דחיית בר"ע נגד ההחלטה להורות לעיריית אופקים למסור מסמכים לעיון

1. זהו גלגולה השני של בקשה זו. ברקע, תביעה כספית שהגישה המבקשת בעילת לשון הרע בסך חצי מיליון ש"ח נגד המשיב. המבקשת מורה כ- 15 שנה. על פי הנטען בכתב התביעה, במהלך שנת 2005, המשיב תלה ברבים שלטים שמטרתם להשפילה בעיני הבריות, ביחס לתפקודה כמורה. המשיב הגיש בקשה לעיון ולגילוי במסמכים, לפיה על עיריית אופקים ומשרד החינוך למסור מסמכים שונים לרבות אלה המצויים בתיקה האישי של המבקשת. בקשה זו התקבלה ודחיתי את עתירת המבקשת להרשות לה לערער על החלטה זו (בר"ע 506/07). הנימוקים מפורטים בהחלטה האמורה.

בהליך דנא עותרת המבקשת להרשות לה לערער על ההחלטה שנובעת מהתפתחות נוספת. באי כוח הצדדים (באותו שלב המבקשת היתה מיוצגת), הגיעו להסדר דיוני  לפיו שניהם יעיינו בתיק המבקשת במשרד החינוך. המסמכים שבמחלוקת יסומנו, ובית משפט יכריע בהם. כך פעלו באי כוח הצדדים ונותרו 26 מסמכים במחלוקת.

בהחלטתו, קבע בית משפט קמא כי יש לאפשר למשיב להעתיק מסמכים אלה. זאת לנוכח טענת המבקשת בכתב התביעה, לפיה במהלך כל שנות עבודתה היא ביצעה את עבודתה  לשביעות רצונם של הממונים עליה וזכתה להערכה רבה הן מהממונים, הן מהתלמידים והן מהורי התלמידים. בית משפט בחן את כל המסמכים, הסביר מדוע מסמכים שונים עשויים לסייע למשיב ובהתאם, הורה כי ניתן להעתיקם.

2. שתי טענות מרכזיות מעלה המבקשת. האחת - הזכות לפרטיות על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. האחרת - סעיפים 27 ו -  28 לחוק הגנת הפרטיות. אינני סבור כי הוראות חוק אלו מחייבות כל תוצאה אחרת מזו שהגיעה אליה בית משפט.

נכון הוא כי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו והפסיקה בעקבותיו ואף לפניו, הכירו ביסוד החוקתי, העומד בלב הזכות לפרטיות. אולם, זכות זו אינה אבסולוטית אלא יחסית. מתפקידו של בית משפט לאזן בין אינטרסים שונים. בל נשכח כי המבקשת הגישה תביעה בעילה של לשון הרע נגד המשיב. זוהי זכותה, אך באותה מידה, החוק מכיר בזכותו של נתבע להתגונן.

באשר לסעיפים 27 ו  - 28 לחוק הגנת הפרטיות, יש להבינם על פי הקשרם.  למשל, סעיף 28 קובע "במשפט פלילי או אזרחי, בשל פגיעה בפרטיות אין להביא ראיה או לחקור עד בדבר שמו הרע של הנפגע או בדבר אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו" לשון החוק ברורה, אך היא מתייחסת לתביעה על פי החוק האמור.  הסעיף אינו חולש על כל הליך אזרחי או פלילי. לא זו הכוונה, לא זו הפרקטיקה ולא זו הפסיקה. לעומת זאת, סעיף 22 לחוק איסור לשון הרע מתייחס לאותו סוג של ראיה וקובע כי ניתן להגיש ראיה כזו "במידה שפרטים אלה נוגעים במישרין בלשון הרע המשמשת נושא למשפט". לטענת המבקשת, סעיף 28 לחוק הגנת הפרטיות גובר על סעיף 22 לחוק אסור לשון הרע. דעה זו אינה מקובלת עלי. אין מדובר בהתמודדות בין שני סעיפים, אלא בכללים מנחים, בחוק מסוים לגבי תביעה שמתנהלת על פיו. התביעה הרלוונטית הוגשה לפי חוק אסור לשון הרע ולא לפי חוק הגנת הפרטיות.

מעיון בבקשה, עולה כי המבקשת אינה מעוניינת בחשיפת הפרטים ואף ניתן להתרשם, לכאורה, מכנות דבריה. ברם, משהגישה תביעה, כפי שהגישה, נושא תפקודה כמורה עלה על שולחן הדיון ולכן אין לשלול זכותו של נתבע לקבל חומר רלוונטי לתביעה. בית משפט קמא נתן החלטה עניינית על פי השיקולים הראויים. אין בהחלטה משום הבעת עמדה לגורלה של התביעה, אלא לדרכי ניהול התביעה, על פי המתווה של תקנות סדר הדין האזרחי.

בקשת רשות ערעור כשמה כן היא, אין ערעור בזכות. על המבקש להרשות לו לערער, לשכנע את בית משפט שהנסיבות מצדיקות קטיעת רצף ההליך. לא די בכך כי צד משוכנע בצדקתו. בעניינו המבקשת העלתה טענות עקרוניות, אך הצגת הדברים אינה מדוייקת מבחינה משפטית. עסקינן בזכות גילוי ועיון בהליכים הטרומיים של המשפט ולא בהגשת ראיות במהלך המשפט. כידוע זכות הגילוי רחבה היא.

3.         הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין, בהעדר דיון, ואודה בהיסוס מה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום כ"א באדר א, תשס"ח (27 בפברואר 2008) בהעדר הצדדים.

000700/07ברע055 לירון