אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> האם זכאית התובעת – אשת המנוח – לזכויות בנכסיו של המנוח שנרכשו עובר למועד נישואי הצדדים?

האם זכאית התובעת – אשת המנוח – לזכויות בנכסיו של המנוח שנרכשו עובר למועד נישואי הצדדים?

תאריך פרסום : 14/11/2017 | גרסת הדפסה
תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה ירושלים
23774-09-16
15/10/2017
בפני השופט:
פליקס גורודצקי

- נגד -
התובעת:
ש.ד.
הנתבעים:
ש.ד.
פסק דין

 

בפניי תביעה רכושית הצהרתית. השאלה שבפניי הינה האם זכאית התובעת – אשת המנוח – לזכויות בנכסיו של המנוח שנרכשו עובר למועד נישואי הצדדים?

רקע עובדתי רלוונטי

  1. המנוח הינו יליד 1931. המנוח היה נשוי בנישואיו הראשונים לגב' צ.ד. (להלן: "המנוחה"). כנובע מקשר הנישואין, נולדו לבנ"ז 11 ילדים. המנוחה נפטרה בשנת 1989.
  2. התובעת והמנוח הכירו בשידוך ונישאו זל"ז כדמו"י ביום 22.7.1991, כאשר אלה היו נישואיה הראשונים של התובעת.
  3. ביום 18.9.2001 נפטרה אחת מבנותיו של המנוח, כך שנותרו למנוח 10 ילדים – הם הנתבעים 1-10.
  4. התובעת והמנוח היו נשואים זל"ז במשך 25 שנים, עד אשר ביום 13.2.2016, נפטר המנוח בפתאומיות. שעה שלא הותיר אחריו צוואה, ביום 19.7.2016 ניתן צו ירושה ביחס לעיזבונו.
  5. עובר לנישואי בנ"ז היו למנוח זכויות בשלושה נכסים – הם הנכסים שבמחלוקת – כפי שיפורטו להלן:
  • דירת מגורים המצויה בעיר XXX – (להלן: "הדירה"), הרשומה על שמם של המנוח והמנוחה בחלקים שווים.
  • חנות המצויה בעיר XXX - (להלן: "החנות"), הרשומה על שמם של המנוח והמנוחה בחלקים שווים.
  • 1000/24293 ו – 320/24293 חלקים מתוך מקרקעין הרשומים בלשכת רישום המקרקעין בעיר XXX (להלן: "המגרש"), הרשום על שמו של המנוח.

(למען הנוחיות יקראו הדירה, החנות והמגרש בהתאמה – "הנכסים").

  1. אור ליום 11.9.2016 הניחה התובעת על שולחנו של בית המשפט כתב תביעה, במסגרתו עתרה להצהיר כי היא זכאית להירשם כבעלים של מחצית מזכויות המנוח בנכסים, זאת בנוסף וללא קשר לזכויותיה של התובעת כיורשת בעיזבונו של המנוח.
  2. ביום 30.11.2016 הגישו הנתבעים את כתב הגנתם וביקשו לדחות את התביעה.

טענות התובעת בכתב התביעה

  1. לטענת התובעת, בכל מהלך חייהם המשותפים של בני"ז, התנהלו בשיתוף מלא, ביחס לכל נכסיהם ללא יוצא מן הכלל.

כך למשל, בשנת 1993 נפטרה אמה של התובעת בגרמניה. התובעת ואחיה ירשו את אמם ביחס לצו ירושה שניתן לעיזבונה בגרמניה. התובעת קיבלה בירושה סך של 170,000 מארק גרמני. מכספים אלה בנו התובעת והמנוח בית בישוב XXX (להלן: "הבית") הנרשם על שם התובעת והמנוח בחלקים שווים, בו התגוררו החל משנת 1997 ועד לפטירתו של המנוח ובו עודנה מתגוררת התובעת.

כך למשל, בשנת 1999 נפטרה אמו של המנוח ומכספי הירושה אשר קיבל המנוח – סך של 100,000 ₪ - כיסו מספר הלוואות שנטלו בני"ז.

כך למשל, בשנת 2004 החלו בני"ז להשכיר את החנות. דמי השכירות (בסך של 6,000 ₪) שהתקבלו, שימשו למחייתם ולכיסוי הוצאותיהם השוטפות משך כל תקופת הנישואין. הכנסה זו היוותה את "העוגן" הכלכלי של בנ"ז בכל תקופת הנישואין והמנוח התחייב לא אחת כי החנות "תהיה הפנסיה של שנינו". החנות הינה מקור פרנסתה העיקרי והעוגן הכלכלי של התובעת גם כיום.

