א.
תיאור ההליך ורקע הדברים
1. תביעה שהגישו תובעים 1-3 (להלן: "
התובעים") למתן הצהרה בדבר תוקפו המחייב של זכרון דברים, הנושא תאריך מיום
11.3.91, לפיו התחייבה הנתבעת (להלן גם: "
דלק"), בין היתר, כי "
אם ובמידה ולדלק תתפנה תחנת תדלוק בסביבה היא תימסר להפעלת היימן-שקד בתנאים כפי שיסוכם בין הצדדים" (להלן: "
זכרון הדברים"). התובעים מפעילים תחנת דלק של הנתבעת בחולון על מקרקעין שבבעלותם ("
תחנת וולפסון" או "
תחנת הלוחמים"), לפי הסכמים שנחתמו בשנים 1992-1994. זכרון הדברים התייחס למסירת תחנה
נוספת של הנתבעת להפעלת התובעים (להלן: "
התחנה הנוספת"). בכתב התביעה ביקשו התובעים כי בית המשפט יורה לנתבעת למסור להם תחנת דלק להפעלה, ויפסוק להם פיצוי כספי בסך של 2 מיליון ש"ח בגין אבדן רווחים שנגרם להם עד ליום הגשת התביעה, עקב הפרת זכרון הדברים. הנתבעת כפרה בתוקפו המחייב של זכרון הדברים.
2. בשלב הראשון של המשפט נדונה שאלת תוקפו של זכרון הדברים. לאחר שמיעת ראיות הצדדים ניתן על ידי, ביום 17.11.05, פסק דין חלקי (שהוא למעשה "החלטה אחרת" - להלן: "
פסק הדין החלקי"). בפסק הדין החלקי קבעתי כי זכרון הדברים לא התגבש לכדי חוזה מחייב למסירת תחנת דלק לתובעים. עם זאת, פסקתי כי מדובר בהסכם מחייב לכל דבר ועניין, אשר משמעותו הינה "
הסכם לנהל משא ומתן על תנאי מסירת תחנת דלק נוספת להפעלתם של התובעים...", וכי "...
אם יוכח שתחנה שכזו אכן התפנתה, או ש'דלק' מנעה בהתנהגותה את קיום התנאי האמור, כי אז לא תוכל 'דלק' לטעון כי קיימה את ההתחייבות נשוא זכרון הדברים" (עמ' 19-20 לפסה"ד). כיום, בעקבות הצעת בית המשפט, אין התובעים מבקשים עוד כי תימסר להם תחנת דלק להפעלה (סעד של אכיפה). תביעתם עתה הינה לסעד של פיצויים בלבד, בגין אובדן הזדמנות עסקית חלופית להתקשר בהסכם עם חברת הדלק המתחרה "סונול" (להלן: "
סונול").
3. הרקע לחתימת זכרון הדברים פורט בהרחבה במסגרת פסק הדין החלקי, ולא אחזור על הדברים שנאמרו שם. בקצרה אציין כי בשנת 1986 נחתם בין התובעים לבין הנתבעת הסכם להקמת תחנת תידלוק על מקרקעין בבעלות התובעים, שהיא "תחנת וולפסון". הסכם זה פקע בשנת 1990, לאחר שלא הושג היתר בניה לתחנה. אך בסעיף 17 להסכם זה הוענקה לנתבעת זכות קדימה להקים תחנת דלק על המקרקעין, אם יסתבר, לאחר פקיעת תוקפו של ההסכם, שבכל זאת ניתן להקים תחנה על המקרקעין. זכות הקדימה שניתנה לנתבעת היתה להקים את התחנה "
באותם תנאים שאדם ו/או גוף אחר יהיה מוכן להקים תחנת תדלוק עבור מקבלי הזיכיון". התובעים לא התעלמו מזכות הקדימה הנ"ל של הנתבעת, אך במקביל פנו בשנת 1990 ל"סונול", כדי לקבל ממנה הצעה להקמת תחנת דלק, אותה יוכלו להציג לנתבעת על מנת שתחליט אם ברצונה לממש את זכות הקדימה באותם התנאים שהציעה "סונול".
