כאשר מדובר בתקיפה ובאינוס – קל וחומר ניסיון רצח – לא מדובר כלל ב"סכסוך", אלא בחשד לביצוען של עבירות פליליות חמורות, שיש להפנות את הטיפול בו לאלתר לרשויות המוסמכות, בפרט כשיש חשש להישנות המעשים.
  16. נראה אם כן כי גביית התצהיר הנ"ל דווקא מתיישבת יותר עם גרסתו של המתלונן, דהיינו: עם גרסתו בדבר ניסיון לסחוט ממנו כספים, תוך איומים בפגיעה במשלח ידו באמצעות הגשת תלונה למח"ש. אפילו הפרטים שמסרה מ' אודות השיחה שערכה עם המתלונן – כלומר, שבשיחה עלתה האפשרות שד' תפנה למח"ש, הגם "שבשלב זה" הסתפקה בתצהיר הנ"ל; ושבשיחה עלתה סוגיית החוב הנטען של המתלונן לד', כשמ' שואלת את המתלונן מדוע "שלא ישלם לה את שמגיע לה" (ר' בפסקה 43 דלעיל) – הם פרטים המתיישבים עם גרסתו של המתלונן, גם אם כוונותיה של מ' היו אחרות.
  17. כאן יש להעיר כי גם טענותיה הכלליות של ד' בדבר אלימות חמורה של המתלונן כלפיה – תקיפות עד כדי ניסיון רצח ואינוס – נראות כמרחיקות לכת. מדובר בטענות שהועלו על דרך הסתם, ללא כל פרטים – למעט בעניין אירוע הכלב – והן נסתרות על ידי האמור במכתבה של ד' למתלונן מיום 29.12.08 (המצוטט בעיקרו בפסקה 12 דלעיל). על פני הדברים, מכתב זה הוא מכתב התפייסות ואהבה נרגש, של אהובה לאהוב שזה עתה עזב אותה, ובוודאי שאין לראות בו מכתב של אישה לגבר שזה עתה ניסה לרוצחה לאחר שאנס אותה.
  18. ד' אמנם טענה כי המכתב הנ"ל נכתב בשל פחדה הרב מהמתלונן, אך תוכנו של המכתב אינו מתיישב עם טענתה זו. אכן, קיימת תופעה של התנהגות לא-רציונלית לכאורה של קורבנות עבירות מין ואלימות, למשל של נשים מוכות השבות לבעליהן – בין בשל החשש מפירוק המשפחה, בין בשל לחצים מצד המשפחה המורחבת ובין בשל קשיים כלכליים חמורים. ואולם, מעבר לכך שבעניינה של ד' כלל לא מתקיימות נסיבות כגון אלה, כאן ברור שהעוזב הוא המתלונן, כשד' היא זו שמנסה לשכנעו בכל דרך לשוב בו מהחלטתו. אף בהיבט הכספי, של החזר ההלוואה, המכתב לא נחזה ככניעה מפוחדת של ד' לסחטנותו של המתלונן, אלא דווקא כניסיון של ד' לרצות את המתלונן, כאשר ד' הוסיפה וציינה מפורשות במכתב ש"אין כל ספק" כי המתלונן חייב לה את הקיזוז. מכאן, שאין בגרסתה של ד' כדי לסתור את גרסתו של המתלונן.
  19. בנוסף, גם תגובות התובעים, בשיחותיהם הטלפוניות עם המתלונן, עשויות היו לתמוך – בעיניו של המתלונן – בנכונות חשדותיו, וזאת אף אם נקבל את גרסאות התובעים במלואן. כזכור, בשיחת הטלפון השיב התובע, במענה לשאלותיו הנוקבות של המתלונן, "אני לא מדבר על מה שאני לא יודע"; תשובה שהינה גם חלקית וגם סתומה:

חלקית כיצד? – אף לפי גרסתו, התובע היה מעורה היטב באותה העת בענייניה הכספיים של ד'. מעבר לכך שהתובע תמך בד' מבחינה כספית, הרי שרק ימים ספורים קודם לשיחה הוא שילם למתלונן, בשמה של ד', סכום נכבד של 80,000 ₪ בגין החזר הלוואה, שלטעמו עצם לקיחתה על ידי ד' מהמתלונן היתה מעשה "טיפשי מאוד" (ר' בפסקה 26 דלעיל). בנוסף התובע אף ידע באותה העת, גם לפי גרסתו, שד' טוענת כי המתלונן חייב לה חוב נגדי בסכום של 20,000 ₪. לטענת המתלונן, מעורבותו של התובע בענייניה הכספיים של ד' היתה אפילו גדולה יותר, והתובע היה זה ששכנע את ד' שבכלל קיים חוב נגדי של המתלונן. ואולם, בין כך ובין כך תשובתו הנ"ל של התובע היתה חלקית, משום שגם לפי גרסתו הוא ידע היטב אודות החזר ההלוואה וטענתה של ד' לקיומו של חוב נגדי. לא ברור אפוא מדוע נמנע התובע מלהעלות את הדברים בשיחתו עם המתלונן.