כך למשל, בשנת 2012 החלו בנ"ז בבנייתו של בית כנסת בחלק מהבית. עלות הבנייה מומנה מכספי פנסיה של בנ"ז וקרנות נאמנות שנפדו על ידי המנוח.

כך למשל, בשנת 2013 נפטר אחיה של התובעת בגרמניה כשהוא ערירי. בהתאם לצו הירושה, התובעת ירשה את עזבון אחיה המנוח כיורשת יחידה. נכסי העיזבון כללו דירת מגורים שנמכרה תמורת 150,000 אירו וכסף מזומן בסך של 95,000 אירו, אשר הועברו לידי התובעת.

בסמוך לאחר קבלת כספים אלה, ביום 29.3.2015 רכשו בנ"ז דירת מגורים משותפת נוספת בעיר XXX (להלן: "הדירה בXXX") שנרשמה על שמם של בנ"ז בחלקים שווים. בנ"ז רכשו את הדירה בxxx תמורת 400,000 ₪ ושיפצו אותה בכ – 50,000 ₪ נוספים. דירה זו שימשה את בנ"ז כדירת קייט, אותה נהגו לפקוד בסופי שבוע ובחופשות.

כל יתר כספי הירושה אשר נותרו לאחר רכישת הדירה בXXX (על סך 110,000 אירו) נכנסו לחשבון הבנק המשותף שלהם בבנק XXX (להלן: "החשבון המשותף"), ושימש את בנ"ז להוצאותיהם המשותפות.

כך למשל, גם בכל הנוגע לניהול חשבונות בנק, נהגו בנ"ז בשיתוף מלא. עובר למועד הנישואין ניהלו חשבונות בנק נפרדים, כאשר למעשה לאחר הנישואין, על אף שחשבונות הבנק נותרו נפרדים, בנ"ז ניהלו את משק הבית בשותפות מלאה. בשנת 2009 סגרה התובעת את חשבונה הפרטי וצורפה כבעלים נוסף לחשבון הבנק של המנוח. מבהירה התובעת כי החזיקה בחשבון בנק נוסף, אליו הופקדו כספי פנסיה ותגמולים שקיבלה מגרמניה, אשר גם אותם הייתה מעבירה לחשבונם המשותף של בנ"ז מפעם לפעם – לכשהיו מצטברים בחשבון סכומי כסף משמעותיים.

  1. לעניין הדירה, מציינת התובעת כי שלושה מילדיו של המנוח (הנתבעים 3,4 ו – 7) פלשו לדירה והחלו לנהוג בה מנהג בעלים בלא שהמנוח נתן להם את רשותו לכך ובלא כל תמורה מצידם, לפיכך המנוח הגיש תביעת סילוק כנגדם ואף נתקבל פסק דין לטובת המנוח המורה על סילוקם.
  2. לנוכח חייהם ההרמוניים של בנ"ז הרי שהם ראו בכל הנכסים שהחזיקו, ללא יוצא מן הכלל, משום נכסים משותפים. התנהלותם של בנ"ז לאורך השנים מעידה היטב ובבירור על הטמעת הנכסים החיצוניים בנכסים המשותפים ועל כוונת שיתוף מפורשת וברורה בכלל נכסיהם, ללא יוצא מן הכלל.
  3. מאחר ונכסי המנוח התקבלו ונרכשו על ידו עובר למועד הנישואין, הרי שהרישום לגבם נותר כפי שהיה והתובעת לא טרחה לבקש את הסבת מחצית מהזכויות על שמה, משום שהיה לה בטחון ואמון מלאים במנוח כי הנכסים השייכים למי מהם, הינם בפועל נכסים משותפים.
  4. לשיטתה של התובעת, בין הצדדים נרקמה כוונה מפורשת לשתף האחד את השני בכל הנכסים שהיו בבעלותם, לרבות אלה שהגיעו להם ממקורות חיצוניים ושלא אגב מאמץ משותף. מסקנה זו מתחזקת ביתר שאת לנוכח העובדה כי התובעת דאגה פעם אחר פעם לרשום את בעלה המנוח כבעל זכויות בנכסים שנרכשו מכספים שהגיעו לה בירושה ואף התובע פרע באמצעות כספי ירושה אשר קיבל, הלוואות אשר היו משותפות לבנ"ז.
  5. לטענת התובעת, תוצאה לפיה, רק נכסים חיצוניים של התובעת ייחשבו לרכוש משותף בעוד נכסיו של המנוח יוותרו כנכסים חיצוניים לרכוש המשותף, לא זו בלבד שאינה צודקת אלא חוטאת לכוונת בנ"ז ולהסכמותיהם המפורשות ואלו שמכללא.
  6. לאור כל האמור לעיל, ובהתחשב בצווי הירושה של המנוח ושל בתו המנוחה, עותרת התובעת להצהיר כי מצב הזכויות הנכון בדירה, בחנות ובמגרש הינו כמפורט בכתב התביעה.

