ד.נ' ד. ואח'

1.זו תביעה לפסק דין הצהרתי, לפיו הדירה ברחוב *** בתל-אביב הידועה כחלקה ***/**בגוש **** היא בבעלותה היחידה של התובעת, וכן כי הדירה ברחוב *** ** ב**** הידועה כמגרש **** בחלקה ** בגוש ***** אינה דירה משותפת בבעלות התובעת והנתבע 1, אלא בבעלות התובעת בלבד. בהתאם לכך התבקש להורות על ביטול העיקולים שהוטלו על הדירות בגין חובות הנתבע 1, ולרשום הערות אצל כל מחזיק או גוף המנהל פנקס בו רשומות זכויות.

2.הנתבעים 2,3 הגישו כתב הגנה ובהן הכחישו את טענות התובעת, וטענו כי כל הרכוש המתואר בתובענה משותף לתובעת ולנתבע 1, מחצה על מחצה. ביום 21.2.17, לאחר מתן החלטה הדוחה את הבקשה לצו מניעה זמני מיום 30.8.16, הודיע ב"כ הנתבע 2 כי התובעת והנתבע 2 הגיעו להסדר מחוץ לכתלי בית המשפט, ועל כן הוא מבקש את מחיקת כתב ההגנה. בהתאם לכך נמחק כתב ההגנה של הנתבע 2 ביום 23.2.17. נותר כתב ההגנה של הנתבע 3.

3.בתיק זה הוגשה בקשה לצו מניעה זמני, אשר לאחר דיון וחקירת התובעת, נדחתה. בהחלטתי מיום 30.8.16 קבעתי בין היתר שהמבקשת לא הוכיחה במידה מספקת שאכן היא ובעלה המשיב 1 נפרדו (לאחר שהעידה בחקירת יכולת, כי החייב מתגורר בבית איתה), ולא הוכיחה במידה מספקת שאכן נעשה בינה לבין בעלה הסכם חלוקה כנטען על ידה. בהקשר זה ציינתי בין היתר את העובדה שלמרות שאין ספק שהתובעת לא התגרשה מבעלה, הרי בחקירתה בלישכת ההוצאה לפועל בחדרה ביום 16.10.01 יצרה את הרושם כאילו במסגרת הליך גירושין שבינה לבין בעלה, בחלוקת הנכסים עקב הגירושין, גרושהּ קיבל דירה ומכר אותה, והדירה השנייה שלה אף שהיא רשומה על שם שניהם. כאמור, אין ספק שבני הזוג לא התגרשו, ולא היתה ביניהם חלוקה אגב גירושין.

4.על פי האמור בכתב התביעה, התובעת והנתבע 1 נישאו זה לזו ב-1979, והתגוררו יחד בדירות שונות. נולדו להם 3 ילדים והם ניהלו משק בית משותף. ואולם, הנתבע 1 הסתבך בחובות, שלתובעת אין קשר אליהם. לטענתה, היו קשיים בחיי הנישואין עקב התנהגותו הכלכלית של הנתבע 1, וכיום בני הזוג פרודים, חיים בנפרד ואין ביניהם דבר משותף, אך לא התגרשו כדי לשמור על הילדים ולא לפגוע בהם או להשפיל אותם. לטענת התובעת, התנהלו בין הצדדים הליכים בבית הדין הרבני, והנתבע חויב לשלם מזונות לילדים בסכום של 3,000 ₪ לחודש. לטענתה, כל הזמן הנתבע 1 איים שאם תוגש תביעה לגירושין על ידי התובעת יגיש תביעה לשלום בית וימשוך את הזמן עד אין סוף בדיונים בבית משפט, ולכן התובעת נמנעה מלהגיש תביעה לגירושין.