4. פרטיה של הצעת סונול הועלו על הכתב בהצעה מיום
7.7.90 וכן בזכרון דברים מיום
4.9.90, שניהם בכתב ידו של מר אורן להט, אשר ניהל את המו"מ עם התובעים מטעם "סונול" (מוצגים ב' ו-ג' למוצגי התובעים). לאור דרישתה של הנתבעת לקבל את הצעתה של "סונול" בכתב, כדי להחליט אם לממש את זכות הקדימה, פנו התובעים ל"סונול" כדי שתעלה את הצעתה על הכתב. כך נוצר המסמך מיום 18.12.90, הנושא את הכותרת "טיוטה לצרכי מו"מ", שנוסח על ידי התובעים והוגש לאישורה של "סונול" (מוצג ד' למוצגי התובעים). נציג "סונול", אורן להט, אישר בעדותו כי מסמך זה היה חלק מן המשא ומתן, וכתב ידו מופיע על המסמך (עמ' 135-137). הצעת "סונול" כללה התחייבות להעניק לתובעים תחנת דלק
נוספת בבית עובד, מעבר לזיכיון לניהול "תחנת וולפסון", ונאמר בה כי בעבור הפעלת התחנה הנוספת ישלמו התובעים ל"סונול" 10% מהעמלות ממכירת דלקים בתחנה (שיעור נמוך במיוחד), ומאידך "סונול" לא תשלם לתובעים דמי חכירה עבור הקרקע עליה תוקם תחנת "וולפסון" (מוצגים ב'-ד' הנ"ל יקראו להלן: "
הצעת סונול", ונפקותה תידון בפרק ה' לקמן).
5. כפי שקבעתי בפסק הדין החלקי, לאחר שהתובעים הציגו לנתבעת את הצעת "סונול", החליטה הנתבעת לממש את זכות הקדימה להקמת "תחנת וולפסון" על המקרקעין של התובעים, וההסכמים בין הצדדים נחתמו בשנים 1992-1994. במסגרת המשא ומתן שנוהל בין הצדדים בהקשר זה, נחתם ביניהם גם זכרון הדברים מיום 11.3.91, שהוא נושא התביעה דנן. לכן, זכרון הדברים מתייחס בחלקו הראשון להסכם המתגבש בעניין "תחנת וולפסון", וחלקו השני מתייחס לתחנה הנוספת, וכולל את ההתחייבות למסור לתובעים תחנה זו "
אם ובמידה ולדלק תתפנה תחנת תדלוק בסביבה".
בפסק הדין החלקי קבעתי כי הצעת הנתבעת בזכרון הדברים להעניק לתובעים זכות לקבלת תחנה נוספת, אם תתפנה, נובעת ישירות מהצעת "סונול": הנתבעת נדרשה להשוות את התנאים שהיא מציעה לתנאים שהציעה "סונול", על מנת לממש את זכות הקדימה להקמת "תחנת וולפסון". כך גם נקבע כי הנתבעת ידעה את תוכנה של הצעת "סונול" באותה עת, ועל רקע הצעה זו נכתב זכרון הדברים בידי יועצה המשפטי של הנתבעת, עו"ד פרידגוט.