טענות הנתבעים בכתב ההגנה

  1. לשיטת הנתבעים הנכסים נרכשו עשרות שנים לפני שהמנוח הכיר את התובעת וכי מדובר בנכסים חיצוניים שאינם ניתנים לאיזון לפי הוראות סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").
  2. התובעת מודה בתביעתה כי במהלך רוב שנות נישואיהם חיו בנ"ז מחסכונותיו וכספיו של המנוח ולא מכספי עמלה ו/או חסכונותיה של התובעת. לא זו אף זו, שהתובעת לא הצליחה להוכיח כי את הכספים שירשה מאמה ומאחיה הופקדו בחשבון המשותף או בחשבון המנוח, אלא אף הצהירה כי בשנים הרלוונטיות בנ"ז התנהלו בחשבונות נפרדים.
  3. הנתבעים טוענים כי המנוח הצהיר בפניהם מפורשות, לא פעם אחת ולא פעמיים, כי הנכסים שהיו לו עם המנוחה, קרי הדירה, החנות והמגרש, ישארו שלהם. אילו היה מעוניין המנוח להעניק לתובעת זכויות בנכסים ללא תמורה, אזי שהיה דואג לעשות זאת בעודו בחייו.
  4. מוסיפים וטוענים הנתבעים, כי בהתאם לפסיקה ולחוק יחסי ממון, על מנת להוכיח כוונת שיתוף, אין די בכך שהנישואים היו משותפים ו/או ממושכים, אלא יש להוכיח קיומו של דבר מה נוסף שיעיד על כוונת שיתוף בנכס ספציפי.

לעניין הדירה, טוענים כי אינה בבחינת "דירת מגורים" שעה שבנ"ז לא התגוררו ולו יום אחד בדירה. הדירה הייתה דירת המגורים של המנוח והמנוחה וחלק מהנתבעים התגוררו ומתגוררים בה עד היום, ובהתאם לפסיקה אין לתובעת כל זיקה לדירה, לא כל שכן הצליחה להוכיח כוונת שיתוף ספציפית. עוד מציינים, כי לאחר נישואי בנ"ז, המנוח התנער מהוצאות הדירה והנתבעים עצמם עבדו והשתמשו בשכרם הפרטי לתשלום כל החשבונות.

לעניין החנות, מודים כי  המנוח השכיר את החנות וקיבל דמי שכירות חודשיים. אך, שעה שבנ"ז התנהלו בחשבונות נפרדים ולא נמצאה כל ראיה לטענת התובעת כי בנ"ז התקיימו מדמי השכירות, אזי שלתובעת לא הייתה כל זיקה לחנות. מוסיפים וטוענים כי המנוח גבה במשך כל השנים דמי שכירות עבור החנות ולא שילם לנתבעים את חלקם בדמי השכירות, על אף שהיו זכאים להירשם כבעלים של 25% מהזכויות בחנות, מכח ירושת אמם.

לעניין המגרש טוענים כי לא ברור מכח מה טוענת התובעת לכוונת שיתוף ספציפית בנכס זה. המגרש נרכש בשנת 1966 ומאז אותו מועד עומד המגרש כאבן שאין לה הופכין. המנוח לא קיבל או הוציא "שקל" על נכס זה.

  1. עוד טוענים כי המנוח היה בעל ממון רב. רכישת הבית נעשתה מכספי חיסכון של המנוח וממכירת חנות אחרת שהייתה בבעלותו, ולא מכספי ירושת אמה של התובעת, כפי טענתה.
  2. לעניין טענת התובעת, כי חלק מהנתבעים פלשו לדירה, טוענים כי אין היא נכונה וכי הייתה הסכמה בין המנוח לילדיו כי הילדים הרווקים ימשיכו להתגורר בדירה והכל בידיעתו ובהסכמתו של המנוח. למנוח לא היו מעולם טענות כנגד מגורי הילדים בדירה.

עוד מוסיפים כי מאז מותה של בתו של המנוח, החלה התובעת ללחוץ על המנוח ועל הנתבעים לפנות את הדירה ולממש אותה. שעה שהמנוח כבר היה מבוגר, התובעת הפעילה עליו לחץ מאחורי הקלעים והיא שיזמה את הגשת התביעה לסילוק ידם מהדירה. בנוסף, טוענים כי פסק הפינוי שצורף לכתב התביעה בוטל.