סתומה כיצד? – אם התובע לא ידע מאומה אודות מ' ומעורבותה בסוגיית גביית חובו של המתלונן, הדעת נותנת שהוא היה אומר זאת למתלונן ברחל בתך הקטנה, ולא משיב באופן כללי ועמום, שלכאורה רב הנסתר בו על הגלוי. אמנם מקובל עליי הסברו של התובע, שלפיו מבחינתו מדובר בהיינו הך, אך באוזני השומע מן הצד תשובתו של התובע – שאף היתה יותר סתומה וחסרת פרטים מתגובתו של התובע לנתבע 4 – עשויה היתה לעורר חשד, ואין תמה בדבר שהמתלונן ראה בה תשובה מתחמקת.

  1. התובעת, מצידה, טענה כי בשיחתה הטלפונית עם המתלונן היא אמרה לו שאינה יודעת מה הוא רוצה ממנה. אף תשובה זו – הדומה לתשובת התובע למתלונן בשיחה שעליה דיווח התובע לתובעת – היתה תשובה חלקית בלבד, בפרט בהתחשב בכך שרק ימים ספורים קודם לכן שילמו התובעים 80,000 ₪ למתלונן (וכגרסת התובעת: "נתתי" – ר' בפסקה 39 דלעיל).
  2. בנוסף, לטענת המתלונן התובעת אישרה בשיחה האמורה כי מ' מייצגת את ד'. התובעת הודתה בעובדה זו אך הוסיפה וטענה כי בדבריה אודות עורכת הדין של ד' היא רק חזרה על מה שהמתלונן אמר לה בתחילת השיחה, ללא כל ידיעה עצמאית בנושא. בנקודה זו יש להעיר, כי משפחת התובעים היא משפחה של משפטנים, ועל כן קשה לראות כיצד התובעת תדבר על עורכת הדין של בתה ללא שמץ של ידיעה על כך; בפרט כאשר לדבריה נושא עורכת הדין הועלה על ידי מי שהינו לטענת התובעים (כיום) חולה נפש ועבריין, שלא ניתן להאמין למילה כלשהי היוצאת מפיו. כך או כך, גם אם נקבל במלואה את גרסת התובעת, ברי כי היה בדבריה משום אישוש ממשי לחשדותיו וחששותיו של המתלונן, שעל כן לא ניתן לראותם כמופרכים.
  3. העולה מכל המקובץ הוא, כי הוכח לפניי שהנתבעים פעלו בפרסום דבר התלונה בדרך עיתונאית אחראית, שבאה לידי ביטוי בדרישה ובחקירה סבירה של תוכן התלונה ונסיבות הגשתה. הנתבעים קיבלו לידיהם, ממקור כלשהו, עותק של התלונה במשטרה. מדובר בתלונה של קצין משטרה בדרגת פקד, ששימש כעורך-דין וכתובע משטרתי. אחד ממושאי התלונה הוא אישיות משפטית בכירה מאוד, הגם שבגמלאות, אשר יש להניח כי תובע מן השורה לא ימהר להגיש נגדה תלונה. התלונה עצמה הינה מפורטת ומנומקת, באופן הגיוני וסדור. היא גם כוללת פרטים רבים ומספרת סיפור שהינו סביר בנסיבותיו. בנוסף, הנתבעים וידאו את דבר הגשתה של התלונה עם דוברת מטעם המשטרה וערכו לדבריהם בדיקות נוספות. לבסוף, הנתבעים קיבלו תגובות משלושה מהמעורבים, אשר היה בהן כדי לאמת פרטים מהותיים שנכללו בתלונה. ברי, אפוא, כי בנסיבות אלה הפרסומים אודות התלונה נעשו על ידי הנתבעים רק לאחר דרישה וחקירה סבירה של תוכן התלונה ונסיבות הגשתה.
  4. בסופו של דבר התלונה שהגיש המתלונן אמנם נגנזה, אך בכך אין כדי לשנות מהאמור לעיל. יתר על כן, יש לזכור כי מדובר בתלונה שנגנזה ב"היעדר עניין לציבור" – להבדיל מתלונתה של ד' במח"ש, שנגנזה ב"היעדר אשמה" – ומכאן שאף עילת הגניזה אין עניינה בשאלת התשתית הראייתית שביסוד התלונה. לא למותר להעיר כאן עוד, כי נוכח גניזת התלונה חלות במקרה דנא הוראות סעיף 25א לחוק בדבר "חובת עדכון". ואולם, התובעים לא טענו לפניי כי פנו לנתבעים ודרשו את פרסום החלטת הגניזה ואף לא התייחסו בסיכומיהם להוראות הסעיף האמור; וממילא אין מקום להידרש להן.

