ג'מאל נ' פישל

החלטה

1.בפניי בקשת המבקש (הנתבע בתביעה העיקרית) לחיוב המשיב (התובע בתביעה העיקרית), בהפקדת ערובה כספית להבטחת הוצאותיו (להלן: "הבקשה").

2.התביעה העיקרית הוגשה על ידי המשיב, תושב שכם, כנגד מעבידו בעבר שהינו המבקש, ובה נתבעו פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה ודמי חגים.

3.להלן תמצית טענותיו העיקריות של המבקש:

א.הואיל והמשיב הינו תושב השטחים והואיל וייתכנו קשיים שיביאו לסיכול תשלום הוצאות בגין הנזקים ו/או הוצאות המבקש, יהיה צודק, בנסיבות אלה, להיעתר לבקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה.

ב.קיים סיכויי גדול שתביעת המשיב תידחה, הואיל והמבקש העסיק את המשיב באמצעות לשכת התעסוקה ושילם 55 ₪ עבור כל יום עבודה.

4.להלן תמצית טענותיו העיקריות של המשיב:

א.יש לדחות את הבקשה על הסף הואיל ולא צורף לה תצהיר.

ב.קביעת המבקש מראש כי למשיב יהיו קשיים לממן את הוצאותיו, אין לה יסוד.

ג.הבקשה הוגשה בחוסר תום לב, כשהמטרה העומדת מאחוריה היא התחמקות מבירור תביעת המשיב והערמת קשיים עליו בבואו למצות את זכויותיו.

ד.הכלל הוא שאין לחייב תובע בהפקדת ערובה, והיוצא מן הכלל הוא הטלת ערובה להוצאות.

ה.טענת המבקש לפיה המשיב הועסק אצלו באמצעות שירות התעסוקה אינה מעלה ואינה מורידה.

ו.אין לחסום את דרכו של המבקש למיצוי זכויותיו בפני בית הדין.

5.ההיבט המשפטי

תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת כדלקמן:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 אין תקנה מקבילה לתקנה הנ"ל, אך תקנה זו אומצה על ידי בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 אשר זה לשונו:

"בכל ענין של סדר דין שאין עליו הוראה בחוק זה או בתקנות לפיו, ינהג בית הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק"

לפיכך, כל אימת שמוגשת בקשה להפקדת ערובה, על בית הדין לשקול האם בנסיבות אותו עניין יש מקום והצדקה לאמץ את הוראות התקנות בעניין ערובה להוצאות בכלל, כמות שהן או בשינויים שייראו לבית הדין (ר' דב"ע נ"ד/ 189-9 דניאל סוסנוביק נ. מנחם מאור, מיום 12.3.95).