5.כבר בכתב התביעה נכללו שתי גירסאות המסבירות מדוע התובעת והנתבע 1 לא התגרשו – "כדי לשמור על הילדים ולא לפגוע בהם או להשפיל אותם", וגם עקב איומו של הנתבע 1 שבתגובה לתביעת גירושין יגיש תביעה לשלום בית וימשוך את הזמן. האמת היא, שהנתבע 1 אכן הגיש תביעה לשלום בית, שלה הסכימה התובעת, כפי שפורט בהחלטה בצו המניעה הזמני. כלומר גירסת החשש מפני הגשת תביעה לשלום בית, לא היתה אמת. בעדותה בפניי, העידה התובעת שהיא ובעלה שקלו משך כמעט 3 שנים מאז 97', והחליטו שיישארו פרודים, תחת לחץ של הנתבע 1 שהיה לו נטיות מאוד אובדניות. זו גירסה חדשה, ואיני מאמין לה. התובעת הוסיפה והעידה, שמאז שהנתבע 1 קיבל את חצי מחיר הדירה שלו, "אין בינינו קשר התנהלות טוטאלי" (עמ' 13 שורה 27). הנתבע 1 קיבל את חצי המחיר בשנת 97', אם קיבל, והגירסה הזו סותרת את העדות שבני הזוג המשיכו להתלבט 3 שנים לאחר מכן. גם זו אינה אמת. אני מאמין לתובעת שבשלב מסוים אכן לא רצתה לקחת חלק בהתנהלותו הכלכלית של בעלה, מבלי להתגרש ממנו, אבל איני מאמין לה שהם באמת נפרדו.

6.ביום 26.1.84 רכשו בני הזוג ביחד את הדירה בתל-אביב, כמו גם דירה נוספת ברחוב ** * בתל-אביב הידועה כחלקה ***/*בגוש ****, ומימנו רכישת שתי דירות אלה במשכנתא. התובעת טענה כי עובר להליך הפירוד בינה לבין בעלה, ועקב בעיותיו הכלכליות, הוסכם ביניהם על חלוקת הרכוש המשותף כך שהנתבע 1 קיבל את הדירה בתת חלקה** והתובעת קיבלה את הדירה בתת חלקה **. הנתבע 1 מכר את הדירה בתת חלקה *, פרע מתוך התמורה את חובותיו, ולטענת התובעת, היא לא קיבלה שקל אחד מתמורת הדירה. כך, לאורך השנים, נהגה התובעת בדירה בתת חלקה ** כבעלים יחידי, השכירה אותה לבדה, וללא השתתפות הנתבע. התובעת טענה כי בהתאם לחלוקת הרכוש שהתבצעה בשנת 97', הדירה בתת חלקה ** היא בבעלותה היחידה למרות שהיא רשומה על שם שני הצדדים.

7.כאמור, איני מאמין לתובעת שהיא אכן נפרדה מבעלה, אבל גם באשר לחלוקה הנטענת בינה לבין בעלה, אין ספק שזו אינה חלוקה במסגרת הליכי גירושין, שלא התקיימו כלל. כל מה שהתקיים הוא הליך שלום בית, והליך תביעת מזונות שבו ניתן פסק דין בהסכמת הצדדים ביום 17.12.00, לפיו הנתבע 1 ישלם למזונות שני הילדים 3,000 ₪ לחודש, והתובעת תמשיך לשלם את תשלומי המשכנתא. לא ניתן פסק דין ולא ניתנה החלטה על איזון משאבים, בשל פקיעת הנישואין, משום שהנישואין לא פקעו. על פי סעיף 5א חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, ניתן לבצע איזון משאבים בין בני הזוג לפני פקיעת הנישואין, לאחר פרידה ביניהם, לפי בקשה המוגשת לבית הדין או לבית המשפט. לא הוגשה בקשה כזו ולא ניתנה החלטה כזו. אפילו התובעת אינה טוענת אלא להסכם בעל-פה מתאריך לא ידוע. בהיעדר בקשה לפי סעיף 5 א' לחוק יחסי ממון בין בני זוג, מכיוון שלא פקעו הנישואין, חל ההסדר לפיו התובעת והנתבע לא חילקו את רכושם, אלא שותפים בבעלות עליו.