 

(2)        העניין הציבורי בפרסום:

  1. על מנת ליהנות מהגנת "אמת הפרסום" אין די לנתבע להוכיח את אמיתות הפרסום. על פי הוראות סעיף 14 לחוק ההגנה כוללת כאמור יסוד נוסף ומצטבר, שלפיו היה בפרסום "עניין ציבורי". בפסיקה נקבעו לעניין זה מספר מבחני-עזר, ובראשם מבחן התועלת החברתית (ר' למשל דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר דיין-אורבך (2014), בפסקה 22 לפסק דינו של כב' הנשיא א' גרוניס; להלן – דנ"א דיין).
  2. הפעלתו של מבחן התועלת מוליכה למספר קביעות כלליות, שמתוכן רלוואנטיות לענייננו שתי אלה:

האחת – על פני הדברים קיימת תועלת חברתית, וממילא "עניין ציבורי", בפרסום מידע אודות "אנשי ציבור" או "דמויות ציבוריות". קביעה זו הינה נכונה שבעתיים כאשר מדובר בדיווח על עבירות שעבר איש ציבור, לרבות עבירות שנעברו בקונטקסט פרטי, שכן בפרסומים כאלה יש כדי להקנות לציבור אפשרות לבחון ולבקר את התנהלותו של איש הציבור, מחד גיסא, ואת התנהלותן של רשויות אכיפת החוק בעניינו, מאידך גיסא. ניתן אפוא להכליל ולקבוע "שנדירים יהיו המקרים שבהם לא יכירו בתי-המשפט בקיום עניין ציבורי בדיווח על עבירות ואפילו על חשד לביצוע עבירות על ידי אנשי ציבור" (ר' שנהר, בספרו הנ"ל, בעמ' 233 ואילך והאסמכתאות המובאות שם).

השנייה – ככלל לא יימצא "עניין ציבורי" בפרסומים העוסקים ברכילות גרידא אודות חייו הפרטיים והאינטימיים של אדם. ככלל, פרסום ברבים של עובדות בעניינים שהם במובהק מתחום צנעת הפרט לא יצמיח כל תועלת חברתית ולא יהיה בו אלא כדי לספק את יצר המציצנות, שאין בסיפוקו כדי להצדיק התרתם של פרסומים פוגעניים. אכן, "ככל שמידע נוגע יותר לענייניו האינטימיים של אדם, כך ייטה בית-המשפט פחות להכיר בעניין הציבורי שבפרסומם" (שם, בעמ' 230).