  1. כך גם טוענים הנתבעים, כי התובעת צירפה מסמכים בשפה הגרמנית, ללא תרגום. בנוסף, לא הציגה ולו בדל של ראיה לטענה כי כל כספי ירושתה הופקדו בחשבון המשותף.
  2. הנתבעים מסכימים כי הדירה בXXX נרכשה מחשבונם המשותף של בנ"ז, אך לא ברור האם רכישת הדירה נעשתה מכספי ירושת אחיה של התובעת, כטענתה.
  3. לסיכום, טוענים הנתבעים כי התובעת לא הצליחה להוכיח כוונת שיתוף ועל כן יש לדחות התובענה. עוד טוענים כי התובעת גבתה וגובה דמי שכירות מלאים בגין השכרת החנות. מדובר בדמי שכירות בסך של 7,000 ₪, כאשר חלקה של התובעת בחנות הינו 38%. אי לכך, חלקה הינו בסך של 2,660 בלבד. משכך, על התובעת להשיב לנתבעים את דמי השכירות שגבתה בסך של 4,340 ₪ לחודש, החל מחודש 3/2016.

טענות הצדדים בסיכומים

  1. בימים 24-25.9.2017 נחקרו הצדדים על תצהיריהם. יצוין כי מטעם הנתבעים העידה הנתבעת 1 בלבד. בתום הדיון סיכמו הצדדים את טיעוניהם בעל פה.

ב"כ התובעת, אגב סקירת פסיקה, הדגיש כי יש להחיל את כוונת השיתוף בהיקפה המלא גם על רכוש שנצבר עובר לנישואין, וככל שמדובר בנישואין הרמוניים שנמשכים שנים רבות, כמו במקרה דנן, נטמע רכוש זה ברכוש המשותף.

הוסיף וציין כי כעולה מעדותה של התובעת, שלא נסתרה, הסכמתם של הצדדים הייתה לשתף זה את זה בכל, ללא סייג וללא יוצא דופן.

לעניין חשבון הבנק, הבהיר כי התובעת הצהירה גם בתצהירה וגם בחקירתה הנגדית שמשק הבית התנהל בשיתוף מלא בכל התקופות והצורך בחשבון נפרד היה על מנת לקבל הלוואה של עולה חדש מגרמניה.

לעניין הדירה, הדגיש ב"כ התובעת כי היא הייתה אמורה להיות דירת המגורים של בנ"ז, אך הנתבעים פלשו לדירה ובכך גרמו לעזיבתו של המנוח, לכן המנוח הוא שהגיש את התביעה לסילוק יד. למנוח אף הייתה כוונה למכור את הדירה, על מנת לרכוש דירת מגורים חדשה לבנ"ז בעיר XXX, אך הנתבעים מנעו ממנו באיומים את מכירת הדירה.

לעניין החנות, אין ספק כי המנוח הפקיד את דמי השכירות שקיבל תמורת השכרת החנות לחשבון המשותף, ואף לחשבונה הפרטי של התובעת מה שמבטא כוונה ברורה של המנוח כי החנות תשמש במשותף עוגן לפרנסתם.

לסיכום טענותיו, נטען כי אין ספק שאם המנוח היה בחיים ושאלת רישום הזכויות בנכסים הייתה מתעוררת, היה מעביר המנוח את הבעלות הפורמאלית בנכסים לתובעת.

ואילו ב"כ הנתבעים, אגב סקירת פסיקה, הדגישה כי במקרים בהם קיבל בית המשפט את טענת השיתוף הוכח כי בוצעו השקעות כספיות כאלו ואחרות בנכסים הנטענים מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף, והכרה בהשקעות אלה היווה דבר מה נוסף אשר נדרש באותם מקרים. יתרה מזו, בפסקי דין בהם הוכרה כוונת שיתוף, דובר על נכסים ששימשו למגורי הצדדים או נכס משפחתי מובהק אחר, בנסיבות של נישואין ראשונים ארוכים ואורח חיים תקין, שלא מתקיים במקרה דנן.

לעניין נטל הראיה אשר רובץ על כתפי התובעת, טענה כי אף בחקירתה לא הצליחה התובעת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בכל אחד מהנכסים.

ואילו הנתבעת 1 העידה, כי על אף שלא התערבה בענייניו הכספיים והרכושיים של אביה,  העידה על הבטחתו בשנים הראשונות של נישואיו לתובעת, כי לא יגע בנכסים שנרכשו במהלך חייו עם המנוחה.

לעניין הדירה, הדגישה כי בנ"ז מעולם לא התגוררו בדירה, ואין לקבל את טענות התובעת כי בנו"ז רצו למכור את הדירה ולרכוש תמורתה דירה אחרת בעיר XXX, משום שכפי שרכשו את הבית, כך יכלו לרכוש גם דירה בעיר XXX.

