בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בחיפה בתמ"ש 9288-02-14 מיום 5/2/14 (הרשם הבכיר ניר זיתוני) אשר דחה את בקשת המבקש להטלת עיקול זמני, במעמד צד אחד, על סכום הכסף שנפסק לטובתה של המשיבה בתיק ת.א.===== בבית משפט השלום בחיפה בסך של 765,849 ש"ח, והמוחזק אצל אימו של המבקש ובבנק דיסקונט.
רקע להליך
1. המבקש והמשיבה נישאו בשנת 1999 בקפריסין ומנישואיהם אלה נולדה להם בת. ביום 30/3/2000, חתמו הוריו של המבקש על חוזה לרכישת דירה בקרית ביאליק (להלן: הדירה) בסכום שווה ערך ל-282,000 דולר. דירה זו נרשמה על שמם של הורי המבקש בטאבו, אך בפועל התגוררו בה יחדיו המבקש והמשיבה.
2. בשנת 2005, לאחר שקודם לכן נסע המבקש לרוסיה לשם עסקיו, החלה המשיבה בהליכי גירושין. ביום 22/1/2007 הותרו נישואי הצדדים.
3. עם פתיחת הליכי הגירושין על ידי המשיבה, פנתה אליה אימו של המבקש וביקשה ממנה לפנות את דירת המגורים. המשיבה התנגדה לכך בטענה כי דירת המגורים היא משותפת לה ולמבקש על אף היותה רשומה על שם הוריו.
4. המשיבה הגישה תביעה לבית משפט השלום בחיפה כנגד אימו של המבקש (ת.א =====-להלן:" התביעה האזרחית") לסעד הצהרתי אשר יכריז עליה כבעלת הדירה ולסעד כספי המהווה 50% מערך הדירה. כן ביקשה צו מניעה זמני אשר ימנע את מכירת הידרה. ברם, עוד טרם הדיון בבקשה זו נמכרה הדירה ועל כן, בהסכמת הצדדים, הוטל עיקול על כספי התמורה מהמכירה עד לסך של 350,000 ש"ח בחשבונה של אימו של המבקש.
5. במהלך הדיונים העיד המבקש דכאן, לטובת אימו הנתבעת בתביעה האזרחית.
6. בית משפט השלום, מפי כבוד ס. הנשיא השופט יעקב וגנר, קיבל את תביעת המשיבה וחייב את אימו של המבקש לשלם למשיבה מחצית מכספי מכירת הדירה בסך של 706,849 ש"ח תוך קביעה כי הדירה נרכשה על ידי המבקש והמשיבה ועל כן היא מהווה רכוש משותף. עוד קבע, כי יש לחלק את שווי הדירה בין המבקש למשיבה מחצה על מחצה.
7. אימו של המבקש ערערה על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בחיפה(ע"א ===-09-13). בערעורה העלתה טענות רבות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, מהימנות גרסת המשיב והתבססותו של בית משפט קמא על חזקת השיתוף. בהחלטתו מיום 24/12/13 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור לאחר שהגיע לכלל מסקנה כי מסקנותיו של בית משפט קמא מעוגנות בממצאים העובדתיים שקבע. עם זאת הבהיר בית המשפט המחוזי, כי המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא בפסק דינו, לפיה על אימו של המבקש-המערערת לשלם למשיבה מחצית מן הסכום אותו קיבלה עבור מכירת הדירה, איננה מכח חזקת השיתוף בין בני זוג, אלא מכח קביעתו ומסקנתו של בית משפט קמא, במסגרת התביעה הכספית, כי הדירה נרכשה על ידי בנה והמשיבה, ומשהמשיבה תבעה מחצית מהכספים שהתקבלו בגין התמורה לדירה, זכאית היא לקבל מחצית מתמורה זו.