6. עוד נקבע בפסק הדין החלקי כי זכרון הדברים איננו כולל הסכמה על תנאי הפעלת התחנה הנוספת, שכן תנאים אלה היו אמורים להיות מסוכמים בין הצדדים במשא ומתן. כך גם הוכח כי אין תנאים סטנדרטיים אצל הנתבעת להפעלת תחנות דלק, אלא שהעניין נקבע במשא ומתן עם כל מפעיל תחנה, וקיימים הבדלים משמעותיים בין הסכם להסכם. לכן נקבע בפסק הדין החלקי כי זכרון הדברים איננו עולה כדי הסכם מחייב למסירת תחנת דלק נוספת לתובעים, אלא רק התחייבות לנהל משא ומתן לשם חתימת חוזה על מסירת תחנה שכזו. כמו כן נקבע בפסק הדין החלקי כי אין לקבל את טענת התובעים שהנתבעת התחייבה בזכרון הדברים שתנאי הפעלת התחנה הנוספת לא יהיו גרועים מן התנאים שהציעה "סונול", ולחלופין דומים או זהים לתנאים של "תחנת וולפסון": תנאי הפעלת התחנה הנוספת הושארו למשא ומתן פתוח בין הצדדים. עם זאת, בפסק הדין החלקי הודגש כי הנתבעת זכתה לקבל את המקרקעין של התובעים לצורך הקמת "תחנת וולפסון" לאור התנאים שהציעה לתובעים לגבי "תחנת וולפסון", ועקב התחייבותה שבזכרון הדברים למסור לתובעים תחנה נוספת. כתוצאה מכך, הפסיקו התובעים את המשא ומתן עם "סונול" וויתרו על הזדמנות עסקית לקבלת תחנת דלק נוספת מ"סונול". הם לא התכוונו לעשות זאת ללא קבלת תמורה כלשהי מהנתבעת, והנתבעת הייתה מודעת לכך (סעיף 29 לפסק הדין החלקי).
7. קביעות אלו בפסק הדין החלקי הינן בעלות חשיבות לשלב זה של הדיון, הנוגע לפיצוי המגיע לתובעים אם תוכח הפרת ההתחייבות לנהל משא ומתן למסירת תחנה נוספת. זכרון הדברים לא קבע את התנאים להפעלת התחנה הנוספת, מה שמקשה עד מאוד על חישוב אבדן הרווחים הנובע מהפרת ההתחייבות למסרה, אם אכן הופרה. לכן, מבססים התובעים את הפיצוי בגין אבדן הרווחים הצפויים מהצעת "סונול". עניין זה יידון בפרק ה' לקמן הדדן בשאלת הפיצוי.
יש לציין בהקשר זה כי הפיצוי שנתבקש בכתב התביעה היה בגין הפסד הרווחים הצפויים מהתחנה הנוספת. תחנה כדוגמת זו הייתה אמורה להניב, לפי הנטען בכתב התביעה, רווח חודשי בסך 61,293 ש"ח, ולפיכך סך כל אבדן הרווחים עד ליום הגשת התביעה בשנת 1998 הגיע לסך של 4,964,765 ש"ח. אך התובעים העמידו את תביעתם על סך של 2,000,000 ש"ח מטעמי אגרה. לא ברור מכתב התביעה איזה מודל של תחנת דלק עמד לנגד עיני התובעים בעת ניסוח כתב התביעה.
8. לטענת התובעים, בשנים שלאחר חתימת זכרון הדברים הם פנו פעמים רבות לנתבעת, וביקשו ממנה לקיים התחייבותה למסור להם תחנת דלק נוספת להפעלה (זולת "תחנת וולפסון", שלגביה התנהל משא ומתן בין הצדדים באותה עת). התובעים לא זכו לקבל תגובה עניינית מן הנתבעת, והיא סירבה למסור להם פרטים בדבר תחנות תדלוק שהתפנו (סעיף 12 לתצהירי התובעים). לפיכך, ביום
21.10.94, כשלוש וחצי שנים לאחר מועד החתימה על זכרון הדברים, פנו התובעים במכתב לנתבעת בו טענו כי נוכח התעלמות הנתבעת מפניותיהם, נוצר אצלם הרושם שהנתבעת מנסה להשתמט מקיום התחייבותה על פי זכרון הדברים (סעיף 12 לתצהירים ומוצג ח'). בתגובה השיב ד"ר אלי זהבי, סמנכ"ל השיווק דאז בנתבעת (להלן: "
ד"ר זהבי"), במכתב מיום
13.11.94, כי עד אותו מועד "
לא התפנתה בסביבה שום תחנה השייכת לדלק ושאותה היא יכולה להשכיר לכם...". עוד ציין ד"ר זהבי כי התובעים היו מעוניינים בתחנה הנוספת על מנת שתשמש להם מקור פרנסה עד להפעלת התחנה ב"וולפסון", ומשתחנת "וולפסון" נפתחה בשנת 1994 "
לא קיים עוד הנימוק לבקשתכם" (סעיף 13 לתצהירים ומוצג ט').