לעניין הטענה כי המנוח היה מסוכסך עם ילדיו, טענה כי יש לדחותה על הסף משום שגם מעדותה עלה כי המנוח דיבר ונפגש עם ילדיו באופן סדיר.

בכל הנוגע למגרש ולחנות, מבהירה כי מוטל על התובעת נטל ראייתי מוגבר, אשר התובעת לא עמדה בו.

לעניין הזכויות במגרש, אף נראה כי טענה זו נזנחה בסיכומי התובעת, לפיכך יש לדחותה.

לעניין החנות, התובעת לא הצליחה להוכיח כי דמי השכירות הופקדו באופן סדור בחשבונה הפרטי, שכן מהראיות שצירפה לקראת דיון ההוכחות, עולה כי מדובר בהפקדות בסכומים שונים, והתובעת ניסתה לתרץ את השוני בסכומים בטענות שונות, שלא ניתנה להם כל אסמכתא. כך גם לגבי יתר הראיות שהוגשו לעניין דמי השכירות של החנות, אינם מעידים כי הועברו לחשבונה של התובעת.

כך גם אין מחלוקת כי בין השנים 1999-2009 בנ"ז התנהלו בחשבונות נפרדים.

לעניין כספי הירושה שקיבלה התובעת מאמה ומאחיה, אין ספק כי אלה הופקדו בחשבונה הפרטי של התובעת והתובעת לא הצליחה להוכיח כי כספים אלה שימשו לבניית הבית, כפי טענתה.

לסיכום, נטען כי אילו רצה המנוח לשתף את התובעת בנכסיו החיצוניים, הדרך בפניו הייתה פתוחה, שעה שבנ"ז ניהלו חיים משותפים במשך 25 שנים. העובדה שהמנוח נמנע מלעשות כן, מעידה כאלף עדים על כוונתו שלא לשתף את התובעת בזכויותיו בנכסים.

דיון והכרעה

  1. על מערכת היחסים הרכושית של התובעת ושל המנוח חלות הוראות חוק יחסי ממון, הגורעות מגדרי איזון המשאבים נכסים, אשר נרכשו ממקורות מי מבני הזוג, אשר לא נצברו במהלך החיים המשותפים.

 

  1. סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון קובע:

 

"5. הזכות לאיזון בפקיעת הנישואין

 

(א)       עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה - פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

(1)        נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין; "

 

  1. בפסיקה ענפה הובהר כי הוראות חוק יחסי ממון אינן מונעות יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכח הדין הכללי כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכיו"ב - על פי נסיבותיו של העניין .

בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני מיום 26.12.2012 (פורסם בנבו);
בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית מיום 08.09.2004 (פורסם בנבו); 
בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית מיום 14.03.2007 ( פורסם בנבו);
ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי מיום13.08.1995 (פורסם בנבו);
רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי מיום 27.08.2002 (פורסם בנבו);
ע"א 7687/04 ששון נ' ששון מיום 16.02.2005  (פורסם בנבו) ועוד רבים אחרים

 

  1. נטל ההוכחה מוטל, מטבע הדברים, על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס, שהינו "המוציא מחברו" ראה בע"מ 1398/11 לעיל.

 

  1. כאשר הנכס "החיצוני" הינו דירת המגורים, הודגש אופייה וייחודה כ"נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד", ולפיכך נקבע כי מבחינת נטל ההוכחה "יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם".

 

  1. בתוך כך נקבע, כי על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם  ממושכים – קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי.

 

  1. מעיון בפסיקה עולה, כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף כגון בשיפוץ או בהרחבתה, התנהגות הצדדים והמצג שהציגו האחד כלפי רעהו ועוד.

ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח, (פורסם בנבו).

 

  1. בבע"מ 9884/16 מיום 22.02.17 (פורסם בנבו) הבהיר המשנה לנשיאה כבוד השופט א' רובינשטיין כי:

 

