דור נ' בע"מ

פסק דין

זוהי תביעה כספית על סך 20,000 ₪ בגין אירוע מיום 29/4/11. התובעת טוענת כי היא הסיעה את בעלה לתחנת הרכבת בחיפה בשעות המוקדמות של הבוקר, ונסעה בחזרה לכיוון טבריה, ירדה מתחת לגשר באזור צ'ק פוסט ושם נכנסה לשלולית מיום והרכב נתקע במקום. התובעת מנויה על שירותי "שגריר" לפיכך התקשרה אליהם, וטענה כי בהתחלה לא הסכימו להגיע, ולאחר מכן הסכימו להגיע למקום, אך בעל המקצוע שהגיע סירב לחבר את הרכב שלה לגרר מאחר והמים היו עמוקים לטענתו, ולא היה ניתן לרדת מתחת לפני המים על מנת לקשור או לחבר את הכבל של הגרר לרכב, לפיכך השאיר אותה במקום ועזב.

התובעת טוענת כי היא נשארה לבד ברכב מפוחדת ורטובה, ולא ידעה מה לעשות, וחששה לחייה כיוון שעברו רכבים אחרים במקום, משאיות ורכבים פרטיים, והיא חששה שהם יתנגשו ברכבה, נשארה במקום כשעה וחצי ולבסוף התניעה את הרכב ויצאה מן השלולית ללא כל עזרה מטעם הנתבעת.

הנתבעת טוענת, כי היא שלחה בעל מקצוע למקום אך הוא לא יכול היה לעזור לה או לחלץ את הרכב מכיוון שהמים במקום היו עמוקים והייתה דרושה עבודת צלילה מתחת למים על מנת שניתן יהיה לחבר את רכבה של התובעת לכבל של הגרר. הנתבעת טוענת כי לא ניתן היה לסכן את חיי בעל המקצוע שאמור היה לרדת מתחת לרכב בתוך המים, ולחבר אותו לכבל, כי עברו משם משאיות ורכבים, כך שכל תזוזה קטנה הייתה גורמת לתוצאה קטלנית. בעל המקצוע העיד כי הוא הציע לתובעת שיסיע אותה לתחנת אוטובוס קרובה שתוכל לחזור לביתה, וכי יגררו לה את הרכב לאחר ירידת מפלס המים, אך היא לא הסכימה ונשארה ברכב. הנתבעת טוענת כי שלחו לתובעת את הגרר הראשון כ- 25 דקות לאחר השיחה הראשונה, וכן גרר שני 40 דקות לאחר מכן, אך מצאו כי היא כבר עזבה את המקום עם הרכב.

ביום 27.1.12 התקיים דיון בתיק בו שמעתי את עדותה של התובעת, עדותו של בעל המקצוע, הגרריסט שהגיע למקום, וכן את עדותו של קצין הבטיחות אצל הנתבעת.

אני מאמינה לתובעת כי היא נקלעה למצב קשה בשעות המוקדמות של הבוקר, כאשר עדיין הייתה חשיכה במקום, בשלולית מים וביום קריר וגשום. אני מאמינה לתובעת כי נכנסה למצוקה נפשית וניסתה לקבל עזרה מכל מקור, לרבות המשטרה ומד"א אשר הפנו אותה לשירותי הגרירה. אני גם מאמינה לתובעת שהיא פחדה לחייה והרגישה סכנת חיים, וחששה כי רכבים אחרים שעוברים בכביש עלולים להתנגש ברכבה התקוע בשלולית, וכן שהמים חדרו לתוך הרכב והרטיבו אותה. כל הסיטואציה הייתה לא נעימה כלל וכלל, אך השאלה היא אם הצליחה התובעת להוכיח עילת תביעה כנגד הנתבעת.

על פי כתב השירות, מחויבת הנתבעת לספק שירותי הצלה וגרירה לרכב, וההדגשה על המילה "רכב". הנתבעת לא הייתה אמורה לדאוג לבטיחותה של התובעת, או להסעתה למקום כלשהו, וכל מה שהיה עליה לעשות על פי כתב השירות, הוא גרירת הרכב והוצאתו מן המקום שבו נתקע.

אין מחלוקת כי הרכב היה תקוע בשלולית מים, שהייתה בעומק מינימאלי של כ- 30 ס"מ, כשנציג הנתבעת טוען כי העומק הגיע ל- 50 ס"מ לפי מד המים שהותקן בכביש, קרוב למקום היתקעותה של התובעת. אני גם מאמינה לנציג הנתבעת כי על מנת שניתן יהיה לחבר את הרכב לכבל של הגרר היה צורך לרדת מתחת לרכב ולקשור את הכבל מאזור המשולש בתוך הרכב, היינו לרדת מתחת לפני המים ולקשור את הכבל משם.

נציג הנתבעת בפועל הגיע למקום, אך לא יכל לעזור לחלץ את הרכב כיוון שלא הסכים לרדת מתחת לפני המים על מנת לקשור את הרכב, וכן לא הסכים לכך שהתובעת תקשור את הרכב עם הכבל בצורה לא מקצועית, שמא ייגרם לו נזק.

לא ראיתי כי בנסיבות העניין ניתן לבסס אחריות לחובת הנתבעת, לא במישור החוזי ולא במישור הנזיקי. התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת לא סיפקה את השירות לו התחייבה על פי כתב השירות. בעלי מקצוע מטעם הנתבעת הגיעו למקום התובעת בזמן סביר בהחלט, וניסו לעזור לה, והנתבעת שלחה לתובעת שני בעלי מקצוע, ולא בעל מקצוע אחד בהפרש זמן לא ארוך. אני מאמינה לנציג הנתבעת כי היה קושי אמיתי אובייקטיבי לחלץ את הרכב באותו מצב, ולכן היה צורך להמתין לירידת מפלס המים על מנת שיהיה ניתן לחלץ אותו מהמקום באמצעות נציג הנתבעת, אך התובעת לא הסכימה לכך, ונשארה בתוך הרכב. כתב השירות אינו מטיל חובה על הנתבעת לחלץ רכבים בכל מצב, תוך סיכון בטיחות עובדיה.

התובעת טענה כי נגרמה לה עוגמת נפש, וכן נגרמה לה דלקת בשתן כתוצאה מהישארותה במקום רטוב שעה וחצי, אך הנזק שנגרם לתובעת נגרם בעקבות היקלעות למצב לא נעים כאמור לעיל, ולא ראיתי כי היה לנתבעת כל אשם בסיטואציה אליה נקלעה התובעת, וכן לא הוכח בפניי כי הנתבעת נמנעה מסיבה שאינה אובייקטיבית מלחלץ את הרכב באותו מצב.

במישור האנושי, ומעבר לחובת הנתבעת על פי כתב השירות, אני מאמינה לנציג הנתבעת שהציע לתובעת להסיע אותה לתחנת אוטובוס כדי שתוכל להגיע לביתה תוך הבטחה שהוא יחלץ את הרכב לאחר ירידת מפלס המים, אך התובעת לא הסכימה להצעה. התובעת לא הכחישה טענה זו, אך מסרה כי אינה זוכרת את ההצעה.

עם כל ההבנה למצבה של התובעת ולעוגמת הנפש שנגרמה לה במקום, הגעתי למסקנה כי התובעת לא הצליחה לבסס עילת תביעה כנגד הנתבעת, לא במישור החוזי ולא במישור הנזיקי.

לסיכום, אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 200 ₪.

המזכירות תשלח פסק הדין והפרוטוקול לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, ו' שבט תשע"ב, 30 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.