ד"מ 3371-03

בפני בקשה מטעם הנתבעת 2 לביטול פסק דין שניתן כנגדה על ידי כב' השופט א. איטח ביום 9/10/03.

על פי האמור בפסק הדין, על שתי הנתבעות (בכלל זה המבקשת) לשלם לתובעת שכר עבודה בסך 2600 ₪, הוצאות נסיעה בסך 118 ₪, 1,500 ₪ בגין עגמת נפש וכן -500 ₪ בגין הוצאות משפט.

פסק הדין ניתן על פי תקנה 43 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב – 1991 לאחר שהמשיבה לא התייצבה לדיון. עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי אמה של התובעת הצהירה לפרוטוקול כי ביקשה למסור את ההזמנה לדיון לנתבעת 2 בכתובתה הרשומה ברשם החברות (רח' ברגשטיין 2 ברמת השרון). וכן טענה כי התקשרה לנתבעת 2 אשר אמרה לה כי היא לא גרה בדירה ואולם סרבה למסור כתובת אחרת.

בבקשתה לביטול פסק, אשר הוגשה ביום 8/11/16, דהיינו בחלוף למעלה מ- 13 שנים ממועד מתן פסק הדין, טוענת הנתבעת 2 לא קיבלה הזמנה לדיון וכי כלל לא ידעה על מתן פסק הדין עד לאחרונה. לטענתה, בסמוך למועד מתן פסק הדין היא התגרשה מבעלה ועובר לכך שהתה בבית חולים תל השומר במצב של דיכאון ותת משקל. לגופו של עניין, לטענתה היא לא העסיקה את התובעת אלא הנתבעת 1 (החברה).

בהתאם להחלטת סגן הנשיאה, כב' השופט ש. טננבויים, ביום 13/12/16 הומצאה לתיק תגובת התובעת, באמצעות ב"כ.

בתגובתה טוענת התובעת כי הבקשה נגועה בחוסר תום לב שכן בזמן אמת, לאחר שהיה קושי למסור למבקשת כתבי בי-דין בכתובתה הרשומה, אימה של התובעת יצרה קשר עם המבקשת וביקשה את כתובתה העדכנית, ואולם המבקשת סירבה למסור כתובת עדכנית, כל זאת על אף שהיתה מודעת בזמן אמת לטענותיה של התובעת ואף נשאה ונתנה עימה (מטעם הנתבעת 1) בעניין זכאותה לשכר עבודה.

ביום 18/12/16 בהתאם להחלטת ס. הנשיאה, הועבר התיק לטיפולי, ובהתאם לתקנה 50(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 [להלן: "התקנות"] נקבעה הבקשה לדיון במעמד הצדדים ליום 18/5/17.

יש להבהיר, כי בתגובה לבקשה לביטול לא צויין כי התובעת או מי מטעמה הביאו את דבר פסק הדין לידיעת המבקשת במהלך השנים שחלפו, או האם בידיהם מסמכים המעידים על כך שהמבקשת ידעה על פסק הדין במועד כלשהו במהלך השנים, באופן שיצדיק דחית הבקשה לביטול על הסף, לפי סעיף 50 (א) לתקנות, בשל השיהוי בהגשתה.

לנוכח האמור אין מנוס מקיום דיון במעמד הצדדים.

בשים לב למועד פתיחת ההליך ומשהתפנה מקום ביומנו של בית הדין, מועד הדיון יוקדם ליום 9.2.17 בשעה 11:00.