  1. את הכלל בדבר היתר לפרסום נרחב בעניינים הנוגעים ל"אנשי ציבור" או "דמויות ציבוריות" – שנקבע בארה"ב כבר לפני שנים רבות ואומץ לאחר מכן במשפטנו – ניתן לבסס לא רק על מבחן התועלת, אלא גם על התנהלותו של איש הציבור עצמו. במה דברים אמורים. מי שביקש להיבחר או להתמנות לתפקיד ציבורי בכיר שם את עצמו מרצונו-הוא בעין הסערה, ובכך ויתר-למעשה על חלק מזכויותיו לפרטיות. אכן, בעניינם של אנשי ציבור חלה האמרה האמריקאית הידועה, שלפיה "it comes with the territory". אין אדם רשאי ליטול על עצמו תפקיד ציבורי רב עוצמה אך בד בבד לדרוש כי הציבור לא יתעניין בו ובמעשיו, ועל מי שחפץ להימנע מפרסומים בעניינים כאלה להימנע מליטול על עצמו תפקידים של איש ציבור (השווה ז' סגל, "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת", עיוני משפט ט (תשמ"ג) 175, 195-194).
  2. לא זו אף זו. במסורת ישראל מורגלים אנו בדרישה למתן דוגמא אישית, בבחינת "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים, ז' י"ז; פסוק המשמש כמוטו של בית הספר לקצינים בצבא ההגנה לישראל). מכאן גם ההתעניינות הציבורית הלגיטימית, הקיימת במקומותינו, בכל הקשור לדרך התנהלותם של אנשי הציבור וביכולתם ליתן דוגמא אישית לחבריהם, האזרחים מן השורה. מכל מקום, כך או כך, על פי כל דרך הנמקה סבירה המסקנה המתבקשת היא כי לא זו בלבד שקיימת לגיטימיות בפרסום ידיעות אודות אנשי ציבור, אלא שקיים גם אינטרס ציבורי מובהק בכך.
  3. השאלה מי הוא "איש ציבור" או "דמות ציבורית", שיש להתיר אפשרות לפרסומים נרחבים אודותיהם, אינה שאלה פשוטה. התשובה לשאלה זו מוכתבת לא רק ממהות התפקיד אלא גם מהעניין הציבורי בתפקיד, ועשויות להיות לגביה השקפות שונות. יחד עם זאת, נעלה מכל ספק הוא כי התפקיד של [אישיות משפטית בכירה בשירות הציבורי] הוא תפקיד בעל עוצמה שלטונית רבה ולפיכך מי שממלא אותו הינו בגדר איש ציבור המצוי במוקד של התעניינות ציבורית לגיטימית.
  4. אנשים ספורים בלבד מילאו, בדברי ימי המדינה עד היום, את התפקיד של [אישיות משפטית בכירה]. ברי כי אנשים אלה, גם שנים ארוכות לאחר פרישתם, הינם בעלי מעמד ציבורי נכבד בשיח הציבורי ובעלי השפעה על דעת הקהל. אכן, בכתב התביעה עצמו מתואר התובע כמי ש"נמנה על קבוצה מצומצמת של שופטים לשעבר שהם בעלי מעמד של אישיות משפטית במדינת ישראל, ברמתו ובמעמדו" (שם, בסעיף 6). התובע עצמו אף פרסם לא אחת מאמרים בבמות שונות, שבהם ציין את תפקידו כ[אישיות משפטית בכירה] לשעבר (ר' למשל במוצגי ההגנה). כמובן שבנוהגו זה של התובע אין כל פסול, אך יש בו, שוב, כדי להצביע על מעמדו הציבורי הנכבד והיותו "איש ציבור" או "דמות ציבורית".
  5. יש להדגיש כי אין בכל האמור לעיל משום היתר כללי לפרסומה של כל ידיעה, יהא תוכנה אשר יהא, אודות איש ציבור, שהרי הכלל השולל עקרונית קיומו של "עניין ציבורי" בעניינים שבתחום צנעת הפרט חל גם עליו. אכן, גם לאיש ציבור – כלכל אדם אחר – ישנם חיים פרטיים ואף הוא זכאי, אם גם באופן מוגבל יותר ביחס לחבריו האזרחים מן השורה, להגנה על פרטיותו. לפיכך, גם כאשר מדובר באיש ציבור אין לקבל ואין להתיר פרסומם של דברי רכילות מרושעת או של עניינים שהינם במובהק מתחום צנעת הפרט. יחד עם זאת יש להעיר, כי אף עניינים הנושקים לתחום החיים הפרטיים של איש ציבור עשויים להיות בעלי "עניין ציבורי". כך, למשל, העובדה שעבירה נעברה על ידי איש ציבור במסגרת משפחתית, או בקונטקסט פרטי, אין בה כדי לשלול את ה"עניין הציבורי" בפרסומה.
  6. במקרה דנא לא מדובר בפרסומים שניתן לסווגם כעוסקים בדברי רכילות גרידא או בעניינים שהינם במובהק בתחום צנעת הפרט. אמנם התובעים, בהתייחסותם בסיכומיהם לסוגיית העניין הציבורי, טענו כי אין בפרסומים דנא אלא משום "רכילות כוזבת" (ר' בסעיף 89 לסיכומיהם), אך אף הם-עצמם טענו – בהתייחסותם לשאלה אם יש בפרסומים משום לשון הרע – כי הפרסומים מייחסים לתובעים שותפות בביצוע עבירות שהן "מן החמורות הנמצאות בספר החוקים הישראלי" (שם, בסעיף 22). הנה כי כן, אף לשיטת התובעים מדובר בפרסומים העוסקים במאטריה חמורה, וממילא העניין הציבורי בה הוא בבחינת מובן-מאליו.
  7. זאת ועוד. לא זו בלבד שהפרסומים אינם עוסקים בדברי רכילות, אלא שהנתבעים נמנעו מלפרסם עניינים הנוגעים לצנעת הפרט של התובעים, אשר נכללו בעותק התלונה שהגיע לידיהם. להבדיל, העובדות אותם כללו הנתבעים בפרסומים עניינן בתלונה אותה הגיש קצין משטרה, ששימש כעורך-דין וכתובע משטרתי. התלונה עצמה הוגשה בדרך של הודעה, שהינה מפורטת ומנומקת, אשר מעלה נגד התובעים טענות חמורות של שותפות במעשה סחיטה באיומים. אכן, התלונה עוסקת, מחד גיסא, בשותפות עקיפה במעשה, ומאידך גיסא, במעשה שנעשה בקונטקסט פרטי. יחד עם זאת, אין בנתונים אלה כדי לשלול את העניין הציבורי שבפרסום. מעשה של סחיטה באיומים הוא מעשה חמור גם כשהוא נעשה בקונטקסט פרטי, וכאשר נטען כי איש ציבור היה שותף לביצוע מעשה כזה יש תועלת חברתית ברורה בפרסום, שכן יש בו כדי למסור לציבור מידע חשוב. בנסיבות אלה, המסקנה המתבקשת היא שהיה בפרסום עניין ציבורי, וכך אני קובע.