8.יתר על כן, לא ברור מתי הפרידו התובעת והנתבע 1 את היחסים הכלכליים ביניהם. על פי ת/3, הדירה בתת חלקה * נמכרה על ידי התובעת והנתבע 1 ביחד, שעה שגרו ביחד בישוב ***** , ביום 29.8.97, תמורת 147,000$. בעמ' 13 העידה התובעת שעד 97' ניהלו חיים סבירים כלכלית, אבל אז איבדה אמון בבעלה. גירסה זו נסתרת על ידי עדותה בעמ' 16 שלפיה לא ידעה על חובותיו של בעלה בשוק האפור אלא החל משנת 2000, מה שמשמיט את הבסיס לטענה שנפרדה ממנו על בסיס התנהלותו הכלכלית בשנת 97. לכך יש להוסיף את דבריה של התובעת בעמודים 22-23, שלפיהם במחצית שנת 2000 עזבה את בעלה בשעה שגרו ב*****. מכאן, שעד שנת 2000, 3 שנים אחרי שנת 97' שבה נמכרה הדירה, חיו התובעת והנתבע 1 ביחד. זאת, גם אם נתעלם מעדותה של התובעת שוב ושוב, שגם כאשר עברו ל****, החל משנת 2000, גר הנתבע 1 בחלק הדירה שמעליה. איני מאמין שהצדדים הפרידו את התנהלותם הכלכלית ב- 97 או ב- 2000.

9.התובעת העידה במסגרת הראיות בתביעה העיקרית, בעמ' 13 שורה 27, ש"כשמכרנו את הדירה הוא קיבל את מחצית מחיר הדירה שלו". ניתן היה להבין שמדובר בחלוקה, כפי שהעידה בעמ' 15 שורה 34 "דירה הוא ודירה אני". ואולם, בעמ' 20 העידה בתשובה לשאלה מה נעשה בכספי המכר, שנמסר לנתבע 1 חלק מהסכום, וחלק מהסכום עבר באיזושהי דרך למקום שהיא לא זוכרת. אין בכך ראיה שחלק מהסכום לא עבר אליה. התובעת נדרשה להציג מסמכים, ואין ספק שהיא יודעת איך להשיג את המסמכים המוכיחים את העברת הכספים, בהיותה מנהלת חשבונות, אבל לא הציגה דבר. אי הצגת ראיות אלה פועלת לחובתה. לא הוכח שרק הנתבע 1 קיבל את תמורת הדירה שנמכרה ב- 97, שלוש שנים לפני פרידתם הנטענת לפי רוב הגירסאות.

10.אשר לטענה כי במסגרת החלוקה קיבלה התובעת את הדירה שלא נמכרה, והשכירה אותה לבדה מאז, והיא משלמת את המשכנתא בגינה, אין ראיה לכך שהתובעת משכירה את הדירה לבדה מלבד הסכם שכירות אחד משנת 2013, לפיו המשכירה היא התובעת. התובעת, שבידיה האפשרות להביא ראיות נוספות, לא הוכיחה שבשנים קודמות לא השכירה ביחד עם בעלה הנתבע 1. אשר לתשלומי המשכנתא, התובעת חייבת בתשלומי המשכנתא לפי הסכם המשכנתא, ולא לפי הסכם עם בעלה. אף אם בעלה, הנתבע 1 אינו משתתף בתשלומי המשכנתא, אין זו אחת מדרכי הרכישה של דירה, שאחד החייבים משלם את תשלומי ההלוואה. אילו לא היתה התובעת החייבת לפי הסכם ההלוואה, היה בידה לחזור אל החייב ולהיפרע ממנו לפי סעיף 14 לחוק המשכון, תוך שהיא זכאית למשכון הנכס, אבל סעיף 14 אינו חלק לגבי התובעת, משום שהיא חייבת לפי הסכם ההלוואה לפרוע את תשלומי ההלוואה.