ד"מ 41039-04-14

ביום 3.3.16 ניתן על ידי פסק דין לפיו נמחקה התביעה מחוסר מעש, וזאת מאחר שהתובע, שהיה אמור להגיש את תצהיריו עד ליום 25.12.16, לא הגישם במועד, ואף לא הגישם לאחר שניתנה התראה חוסר מעש.

אתמול הגיש התובע "בקשה לביטול מחיקת התביעה". לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות, אף מבלי להעבירה לתגובת הנתבעת, וזאת מהנימוקים הבאים:

ראשית התובע טוען בבקשתו שתי טענות סותרות. בסעיף 5 ובסעיף 6 הוא טוען שבשל טעות משרדית לא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת תצהירים, אך בד בבד הוא טוען בסעיף 2 לבקשה שביום 29.2.16 שלח לבית הדין בפקס בקשה להארכת מועד להגשת תצהיריו. לא ברור לי כיצד מתיישבות שתי הטענות העובדתיות האלה זו עם זו. אוסיף, שהעתק הבקשה שהוא טוען שהוגשה מעורר סימני שאלה, שכן בכותרת שלה לא מופיע שמו של החתום מטה אלא שמה של שופטת אחרת, ולא מצויין כמקובל תאריך דיון ההוכחות שהיה קבוע בתיק;

שנית אפילו אכן שלח התובע את הבקשה, הרי שהיה עליו לבדוק ולוודא באמצעות נט המשפט (או באמצעות המוקד) שהבקשה הגיעה ליעדה, מה שלא נעשה;

שלישית בכל מקרה, בעל דין אינו רשאי להגיש בקשה להארכת מועד להגשת תצהירים, ולהניח מראש שתיענה בחיוב. כך במיוחד במקרה כמו זה שלפניי, שבו מדובר היה באיחור של למעלה משלושה חודשים בהגשת התצהירים, בלא שהוגשה כל בקשה בעניין. במילים אחרות, אפילו אניח לטובת התובע שהוא הגיש בקשה, וגם בדק שהתקבלה, הרי שבכל מקרה אין ולא יכולה להיות מחלוקת שהחלטה המאריכה את המועד להגשת התצהירים לא ניתנה;

ורביעית ואולי חשוב מכל, בפסק הדין על ידי בית המשפט העליון ב-רע"א 8566/14 גרבלי נ' עיריית אשדוד (5.5.15, כב' השופט מני מזוז)) הודגשה העובדה הידוע שמחיקת תביעה אינה יוצרת מעשה בית דין, ועל כן שככלל תרופתו של בעל דין שתביעתו נמחקה מחוסר מעש הינה הגשת תביעה חדשה, להבדיל מבקשה לחידוש ההליכים בתביעה שנמחקה עקב מחדליו. נוסיף בקשר לכך, שלפי הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, התקופה שבין הגשת התביעה למועד שבו ניתן פסק הדין לא לא במניין תקופת ההתיישנות, ועל כן עצם חיובו של התובע כאן אינו פוגע לכאורה בזכויותיו המהותיות, כפי שיכול היה להיות במקרה אחר שבו אי ביטול פסק דין היה מוביל להתיישנות עילות התביעה או חלקן;

ולבסוף שמירה על משמעת דיונית הינה חיונית לניהולו התקין של בית דין זה, שידיו עמוסות עבודה. אין להשלים עם מצב דברים שבו בעל דין עושה דין לעצמו, ומאחר במשך חודשים בהגשת תצהיריו בלא שביקש וקיבל ארכה לכך, וזאת לאחר שכבר נקבע מועד לדיון הוכחות בתוך יומן עמוס תיקים, ונקצבו המועדים להגשת תצהירים. במקרה של מחדל דיוני כזה, נכון בעיני – וזהו להבנתי גם הרציונאל של הלכת גרבלי שלעיל – לחייבו בהגשת תביעתו מחדש, לרבות תשלום האגרה הכרוכה בכך ו"המתנה" מחדש בתור הממתינים לבירור תביעתם. זוהי סנקציה מידתית וסבירה בנסיבות, שאינה פוגעת בזכותו הבסיסית של התובע לכך שיהיה לו יומו בבית דין זה, ככל שיגיש תביעתו מחדש.

מכל הנימוקים שלעיל, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובת הצד שכנגד, איני עושה צו להוצאות בבקשה זו.

ניתנה היום, ג' ניסן תשע"ו, (11 אפריל 2016), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.