 

(3)        הגנת "אמת הפרסום" – סיכום:

  1. העולה מכל המקובץ הוא שקיומה של הגנת "אמת הפרסום" הוכח במקרה דנא כנדרש. הוכח לפניי הן שדבר הפרסומים היה אמת, והן שהיה בפרסומים עניין ציבורי; והכל כמשמעותן של דרישות אלה בהוראות סעיף 14 לחוק. המסקנה המתבקשת הינה, אפוא, שדין התובענה הוא לדחייה.

 

ו.          הגנת תום הלב:

  1. נוכח הקביעה דלעיל, בדבר תחולתה של הגנת "אמת הפרסום" במקרה דנא, אין למעשה צורך להמשיך ולדון בהגנות הנוספות שנקבעו בחוק, ובראשן הגנת תום הלב שהוגדרה בהוראות סעיף 15 לחוק. יחד עם זאת, נוכח העובדה שטיעוני ב"כ הצדדים בעניין הגנה זו נשזרו גם בטיעוניהם בעניין הגנת אמת הפרסום, יש מקום להתייחס, ולו בקצרה, גם להגנה זו.
  2. הגנת תום הלב נקבעה כאמור בהוראות סעיף 15 לחוק. על פי הוראות אלה כוללת ההגנה שני יסודות מצטברים. היסוד הראשון, עניינו בדרישה כי הנתבע "עשה את הפרסום בתום לב", כאשר בהקשר זה רלוואנטיות גם ההוראות הנוספות שנקבעו בסעיפים 16 ו-17 לחוק. היסוד השני, עניינו בשאלה אם התקיימה אחת מהחלופות, המנויות בתריסר סעיפיו-הקטנים של סעיף 15. בהתחשב בנסיבות המקרה דנא ונוכח ההלכה שנקבעה בדנ"א דיין – שלפיה ההגנה המוגדרת בסעיף 15(2) כוללת בחובה גם את "הגנת העיתונאות האחראית" (שם, בפסקה 44) – חלופה זו היא החלופה הרלוואנטית בענייננו.
  3. עוד יש לציין, כפי שהעיר נכונה ב"כ התובעים, כי הגנת תום הלב הינה הגנה רחבה, במובן זה שהיא מקנה למפרסם הגנה גם במקרים בהם לא הוכחה אמיתות הפרסום. לפיכך, דרישותיה של הגנה זו הן קפדניות. יחד עם זאת, כפי שיובהר לקמן, אין מקום לקבל את טענות התובעים לשלילת תום ליבם של הנתבעים בגין כך שנתבע 4 "הסתתר" אחר חיסיון עיתונאי-מקור, כמו גם טענותיהם בעניין חוסר מקצועיותם או רשלנותם (הנטענות) של הנתבעים, ואין בטענות אלה כדי לשלול מהנתבעים את הגנת סעיף 15(2) לחוק.

 

(1)        טענת התובעים להסקת מסקנות נגד הנתבעים בשל "הסתתרות" אחר חיסיון עיתונאי-מקור:

  1. התובעים חזרו וטענו בסיכומיהם כי נתבע 4 "הסתתר... אחר החיסיון העיתונאי וסירב להשיב על שאלות שיש בהן לחשוף את מקור הידיעה שקיבל" (ר' בסעיף 37 לסיכומיהם. ר' גם דברי ב"כ התובעים שלפיהם "העיתונאי רשאי לשמור על חסיונו" אך יש לכך נפקויות ראייתיות, בפרוטוקול עמ' 146 שורה 7). התובעים מבקשים אפוא מבית המשפט להסיק, מהסתתרות-נטענת זו, כי הנתבעים התרשלו בתפקידם העיתונאי והתנהלו בחוסר תום לב, ואף להסיק מסקנות עובדה בדבר מהימנות המקורות או אף זהותם.
  2. דא עקא, שבמשפטנו בעל החיסיון – כאשר מדובר בחיסיון עיתונאי-מקור – הוא המקור ולא העיתונאי. עמד על כך כב' השופט קדמי, בספרו הנ"ל על הראיות, בציינו:

לכאורה, בעל הזכות – אינו העיתונאי אלא "המקור"; ועל כן – בידיו "נתונה הזכות לוותר על החסיון". בפועל, אפוא, ל"מקור" זכות חסיון לפיה אין העיתונאי רשאי לחשוף אותו (ר' בספרו הנ"ל, חלק שלישי, עמ' 1147, והאסמתכאות המאוזכרות שם. ההדגשה הוספה).

  1. מכאן, שאין כל אפשרות לקבל טענות בדבר הסתתרות-כביכול של עיתונאי אחר חיסיון עיתונאי-מקור. בדיוק כשם שעורך-דין, שנמנע מלגלות פרטים החוסים תחת חיסיון עו"ד-לקוח, אינו בגדר "מסתתר" אחר חיסיון עו"ד-לקוח, כך עיתונאי שנמנע מלגלות את זהות המקור אינו "מסתתר" אחר חיסיון עיתונאי-מקור. אכן, להבדיל מחיסיון עו"ד-לקוח, שהינו חיסיון מוחלט, חיסיון עיתונאי-מקור הוא חיסיון יחסי, ובית המשפט מוסמך להסירו. יחד עם זאת, הבדל זה אינו משנה את העקרונות הנ"ל, ואין כל מקום לבוא בטרוניה על עיתונאי שאינו חושף מיוזמתו-הוא את מקורותיו, או להסיק מכך מסקנות לחובתו.
  2. זאת ועוד: לא זו בלבד שבאי-גילוי יזום של זהות המקור אין משום רשלנות עיתונאית כלשהי, אלא שלמעשה בדיוק ההיפך הוא הנכון. עיתונאי החושף את זהותו של המקור הוא הוא העיתונאי הפועל באופן רשלני, העשוי בין השאר לגבש נגדו עילת תביעה בנזיקין. עמד על כך כב' השופט א' זמיר, בציינו:

בין העיתונאי לבין המקור נוצרים לא רק יחסיים חוזיים, או מעין-חוזיים, אלא גם יחסי "שכנות", יחסי "קירבה", במובן המשפטי, כך שהעיתונאי חב כלפי המקור חובת זהירות. גילוי פרטי המקור עשוי להיחשב כביצועה של עוולה נזיקית – רשלנות, לפי פקודת הנזיקין... (ר' ת.א. (מחוזי ת"א) 1121-07 גלט-ברקוביץ נ' קרא (2011), בפסקה 18 לפסק הדין. ההדגשה הוספה).

  1. אין לקבל אפוא את טענת התובעים, שלפיה בכך שהנתבעים לא חשפו את זהות מקורותיהם הם, כביכול, התרשלו. בה במידה אין להסיק מהתנהגותם זו של הנתבעים חוסר תום לב, או לקבוע על יסודה ממצאים באשר לזהות המקור או המקורות או באשר למהימנותם.

 

(2)        טענות התובעים בדבר רשלנות והעדר מקצועיות של הנתבעים:

  1. במסגרת הדיון בהגנת "אמת הפרסום" התייחסנו לטענות התובעים אודות רשלנות הנתבעים והיעדר מקצועיותם בכך שלא בדקו את אי-המהימנות (הנטענת) של המתלונן ושל תלונתו (ר' בפסקה 113 דלעיל ואילך). עם זאת, התובעים לא הסתפקו בטענות אלה והעלו טענות נוספות רבות בדבר חוסר מקצועיות, בפרט בעניינם של נתבעים 4 ו-5, שאף מהם לא חסכו התובעים את שבט לשונם (בעניין נתבע 4 דיברו התובעים אודות "חוסר מקצועיותו והבנתו הרופפת" ובעניין נתבע 5 אודות "שערורייה מקצועית של ממש" – ר' בסעיף 96.2 לסיכומיהם).
  2. בין השאר העלו התובעים טענות באשר לפעולות, שעל פי סברתם עיתונאי מקצועי ואחראי חייב לנקוט בטרם פרסום ידיעה אודות הגשת תלונה במשטרה. לשיטת התובעים, עיתונאי מקצועי נדרש, במקרה כגון דא, לבצע בין היתר את הפעולות הבאות:

(א)        לבדוק מהו "סיווג" המעורבים בתיק המשטרה (ר' בסעיפים 5 ו-54 לסיכומי התובעים).