לאחר קבלת תשובת הנתבעת, פנה אליה ב"כ התובעים במכתב מיום
11.12.94 (מוצג י'), בו ציין כי ידוע לתובעים שלנתבעת התפנו תחנות תדלוק, ודרש כי תמסר להם לאלתר תחנה להפעלה. בתגובתה מיום
22.12.94, הודיעה הנתבעת כי היא חוזרת על עמדתה, כפי שהובעה במכתבו של ד"ר זהבי מיום
13.11.94 (מוצג יא').
9. בשנת
1997 יזמו התובעים פנייה נוספת לנתבעת, בעקבותיה הודיע להם מר זאב בירנבוים, אשר החליף את ד"ר זהבי בתפקיד סמנכ"ל שיווק אצל הנתבעת (להלן: "
בירנבוים"), כי הנתבעת מוכנה להציע להם להפעלה את תחנת "גדרה דרום" (סעיף 16 לתצהירי התובעים, וסעיפים 8 ו-12 לתצהיר בירנבוים). התנאים להפעלת התחנה פורטו במכתבו של בירנבוים מיום
16.6.97 (מוצג יב'), ועיקרם תשלום דמי הפעלה על ידי התובעים בסך 13,500 דולר לחודש, או 35% מעמלת מפעיל ממכירת דלקים בתחנה באותו חודש - לפי הגבוה מביניהם. "עמלת מפעיל", המכונה גם "עמלת התחנה" או "מרווח התחנה", משקפת את ההפרש (בניכוי מע"מ) בין המחיר בו מפעיל התחנה מוכר את מוצרי הדלק לציבור, לבין המחיר בו רכש את מוצרי הדלק מחברת הדלק שהתחנה שייכת לה (ראה עמ' 6 לחוות הדעת של טויסטר - להלן: "
עמלת מפעיל"). הסכום שהוצע במכתבו של בירנבוים היה תמורת הפעלת תחנת התדלוק בלבד, ולא כלל הפעלת מכונת רחיצה. עוד צויין במכתב כי תחנת "גדרה דרום" מכרה, נכון לאותה עת, כ-400 ק"ל בחודש (קילו-ליטר = אלף ליטר).
לטענת הנתבעת, תחנת "גדרה דרום" הוצעה לתובעים לאחר בחינה קפדנית של תנאיה, ולאחר שהתברר כי האפשרויות להציע לתובעים תחנת דלק להפעלה הינן מצומצמות ביותר, "בגין ההגבלה לגבי האזור הגיאוגרפי ומגבלות פרטניות לגבי התחנות" (סעיפים 13-15 לתצהיר בירנבוים). בו ביום השיב תובע 2 לנתבעת כי ברור מהצעתה שהפעלת התחנה תגרום לתובעים הפסד כספי, והדבר מלמד על זלזול של הנתבעת בתובעים, ועל חוסר רצינותה של ההצעה (סעיף 17 לתצהירים ומוצג יג').
10. למרות הנימה הבוטה של מכתב התובע 2 לנתבעת, שב מר בירנבוים ופנה אל התובעים במכתב מיום 24.6.97 (מוצג יד'), על מנת להבהיר כי התנאים להפעלת תחנת התדלוק, כפי שהופיעו במכתבו, לקוחים מהסכם הפעלה שיש לנתבעת עם חברת "קרוסן", המפעילה מטעמה את "תחנת "וולפסון" שהוקמה על המקרקעין של התובעים. מר בירנבוים אף הוסיף כי "
ההצעה שהעברנו אליכם לגבי הפעלתה של תחנת התדלוק 'גדרה דרום' מתחשבת מאד, בהתייחס להתחייבויות שחב' 'דלק' לקחה על עצמה לגבי תחנה זו...". בתצהירו הוסיף בירנבוים כי ההצעה נגזרה מהסכמים דומים של הנתבעת, שצורפו כנספח ג' לתצהירו, וביניהם הסכם עם יאיר רוזנקרנץ, אשר היה בעלים של 3 תחנות דלק ושימש כיו"ר בעלי תחנות הדלק, "
ולבטח היה מודע לתנאים המסחריים בעניין הפעלת תחנות דלק". בירנבוים ציין במכתבו כי ההצעה לתובעים לא נבעה מהתחייבות משפטית שהיתה לנתבעת כלפיהם, אלא היתה הצעה עסקית גרידא, הוגנת וסבירה, אשר נועדה לשמש בסיס למשא ומתן (סעיפים 17-19 לתצהיר בירנבוים).