"פסקי הדין שבהם פותחה דוקטרינת השיתוף הספציפי התמקדו, רובם ככולם, בנכס חיצוני מסוג מסוים – קרי, דירת מגורים (ראו למשל, פרשת אלמונית, עניין אבו רומי, עניין ששון, עניין פלוני). דירת המגורים נתפסת ובצדק כנכס עיקרי בחיי אדם ובחיי משפחה, כקן וקורת גג, כמשלים את המזון, המשקה והבגד. בהתאם לכך, התגבשה התפיסה לפיה ניתן להקל על הדרישות הראייתיות המתחייבות מן הדין הכללי ברגיל כדי להוכיח כוונת שיתוף בדירת המגורים (שם; וראו גם פרשת אלמונית, שבמסגרתה נקבע, כאמור, כי נדרש "דבר מה נוסף" מעבר לקיומם של חיי נישואין, ולניתוח של פסק הדין ראו ליפשיץ, בעמ' 179–181); הדירה נחשבת לנכס משפחתי מובהק (וראו למשל, עניין אבו רומי, בעמ' 183). נוכח מצב עניינים זה, יכלה המחלוקת בין הצדדים לעלות שאלה, בדבר הרף ההוכחתי שיש להציב מקום בו עסקינן בנכס חיצוני מסוג אחר, שאינו דירת מגורים. ברם, לאחר שהפכתי בדברים הגעתי לכלל מסקנה, כי אין נסיבות הנידון דידן מתאימות להרחבת גבולותיה של דוקטרינת השיתוף בנכס ספציפי, המהוה "פיתוח דפיתוח" שיפוטי מעיקרא (וראו ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה ט"ו (2011)), נוכח הוראתו המפורשת של סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון."

 

  1. לכן, ביחס לנטל ההוכחה המוטל על הטוען להפעלת הדוקטרינה על נכס חיצוני שאינו דירת מגורים, סבורני כי מוטל נטל ראייתי מוגבר שאם לא כן יכול ויביא הדבר לריקון ההסדר הרכושי הקבוע בסעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון מכל תוכן והפיכתו לאות מתה.

 

  1. בדומה, נקבע ב תמ"ש (ב"ש) 50571-10-12 מיום 20.08.15 (נבו) כי:

 

"ככל שעסקינן בנכס חיצוני שאינו דירת מגורים  ואשר מתקיים לגביו רישום ע"פ דין, כי אז הנטל הראייתי המוגבר נדרש גם נוכח חשיבות הרישום והמשקל שיש ליתן לרישום זה כמשקף נאמנה  את זכויות הצדדים בנכס.

כפועל יוצא מנטל הראייה המוגבר כמפורט לעיל, הרי שביחס לאותם קריטריונים  ונסיבות עובדתיות המצביעות על תחולת הדוקטרינה ושנקבעו בפסיקה ביחס לדירת מגורים , סבורני כי ככל שעסקינן בנכס חיצוני שאינו דירת מגורים , יש להקשיחם.

.....

אין בכוונתי לחרוג מההלכה לפיה דוקטרינת כוונת השיתוף הספציפי חלה במקביל לחוק יחסי ממון בנכס חיצוני אף שאינו דירת מגורים, אולם סבורני כי אין להקיש באופן אוטומטי מהנסיבות ומהקריטריונים שהוכרו בפסיקה כמלמדות על שיתוף ספציפי בדירה מגורים כנסיבות המלמדות על שיתוף ספציפי בנכס חיצוני שאינו דירת מגורים.

לטעמי, עקרון הוודאות המשפטית יש לו חשיבות יתרה עת עסקינן בתא המשפחתי, והעיקרון  המשפטי לפיו ישנה עדיפות של דין ספציפי על פני הדין הכללי, מובלים למסקנה כי יש להקשיח את הקריטריונים בכל הקשור להחלת הדוקטרינה מכוח הדין הכללי על נכס חיצוני שאינו דירת מגורים.

עקרון הוודאות , מקבל אף חשיבות נוספת עת עסקינן בנכס חיצוני שאינו דירת מגורים ואשר ביחס אליו מתנהל רישום זכויות ע"פ דין".

 

  1. בהסתמך על דוקטרינת השיתוף הספציפי הוגשה התביעה שבפני והתובעת השקיעה מרץ בהוכחת טענותיה בכל הנוגע למשך חיי הנישואין, להיות הנישואין – נישואין הרמוניים, ולשיתוף בנכסים שנרכשו אגב חיי הנישואין אגב השקעת כספים חיצוניים בנכסים המשותפים.

 

  1. ואולם, הנכסים נשוא כתב התביעה אינם, כזכור, דירת מגורי התובעת והמנוח ובחינת כוונת השיתוף ביחס לנכסים אלה תיעשה על פי אבני בוחן מחמירים, כאשר השאלה אם קיים שיתוף בנכס מסוים היא שאלה עובדתית תלוית נסיבות, אשר ההכרעה בה נתונה לערכאה הדיונית בג"ץ 5040/17 מיום 25.09.17 (נבו);בג"ץ 287/16 מיום 27.03.16 (נבו)

 

  1. שיתוף בנכס ספציפי לרבות בנכס שנרכש על ידי מי מבני הזוג לפני הנישואין, יבחן לגוף המקרה, תוך בחינת התנהלותם הכלכלית של בני הזוג בינם לבין עצמם ביחס לאותו נכס תמ"ש 51417-02-12 מיום 15.09.16 (נבו).