(ב)        לוודא שבידיו (בידי העיתונאי) תלונה חתומה של המתלונן (שם, בסעיף 47.2).

(ג)         לערוך בדיקה מקיפה ומעמיקה אודות מהימנות המתלונן, לרבות בכל הקשור לאישיותו ולמצבו הנפשי (שם, בסעיף 88).

(ד)        לערוך השוואה בין עותק התלונה שבידי העיתונאי לבין התלונה המצויה בתיק המשטרה (ר' בשאלות ב"כ התובעים, המצוטטות בפסקה 61 דלעיל).

  1. התובעים אינם מבהירים מהי התשתית הראייתית לטענותיהם באשר לדרך ההתנהלות הנדרשת מ"עיתונאי מקצועי". יתר על כן, מעבר לכך שהתובעים לא הביאו חוות דעת מומחה בשאלות של מומחיות מקצועית נטענת זו, הם אף לא הפנו לפסיקה – במשפטנו או במשפט המשווה – שבה נקבע כי פעולות כנ"ל אמנם נדרשות מעיתונאי מקצועי ואחראי בעת דיווח אודות הגשת תלונה במשטרה. לא הונחה לפניי אפוא כל תשתית לקבלת טענותיהם הנ"ל של התובעים, וראוי להעיר שספק הוא אם הן עולות בקנה אחד עם השכל הישר. מדובר לכאורה בדרישות בלתי מציאותיות, בפרט כשהן מופנות לעיתונאים שאינם רשות חוקרת ואינם בעלי סמכויות חקירה, העלולות לסכל מדעיקרא כל אפשרות לדיווח עיתונאי על הגשתן של תלונות במשטרה; וזאת בניגוד למגמת הפסיקה.
  2. הנה כי כן, אין מקום לקבל את טענות התובעים אודות רשלנותם וחוסר מקצועיותם של הנתבעים. כפי שהובהר גם במסגרת הדיון בהגנת "אמת הפרסום", הראיות שהובאו לפניי דווקא מצביעות על התנהלות עיתונאית אחראית, ואין בטענות הנוספות שהעלו התובעים כאמור כדי לשנות ממסקנה זו.

 

(3)        תחולת הגנת תום הלב לפי הוראות סעיף 15(2) לחוק במקרה דנא:

  1. כפי שהוזכר כבר לעיל, תחולת ההגנה שבסעיף 15(2) לחוק גם על פרסומים עיתונאיים נקבעה בפרשת דיין. יחד עם זאת, על פי הפסיקה שם, פרסום עיתונאי יזכה לחסות תחת כנפיה של הגנה זו – שכונתה "הגנת העיתונאות האחראית" – רק בהתקיימם של שלושה יסודות מצטברים, כלהלן: היסוד הראשון, שהפרסום נעשה "בתום לב"; היסוד השני, שהפרסום היה תוצר של עבודה עיתונאית אחראית; והיסוד השלישי, שבפרסום התקיים "עניין ציבורי משמעותי". יש להעיר, כי לפי גישת כב' הנשיא גרוניס, עליה חלקו חלק מהשופטים, היסוד השני דלעיל נכלל במסגרת היסוד הראשון, של דרישת תום הלב (ר' בפסקה 65 ואילך לפסק דינו בדנ"א דיין). ואולם, לענייננו כאן אין בהבדלים אלה כדי לשנות.
  2. כפי שעלה מהדיון שנערך עד עתה, לרבות במסגרת הגנת אמת הפרסום, בהתנהלות הנתבעים בפרסומים דנא התקיימו שני היסודות הראשונים הנ"ל. על פי הראיות שהובאו לפניי, הוכח כי הנתבעים פעלו בתום לב וכי הפרסומים היו תוצר של עבודה עיתונאית אחראית. יתר על כן, אין מקום לקבל את הטענות שהעלו התובעים על מנת לשלול את התקיימות היסודות הנ"ל, לרבות בטענותיהם אודות "הסתתרות" הנתבעים או מי מהם אחר חיסיון עיתונאי-מקור, או סברותיהם אודות הנדרש מעיתונאי מקצועי בטרם פרסום ידיעה על הגשת תלונה במשטרה.
  3. נותר אפוא לדון בשאלת התקיימות היסוד השלישי הנ"ל. בהקשר זה יש לשים לב, כי בעוד שבהגנת "אמת הפרסום" לפי הוראות סעיף 14 לחוק די למפרסם להוכיח קיומו של "עניין ציבורי", בהגנה דנא (לפי הוראות סעיף 15(2) לחוק) נדרש העיתונאי להוכיח קיומו של "עניין ציבורי משמעותי". את ההבדל שבין הדרישות הסביר כב' הנשיא גרוניס כלהלן:

המשמעות המקובלת בפסיקה ביחס לדרישה "עניין ציבורי" במסגרת סעיף 14 לחוק יפה גם לענייננו. משמע, מידע ייחשב לכזה שיש בו עניין לציבור מקום בו יש לציבור תועלת בידיעתו או שהוא רלוונטי להגשמת מטרה ציבורית כלשהי...

