דחיית בקשה לביטול סעיף בהסכם גירושין

הצדדים נישאו זה לזה כדמו"י באדר התשס"ב, ומנישואין אלה נולדו שלשה ילדים: י' (10), א' (9), וה' (5).

הצדדים הגישו בקשה לאישור הסכם גירושין, בהרכב קמא של הראב"ד הגר"ז כהן שליט"א ולאחר שבית הדין אישר את ההסכם הם התגרשו בו ביום.

לאחר מכן, מטעמים שאין כאן המקום לפרטם, והרוצה יעיין בהחלטת הראב"ד, החליט הראב"ד להתפטר מהתיק ולהעבירו להרכב דנן.

לאישה היו טענות בדבר הטעיה בהקשר להסכם, כפי שטענה בכתב בתאריך כ"ב בסיון תשע"ז (16.6.17). בית הדין מציין כי לא מצא כל עילה לפסול את ההסכם. מדובר באשה בוגרת וכשירה, ובית הדין מתרשם כי היא יודעת לנהל את חייה בעצמאות, ולא נראה שהבעל, עמו הייתה כבר בסכסוך, יכול "למכור לה סיפורים".

מטבעו של הסכם גירושין שיש בו סעיפים לטובת צד אחד וסעיפים אחרים לטובת הצד האחר, וניסיון לברור מתוך ההסכם "אוכל מתוך הפסולת", מה שטוב ונוח – אקח, ומה שלא טוב ולא נוח – אבקש לבטל, זו טענה שאין מקומה בערכאה שיפוטית. מה עוד שבית הדין עבר על ההסכם, וככל שמדובר בעניין הרכוש שבמחלוקת, לא מצא בית הדין בהסכם דבר שאינו צודק. (בעניין המשמורת והסדרי הראיה, בית הדין הביע כבר את דעתו לא אחת, שהנושא נתון לבדיקה מדי פעם בפעם, בשינוי הנסיבות. ואכן בית הדין פנה לשירותי הרווחה למתן תסקיר בעניין).

אישה החותמת על הסכם גירושין, ואחר כך מופיעה בבית הדין לאשר את ההסכם ומתגרשת בו ביום, אם תבוא אחר כך ותטען "לא הבנתי" או "רימו אותי", טענה מעין זו טעונה הוכחה ראויה וחזקה ולא דברים בעלמא. דבר זה לא היה בנדו"ד. האישה לא הביאה כל בדל של הוכחה התומכת בדבריה, מעבר לטענות שטענה, כשכל רצונה לשנות את ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין על ידי הרכב קמא, ולהישמט מתשלום החוב עליו חתמה.

למעלה מן הצורך, יש לציין שהצדדים גם התנהלו ומתנהלים עדיין לפי ההסכם, כמו מכירת הדירה וחלוקת תמורתה, עובדה המכבידה עוד יותר את עול הנטל המוטל על שכמו של הרוצה לבטל את ההסכם או את חלקו.

נותר לוויכוח ביצועו בפועל של סעיף 30 להסכם הגירושין הנ"ל. כאמור הדירה נמכרה, ומתמורת הדירה נשארו 280,000 ש"ח בנאמנות אצל באי כוח הצדדים.

סעיף 30 להסכם קובע:

"הדירה המשותפת תימכר למרבה במחיר, ולאחר ניכוי חובות הרובצים על הדירה, והלוואות שנלקחו מההורים והמשפחה וחובות לש', יקוזזו מדמי המכירה, והיתרה תחולק בשווה בין הצדדים."

בא כוח הבעל המציא לבית הדין את שטרי החוב עליהם חתומים הצדדים, והאישה לא הכחישה את חתימתה על שטר החוב. וכך נכתב בשטר החוב מיום י"ז בסיון תשע"ב (7.6.12):

אני ר' [...] אני ש' [...] מתחייבים להחזיר לאבא ד' הלוואה על סך 135,000 ש"ח שניתן לנו לצורך קניית דירה. ההלוואה היא לזמן לא מוגבל. כל עוד לא החזרנו את החוב, חלקו של אבא בדירה הוא על הסכום הנ"ל. הבעל והאישה חתומים על השטר.

בשטר חוב נוסף מיום ח' בתמוז תשע"ו (14.7.16) נכתב:

"אני ר' [...] אני ש' [...] שנינו וכל אחד לחוד מודים בזאת כי משך השנים לקחנו מדי פעם הלוואות מאבא ד' [...] בסכום שמצטבר עד עכשיו ב 45,000 ש"ח, חוץ מהסכום שהלווה לנו בעת קניית הדירה. מתחייבים בזאת להחזיר זאת לד'  בהקדם האפשרי או תוך 30 יום [...] חתומים הבעל והאישה"

בשטר חוב נוסף מיום י"א בשבט תשע"ז (7.2.17), עליו חתומים הבעל והאישה, וכותרתו הלוואה:

"לקחנו הלוואה על סך 25,000 ש"ח [...] לעוד חצי שנה מהיום. חתומים הבעל והאישה"

טוען בא כוח האישה, אם צד ג' רוצה לתבוע חוב, שיתבע בביהמ"ש, ומה שיתחייבו נחזיר בחלקים שווים.

טענה זו נדחית בשתי ידיים. יש הסכם חתום בין הצדדים הקובע מה יעשה עם תמורת הדירה, ובין השאר מוזכרים החובות להורים והחוב לכ'. הסכם זה מחייב!