החלטה
העניין שבפני, בקשת הנתבעות לביטולו של עיקול זמני אשר הוטל במעמד צד אחד ביום 2.9.2013, במסגרת ההליכים בתובענה שבפני.
נתוני יסוד:
תובענה זאת הוגשה ביום 16.6.2013, והינה תובענה כספית ע"ס 547,460 ש"ח. בתמצית יצוין, כי התובענה נוגעת לנזקים נטענים אשר לטענת התובעת נגרמו למבנה המצוי בבעלותה, המושכר לנתבעת 1 בשכירות לטווח ארוך, החל משנת 2007, אשר השכירה אותו בשכירות משנה לנתבעת מס' 2. התובענה נסמכת על חוות דעת שמאית אשר נערכה על ידי המהנדס מר חסן מוחמד כאזם.
למען תהא התמונה שלמה, יצוין כי בין הצדדים תלוי ועומד הליך נוסף, והוא תובענה לפינוי המושכר בשל הפרת ההסכם.
ביום 2.9.2013 הוגשה בקשה להטלת עיקולים זמניים במעמד צד אחד, אצל ארבעה מחזיקים, בהתבסס על האמור בכתב התביעה, וכן על העובדה כי המחאה אשר נמסרה כאשר מועד פירעונה הינו לחודש אוגסוט 2013, לא כובדה. ביום 2.9.2013 נעתרתי לבקשה באופן חלקי, והוריתי על הטלת עיקולים אצל שניים מהמחזיקים בלבד.
הדיון בבקשה לביטול העיקולים הזמניים, התקיים בפני ביום 23.9.2013, ולאחר שהצדדים מיאנו להגיע להבנות באשר לצמצום העיקול או המרתו בערובה חלקית אחרת, הוגשו סיכומי הטענות מטעם הצדדים בשבוע החולף.
במסגרת הדיון בבקשה לביטול עיקול, מסגרת הדיון הינה כי הליך העיקול נדון מחדש, "de novo", על פי מסגרת הכללים אשר הוגדרו ברע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא (3) 789, בעמ' 800:
"משהועמד העיקול הזמני על בסיס משותף יחד עם שאר הסעדים הזמניים, שוב אין מקום לראות את הבקשה למתן צו העיקול ואת הבקשה לביטולו כשני הליכים נפרדים זה מזה. התהליך שהתחיל בתקנה 362, וקודמתה תקנה 240 משנת תשכ"ג, ונסתיים בתיקונים האחרונים של התקנות, מחייב עתה לראות את הדיון בבקשת הביטול כהמשך הדיון בבקשה המקורית. אמת נכון הדבר, שתקנה 244 אינה חלה על העיקול הזמני ותקנה 362 מסמיכה את בית-המשפט או הרשם ליתן צו עיקול על-פי צד אחד כשנתקיימו לכאורה דרישותיה של תקנה 360, להבדיל מהצווים הזמניים האחרים; אך כמעט מכל בחינה אחרת אין עילה להבחין בין צו העיקול לבין הצווים הזמניים האחרים, לאמור: לעניין כל הצווים הזמניים רובץ נטל השכנוע על המבקש המקורי, וסדרי הדין בבקשת הביטול הם כסדרי הדין בבקשה המקורית, כאילו הוזמן המשיב מלכתחילה לדיון בבקשה; אכן, אם בדיון בבקשת הביטול, יימנע המשיב מלהביא ראיות, יכול שעל יסוד ה"מסמך" או ה"ראיות המהימנות המקימות זכות לכאורה", ושאר הנסיבות המפורטות בתצהירו של המבקש המקורי, בית-המשפט או הרשם יקבעו שהמבקש עמד בנטל השכנוע ויקיים את הצו; אך לעומת זאת אפשרי הדבר, שבין על יסוד חומר הראיות שבתצהיר שניתן לתמיכה בבקשת הביטול ובין על יסוד חקירתו של המצהיר מטעם מבקש העיקול, יוכל מבקש הביטול "לטעת ספק" בצדקת התביעה או בטענת מבקש העיקול כי אי-מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק-הדין, ובמקרה זה יבטלו בית-המשפט או הרשם את צו העיקול"
דיון והכרעה
ארבעה רכיבים להחלטה בשאלת הטלת העיקולים או אי ביטולם: (א) בחינת שאלת היות התובענה נסמכת על "ראיות מהימנות לכאורה", (ב) שאלת התקיימותו של יסוד ההכבדה – כאשר צירופם של שני אלו מביאים לחציית הרף הנדרש לצורך הטלתו של עיקול זמני (ג) האם הצליחו הנתבעות לטעת ספק בצדקת התביעה אם לאו (ד) שיקולים שביושר מכוחם מוצדק להורות על ביטול העיקולים.