8. אימו של המבקש הגישה בקשת רשות ערעור לבית משפט העליון ( רע"א====) בטענה כי קימת סתירה בין פסק דינו של בית משפט השלום אשר החיל את חזקת השיתוף לבין פסק דינו של בית המשפט המחוזי בדבר אי תחולתה של החזקה. עוד הועלו טענות כלפי קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום ובדבר סמכותו העניינית לדון בתובענה (ראוי לומר בהקשר זה כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי צוין כי הצדדים אישרו כי הם אינם מעוררים כל שאלה בדבר סמכותו של בית משפט השלום לדון בסוגיה שבמחלוקת הגם שעל פי כללי הסמכות התביעה היתה אמורה להידון בבית משפט לענייני משפחה). בהחלטתו של בית משפט העליון מיום 14/=/= מפי כבוד השופטת דפנה ברק ארז, נדחתה רשות הערעור מן הטעם כי אין להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. כן נקבע, כי העובדה שבית משפט השלום ובית המשפט המחוזי הגיעו לאותה תוצאה מנימוקים שונים אין בה כדי ליתן רשות ערעור. כן התייחס בית המשפט לחוסר תום ליבה של האם מעצם העלאת טענת חוסר סמכות.
בהחלטתו ציין בית המשפט העליון כי הוא אינו נדרש לשאלה האם פסק דינו של בית משפט השלום מהווה מעשה בית דין במערכת היחסים שבין המשיבה לבין הבן, אשר לא היה צד להליך אך העיד במסגרתו לטובת אימו. כן נקבע כי שאלה זו תוכרע ככל שתעלה, על ידי בית המשפט המוסמך לכך.
9. בתום הליכים אלו, הגיש המבקש ביום 5/2/14 תביעה כספית על סך 706,849 ש"ח לבית המשפט לענייני משפחה כנגד גרושתו המשיבה. לשיטתו, מאחר והוא לא היה צד להליכים שהתנהלו בין אימו לבין גרושתו- המשיבה, פסק דינו של בית משפט השלום בתביעה האזרחית אינו מהווה מעשה בית דין ביחס אליו. עוד הוא טוען כי למעשה, בפסק דינו של בית משפט השלום באותה תביעה נקבע כי הצדדים קנו את הבית במשותף אך לא נפסק מהי תרומתו הכספית של כל צד לקנייה. למעשה, הוא מבקש כי בית משפט קמא יכריע בדבר חלוקת הכספים הראויה של תמורת מכירת הדירה בין הצדדים. עוד הוא טוען, כי המשיבה הציגה מספר גרסאות שונות וסותרות באשר למימונה את קנית הדירה, כאשר למעשה, המשיבה לא מימנה אפילו במעט את רכישתה אלא המבקש בעצמו.
10. בד בבד עם הגשת התביעה הגיש המבקש בקשה לצו עיקול זמני במעמד צד אחד על הכספים שנפסקו לטובת המשיבה שבידי המחזיקים-האם והבנק. לשיטתו, במסגרת ההליך שהתנהל בין אימו לבין המשיבה בתביעה האזרחית, הורה בית המשפט על מימוש העיקול בחשבונה של אימו של המבקש והעברת כספי העיקול לידי המשיבה, דבר אשר יש בו להקשות על החזרת המצב לקדמותו בבוא היום.
11. בקשתו זו נדחתה כאמור על ידי בית משפט קמא (כבוד הרשם הבכיר ניר זיתוני), ומכאן בקשת רשות הערעור שלפני.
טענות המבקש
12. לטענת המבקש טעה בית משפט קמא בדחותו את הבקשה לעיקול. לשיטתו, התעלם רשם בית המשפט מהאמור בהחלטת בית המשפט העליון לפיה בית המשפט המוסמך יכריע בשאלה, אם תתעורר והיא: האם פסק דינו של בית משפט קמא בת.א====== מהווה מעשה בית דין כלפי המבקש. בית המשפט העליון נמנע מקביעת מסמרות בעניין ולא בכדי.
13. במידה ויוכח בסופו של יום כי המבקש זכאי לכל הכספים ממכירתה של הדירה ולא יעלה בידי המבקש לגבות את הכספים מהמשיבה, אזי לא תהא תועלת בהליך.
14. החלטת הרשם הבכיר לוקה בחוסר סבירות והעדר איזון בין האינטרסים של הצדדים. יתרה מכך, כספה של המשיבה מובטח בכל מקרה, זאת נוכח הערבויות שהוטלו בהחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה אשר הורה בשעתו על עיכוב ביצוע פסק הדין.
15. הטענה כי המערער חסר תום לב שכן נמנע מלהצטרף כנתבע בתביעה האזרחית הינה בעייתית, שכן אף התובעת עצמה נמנעה מלצרפו כנתבע.