בגדרי הגנת חובת הפרסום הקבועה בסעיף 15(2) לחוק, ככל שהגנה זו נוגעת לפרסומים בעלי אופי עיתונאי, הדרישה לקיומו של עניין ציבורי היא מוגברת. כאמור, דרוש עניין ציבורי משמעותי בפרסום. אחד הטעמים לכך הוא שבעוד שבמסגרת הגנת אמת הפרסום מדובר בפרסום שהוא בגדר אמת, הרי שההנחה האפריורית במסגרת הגנת תום הלב, היא כי ייתכן שלא ניתן יהיה להוכיח את אמיתות הפרסום. בנסיבות אלה, רק חשיבות ציבורית ניכרת תצדיק מתן הגנה לפרסום הפוגע... (ר' דנ"א דיין, בפסקה 61. ההדגשה הראשונה במקור. ההדגשה השנייה הוספה).

  1. כפי שהובהר במסגרת הדיון דלעיל בהגנת אמת הפרסום, במקרה דנא הוכח קיומו של "עניין ציבורי" בפרסום התלונה. יחד עם זאת, בהקשר דנא – של ההגנה לפי הוראות סעיף 15(2) לחוק – אין די בקיומו של "עניין ציבורי" אלא נדרש כאמור קיומו של "עניין ציבורי משמעותי". אמנם, כפי שצוין במסגרת הדיון בהגנת אמת הפרסום, אין בעובדה שהתלונה עוסקת בשותפות עקיפה במעשה עבירה שנעשה בקונטקסט פרטי כדי לשלול את ה"עניין הציבורי" שבפרסומים, בפרט בהתחשב במכלול נסיבות העניין. יחד עם זאת, כאשר מדובר בדרישה מוגברת לקיומו של "עניין ציבורי" – דהיינו: "עניין ציבורי" שהוא גם "משמעותי" – המצב הוא שונה. לא ניתן אפוא לומר כי הוכח שדרישה מוגברת זו התקיימה בענייננו ועל כן לא מתקיים בפרסומים דנא התנאי של "עניין ציבורי משמעותי בפרסום". בנסיבות אלה, ברי כי אין מקום לקבל את טענות הנתבעים בסיכומיהם, שלפיהן עומדת להם בפרשה דנא גם ההגנה הקבועה בהוראות סעיף 15(2) לחוק.

 

ז.          סוף דבר:

  1. אשר על כן ולאור כל המקובץ אני מורה בזה על דחיית התובענה.

באשר לסוגיית ההוצאות ושכר טרחת עו"ד תגיש ב"כ הנתבעים, בתוך 20 יום, פרטת בצירוף האסמכתאות הרלוואנטיות. ב"כ התובעים ישיב לפרטת בתוך 20 ימים נוספים.

 

ניתן היום, ‏יום שלישי ט"ז תשרי תשע"ו, ‏29 ספטמבר 2015, בהיעדר הצדדים.

פורסם היום, ‏יום שלישי ט"ז שבט תשע"ו, ‏26 ינואר 2016, בהיעדר הצדדים.

 

                                                                                   

 

 

 

 

[1] פסק הדין בתובענה זו ניתן ביום 29.9.15. פסק הדין לא פורסם עם נתינתו על מנת לאפשר לב"כ הצדדים להתייחס לשינויים הנדרשים לצורך פרסומו בהתאם להחלטות שניתנו בזמנו על ידי כב' השופט צ' דותן באשר למגבלות הפרסום בתיק זה (לפירוט ההחלטות ר' בפסקה 18 לפסק הדין). פסק הדין מפורסם עתה, בשינויים המחויבים מהחלטות אלה, וזאת לאחר שהתקבלו תגובות ב"כ הצדדים ובהתאם להחלטה מיום 6.12.15. מובהר בזה כי השינויים שנעשו להלן בפסק הדין, בתוך קטעים מצוטטים, מופיעים בתוך סוגריים מרובעים [] ובגופן בלתי מודגש, למעט כאשר מדובר בשינויי שמות. בטקסט פסק הדין עצמו נעשה שימוש בסוגריים מרובעים במקומות בהם הדבר נדרש על מנת להבהיר כי מדובר בשינויים.

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