בכל הנוגע לשני הרכיבים הראשונים דלעיל, סבורני כי הינם מתקיימים במקרה דנן.
לפי תקנה 374 (ב) לתקנות סדר הדיון האזרחי התשמ"ד 1984, "בית המשפט או הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק, בכפוף להוראות סימן א', ואם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין". יסוד ההכבדה, מהווה את השיקול המשמעותי ביותר אשר יש לשקול בהקשר זה, שכן ככל שיסוד ההכבדה הינו מהותי, ניתן יהיה להתחשב בקושי של הבאת ראיות מהימנות לכאורה בשלב כה מקדמי של ההליך המשפטי.
ככלל, ההכבדה על ביצוע פסק הדין נבחנת על רקע נסיבותיו של כל מקרה, והתחשב אף בסכום התביעה, במצב הכלכלי של המשיבה, ובחשש מפני הברחת נכסים. ראה לענין זה, א. גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מה' 10, עמ' 559-560.
אמנם, הכבדה אינה אך ורק בגין שאלת הברחת נכסים, ולעיתים אף סכום התביעה אמור להקים חשש להכבדה בביצועו של פסק הדין, וכאשר יינתן, ועל המבקש להצביע על "חשש סביר" להכבדה על ביצוע פסק הדין, כפוף לסיכויי התביעה גופה (ראה רע"א 7513/06 גב ארי פיתוח והשקעות נ' גייר).
הסכום הנתבע בהקשר זה הינו ניכר ביותר, ולפיכך יסוד ההכבדה מתקיים כמעט מעצמו, כאשר לנתבעות ניתנה בהקשר זה, את האפשרות לסתור את ההכבדה על ביצוע פסק דין, אם וכאשר יינתן על בסיס כתב התביעה, בדרך של הצגת נתונים פיננסיים, לרבות מצב בבנק, נכסים, זכויות, הצגת מאזנים או דוחות כספיים מפורטים. הנתבעות בחרו שלא להציג נתונים אלה, ולמעשה לא סתרו את ההכבדה על ביצוע פסק הדין.
אציין כי הנתבעת 1 שוכרת את המבנה שבבעלות התובעת, בסכום שנתי של 400,000 ₪ + מע"מ לשנה, ומשכירה אותו בשכירות משנה ב- 480,000 ₪ כולל מע"מ לשנה (עדות מר ג'מאל סאלח, עמ' 15 שורה 16) , לנתבעת מס' 2. משמע, הנתבעת מס' 1 מרוויחה כ- 10,000 ₪ לשנה (ולא טענה – או לפחות לא הביאה ראיות בהקשר זה - כי יש לה עיסוק נוסף), ואם ייפסק עליה לשלם הסכום הנתבע, הרי שסכום הנזקים הנטען למבנה היקפו לא יכוסה בידי הכנסות אלה, משמע, יסוד ההכבדה מתקיים אף ביתר שאת.
אציין כי בסתירה לעדותו של המצהיר מטעם הנתבעת 2, הסכם השכירות אשר צורף לבקשה נוקב בתשלום של 480,000 ₪ בצירוף מע"מ; הפער בין הדברים מעלה חשש כי הסכם שכירות המשנה נעשה למראית עין בלבד, דבר המחזק את החשש בפני הכבדה על ביצוע פסק הדין, אם וכאשר יינתן.
בכל הנוגע לנתבעת 2, נשמעו טענות בעל פה במסגרת עדות המצהיר מטעמה, ואולם הנתבעת 2 לא הביאה כל ראיה להכנסותיה, מצבה הכלכלי, או נכסיה. מר ג'מאל סאלח, בתצהירו לא טען לגבי יכולתה הכלכלית של הנתבעת 2, ואף לא הביא ראיה להכנסותיה, ואפילו לא מקצתה.
יוצא אם כן, כי בכל הנוגע לשני הרכיבים הראשונים, הכף נוטה לזכותה של התובעת.