 

  1. לאחר עיון בכל חומר הראיות הגעתי למסקנה כי התובעת לא הצליחה להוכיח כוונת שיתוף ספציפית ביחס למי מהנכסים נשוא כתב התביעה ואנמק.
  2. ביחס לדירה לא נטען על ידי התובעת, לא בכתב התביעה ולא בתצהיר כי היא או המנוח במהלך חיי הנישואין, השקיעו כספים כלשהם, ממקורותיהם– בדירה.

 

  1. המנוח עזב את הדירה עם נישואיו לתובעת ראה פרוטוקול הדיון עמ' 13 ש' 7-8 והוא לא ביקר בה למעלה מ-21 שנים בצל השתלטות הנתבעים על הדירה ראה ס' 16 לתצהיר התובעת. גם התובעת משך 21 שנים לא ביקרה בדירה למעט שניות ספורות ראה פרוט' הדיון עמ' 11 ש' 9-11.

 

  1. המנוח אומנם ניהל הליך משפטי לסילוק ידם של הנתבעים מהדירה (תמ"ש 54141-06-12 ) אולם אין בניהול ההליך וברצונו לסלק את ידם של הנתבעים מהדירה, כדי להצביע על כוונתו לשתף את התובעת בזכויותיו בדירה.

 

  1. טענת התובעת כי המנוח התכוון למכור את הדירה ולרכוש תחתיה דירת מגורים משותפת בעיר XXX ראה ס' 22 לתצהיר התובעת, לא נתמכה בראיות. הימנעותו של בעל דין מהבאת ראיה היכולה לתמוך בגרסתו – תפעל לרעתו, או לפחות תפגע במהימנות גרסתו.

ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק פ"ד נ"ו (1) 539;
ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נ"ד (3) 107;
ע"א 2275/90 לימה, חב' ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מ"ז (2) 605;
ע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מ"ה (4) 651.

 

  1. לאור האמור, התובעת לא הוכיחה זיקה כלשהי לדירה שלא לדבר על כוונת המנוח לשתף אותה בזכויותיו.

 

  1. ביחס לחנות – שלא כדוגמת הדירה - נטען על ידי התובעת כי כוונת השיתוף הספציפית נלמדת בעיקר מדמי השכירות ששימשו "עוגן" כלכלי לה ולמנוח.

 

  1. בתמיכה לטענה זו צירפה התובעת תדפיסי חשבון בנק משותף שלה ושל המנוח בבנק XXX ותדפיסי חשבון מבנק XXX הרשום ע"ש התובעת מתוך מטרה להוכיח כי דמי השכירות של החנות הופקדו לחשבונות אלה, באמצעות המחאות.

 

  1. ואולם, לא הובאה על ידי התובעת "עוגן" ראייתי כי ההמחאות שהופקדו למי מהחשבונות הינן פרי של דמי השכירות. לשם הוכחת טענה זו ניתן היה לצרף הסכמי שכירות של החנות כדי להצביע על התאמה בין ההמחאות שהופקדו לבין גובה דמי השכירות וניתן היה להזמין לעדות את שוכרת החנות שזהותה ידועה.

 

  1. התובעת לא עשתה כן וכידוע, אי הבאת עד רלוונטי מקימה את החזקה כי העדות הייתה פועלת לרעתה של התובעת ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו מה(4) 651, ע"א 9656 שוורץ נ' רמנוף (מיום 27.7.08, (פורסם בנבו). הוא הדין לגבי טענת התובעת בדבר תשלום ארנונה ממקורות המשותפים של התובעת המנוח, בתקופה בה החנות לא הושכרה.

 

  1. למעלה מהדרוש אבהיר, כי גם אם הייתי מקבל את גרסת התובעת כי ההמחאות הינן כספי השכירות, לא היה בכך כדי להוביל למסקנה בדבר כוונת שיתוף ספציפית ביחס לזכויות בחנות שכן "אם תאמר כי לאשה הייתה נגיעה לפירות העץ, אין משמעות הדבר כי נגיעה זו מתפשטת אף לעץ עצמו" תמ"ש 37992-04-13 מיום 12.08.14 (נבו).

 

  1. בתוך כך נקבע, כי אם אין חולק כי דמי השכירות שהתקבלו משכירות נכנסו לחשבון הבנק המשותף של בני הזוג, אך בכך לא סגי עמ"ש (מחוזי מרכז) 16381-11-09 מיום 02.09.10 (נבו) ועל מנת לקבוע שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי בנכסים מלפני הנישואין, יש להראות נסיבות עובדתיות שמהן עולה הקניית זכויות בנכס ת"א 36442-11-11 חובב נ' חובב ואח' מיום 29.01.15 (נבו).

