דהאן נ' רחמים ואח'

החלטה

1.התובע השכיר דירה בבעלותו לנתבעים 1 ו-2.

2.להבטחת מילוי חובותיהם, על פי הסכם השכירות, חתמו הנתבעים 1 ו-2 על שטר חוב בסך של 20,000 ₪ שמועד פרעונו היה ביום 29.3.11.

הנתבעים 3 ו-4 חתמו כערבים לשטר.

3.התובע העמיד על פי האמור בבקשה לביצוע שטר את חובם של הנתבעים כלפיו ע"ס של 15,000 ₪ וזאת ללא כל פירוט.

4.על פי הרישומים בתיק ההוצאה לפועל, נמסרה האזהרה לידי הנתבעים 1-3 ביום 6.4.11 ולפיכך המועד האחרון להגשת ההתנגדות לביצוע שטר היה ביום 15.5.11.

האזהרה לנתבעת מס' 4 בוצעה ביום 2.5.11 והמועד האחרון להגשת ההתנגדות לביצוע שטר היה ביום 2.6.11.

5.ביום 24.5.11 הגישו הנתבעים לתיק ההוצאה לפועל התנגדות לביצוע שטר.

ביום 26.5.11 החליטה רשמת ההוצאה לפועל כי הנתבעים הגישו את התנגדותם באיחור ומכאן הבקשה להארכת מועד.

לגירסת הנתבעים, הם קיבלו את האזהרה ביום 12.4.11 או במועד סמוך לכך ולאור פגרת חג הפסח באותו מועד שאינו בא במניין הימים, הרי שההתנגדות הוגשה במועד.

לחילופין היה וייקבע כי ההתנגדות הוגשה באיחור, יש להאריך להם את המועד וזאת בשים לב לפגרת חג הפסח והצורך במציאת עו"ד אשר יטפל בעניין.

ב"כ התובע עותר לדחיית הבקשה להארכת מועד מהנימוק שהבקשה אינה מגלה טעם מיוחד כנדרש על פי הדין.

6.הנתבעים הגישו ביחד עם הבקשה להארכת מועד אף התנגדות לביצוע שטר.

במסגרת ההתנגדות הועלו הנימוקים הבאים:

ראשית, התובע הגיש כנגדם, בנוסף לבקשה לביצוע שטר, תביעה קטנה המתייחסת אף היא למחלוקת בין הצדדים בעניין שכירת דירת התובע.

הנתבעים טוענים עוד כי עם קבלת החזקה בדירה הם גילו ליקויים יסודיים בדירה, לרבות הצפה, נזילות, ליקוי במערכת החשמל ובמערכת הביוב. ליקויים אלה לא אפשרו להם תנאי מגורים סבירים ואף הסבו להם סבל ועגמת נפש.

לטענת הנתבעים, התובע התנער מאחריותו ומחובותיו החוקיות לתקן את הליקויים הנ"ל. בנסיבות אלה לא נותרה בידיהם כל ברירה והם נאלצו לעזוב את דירת התובע בטרם סיום תקופת השכירות.

הנתבעים ממשיכים וטוענים כי השטר שהוגש לביצוע הינו שטר לביטחון בלבד, מאחר ולשיטתם מי שהפר את הסכם השכירות הוא התובע ולא הם, הרי שהתובע אינו זכאי לפרעון השטר.

7.באשר לבקשה להארכת מועד, דעתי כי בנסיבות העניין יש להיעתר לבקשה.

הפסיקה קבעה לא פעם כי טעמים הנעוצים בבעל הדין עצמו אינם מהווים ככלל טעמים מיוחדים להארכת מועד. יחד עם זאת, הנטיה כיום היא כי מחלוקות תתבררנה לגופן ופסקי דין לא יינתנו על יסוד נימוקים טכניים ולנוכח מחדלים דיוניים של בעלי הדין, וזאת על מנת להגשים, ככל הניתן, את זכות הגישה לבית המשפט שהפכה לזכות חוקתית.