11. על מכתבו האחרון של מר בירנבוים הגיב התובע 2 במכתב מיום 1.7.97, בו חזר וטען כי ההצעה להפעלת תחנת "גדרה דרום" "
אינה עונה ואף אינה מתקרבת לשום דבר אפילו דומה למה שהוסכם בהסכם בינינו" (נספח טו' למוצגים). לא ברור לאיזה "הסכם" ולאיזו "הסכמה" התכוון התובע 2.
12. התובעת 4 הינה בעלים במשותף, ביחד עם תובעים 2-3, של המקרקעין עליהם הוקמה "תחנת וולפסון" בעקבות ההסכמים משנת 1992-1994 שנחתמו בין התובעים 1-3 והתובעת 4 (בעלי הקרקע) לבין הנתבעת. בשלב הראשון של המשפט התעוררה חוסר בהירות בשאלה האם התובעת 4 הייתה אמורה להיות גם צד לזכרון הדברים (ראה סעיף 17 לפסק הדין החלקי). בפועל, היא איננה חתומה עליו, וכלל לא ידעה על קיומו. ביום 5.4.06, לאחר מתן פסק הדין החלקי, הגישה התובעת 4 בקשה לצרפה כתובעת בתיק, בטענה שזכרון הדברים נחתם גם בשמה, ולמצער היה צריך להחתם גם בשמה (בש"א 8451/06). החלטתי, בהסכמת התובעת 4, כי היא תצורף כתובעת "
מבלי לתקן את כתב התביעה, מבלי לשנות כל חזית או לדרוש סעדים שונים מאלו שבכתב התביעה, וכאשר היא מצהירה שפסק הדין החלקי של בית המשפט בשלב הראשון מחייב אותה ומהווה מעשה בית דין מבחינתה" (עמ' 63-66 לפרוטוקול).
באותה החלטה נקבע כי בית המשפט לא ידון במסגרת הליך זה במחלוקת שבין התובעים 1-3 לתובעת 4, והתובעת 4 אף הסכימה כי השאלה האם היא זכאית לחלק מן הפיצויים שיפסקו לתובעים 1-3 בהליך זה, אם יפסקו, תוכרע בתובענה נפרדת שתוגש על ידה נגד התובעים. התובעת 4 צורפה לתובענה זו על מנת שפסק הדין שינתן בהליך זה יחייב אותה, אך היא איננה זכאית לקבל פיצוי מהנתבעת במסגרת תיק זה. היא לא הגישה כתב תביעה, לא ביקשה סעד כלשהו ולא שילמה אגרת משפט. לכן יש לדחות את בקשתה בסיכומים לקבלת חלק מהפיצוי, או למתן הוראה בדבר הפקדת מחצית מן הפיצוי בנאמנות. התובעת 4 תממש את זכויותיה בהליך נפרד, וזה היה התנאי לצירופה לתביעה.
בשולי הדברים אציין כי ב"כ התובעים 1-3 הגיש הודעה לבית המשפט לאחר הגשת הסיכומים, אליה צורף פסק דין שניתן בתובענה שהגישה התובעת 4 נגד התובעים 1-3 בקשר להפעלת תחנת "וולפסון". לא מצאתי כל רלוונטיות לפסק דין זה לעניינינו.