 

  1. טעם נוסף לדחיית עמדת התובעת ביחס לדירה והחנות נעוץ ברישומן, כאשר נכסים אלה, שנרכשו בשנות החמישים והשישים למאה הקודמת על ידי המנוח והמנוחה, עד היום, רשומים על שמם.

 

  1. רוצה לומר, כי חרף קיומו של צו הירושה ביחס לעיזבון המנוחה שניתן עוד בשנת 2000, המנוח ביקש לשמור על סטאטוס קוו הקיים ולא פעל לשינוי הרישום כאשר התרת הרישום על שמו ועל שם המנוחה, מלמדת על יצירת מצג ברור של הפרדה רכושית ביחס לדירה ולחנות.

 

  1. ביחס למגרש – ובדומה לדירה - לא נטען על ידי התובעת, לא בכתב התביעה ולא בתצהיר כי היא או המנוח במהלך חיי הנישואין, השקיעו כספים כלשהם, ממקורותיהם– במגרש.

 

  1. ודוק! עסקינן במגרש שנרכש על ידי המנוח אגב נישואיו למנוחה כאשר כל התמורה בגין המגרש שולמה על ידי המנוח עוד בשנת 1966 ראה פרוט' הדיון עמ' 15 ש' 19-20 ולא ברורה זיקתה של התובעת למגרש .

 

  1. בנוסף, התובעת בסיכומיה לא טענה דבר לעניין המגרש ולפיכך יש לראותה כמי שמוותרת על הטענה (על משמעות זניחת טענה בסיכומים ראה: ע"א 401/06 מרום נ' מרום, פ"ד כא(1) 673; ע"א 447/92 הנרי רול נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102).

 

  1. יוצא אפוא, כי התובעת לא הצליחה להרים את הנטל ולהוכיח כי המנוח התכוון לשתף אותה במי מהנכסים.

 

  1. נוסף לכך היו אלה נישואין שניים של המנוח ונסיבה זו נלקחת בחשבון במכלול הנסיבות ויכולה להעיד בדרך כלל על העדר כוונת שיתוף ע"א 595/69 אפטה נ' אפטה פד"י כ"ה (1) 561.

 

  1. התובעת ביקשה לבסס את תביעתה על השיתוף בנכסים שנצברו אגב חיי הנישואין ועל השקעת כספים חיצוניים בנכסים אלה והיא ביקשה להסיק כי שיתוף כלכלי זה משליך על הנכסים החיצוניים. לטעמי, התובעת הרחיקה לכת.
  2. גם אם אקבל גרסת התובעת כי כספי הירושה של אמה ז"ל ואחיה ז"ל הושקעו בנכסים המשותפים ואלה נרשמו על שמה ועל שם המנוח, אין ברישום זה כדי להשליך על כוונת המנוח להעניק לתובעת זכויות בנכסיו מלפני הנישואין.

 

ראשית, משום שלא הוכח כי הנכסים המשותפים נרכשו רק מכספי הירושה של התובעת.

שנית, גם אם הנכס שנרכש בחלקו מכספי הירושה היה נרשם על שם התובעת בלבד, לא מן הנמנע כי המנוח היה זכאי למחציתו בעת פקיעת הנישואין מכוח הוראות חוק יחסי ממון או מכוח כוונת שיתוף ספציפית שעה שכספי הירושה הושקעו לשיטת התובעת בדירות המגורים (כספי הירושה של האם שימשו לבניית בית המגורים במצפה יריחו ס' 15 לכתב התביעה וכספי הירושה של האח שימשו לרכישת דירת מגורים נוספת בעיר XXXס' 21 לכתב התביעה).

שלישית, רישום מחצית הנכס שנרכש בזכות כספי הירושה על שם המנוח אינו אלא מתנה שהעניקה התובעת למנוח, כאשר אין כל הכרח כי הענקת המתנה  "גוררת" הענקת "מתנה שכנגד" בדמות של כוונה להקנות זכויות בנכסים החיצוניים.

  1. מכל הטעמים דלעיל, שעה שלא הוכחה בפני כוונת המנוח להעניק לתובעת זכויותיו בנכסיו מלפני הנישואין, אני דוחה את התביעה ביחס לכל הנכסים.
  2. התובעת תישא בהוצאות משפט בסך של 50,000 ₪ שישולמו לכל הנתבעים בתוך 30 יום.
  3. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
  4. מותר לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.
  5. המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

 

ניתן היום,  כ"ה תשרי תשע"ח, 15 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