גמל נ' לוינסקי ואח'

פסק דין

1. התובע, מר משה גמל, השכיר לנתבעת 1, טופלז בע"מ (להלן: טופלז) – בשנת 2001 - נכס תעשייתי בן שני אולמות ברח' התרופה 8א', נתניה (המושכר הוא חלק מהמבנה שבמקום).

ההליך דנן נסב על התנגדות לביצוע של שני שטרות חוב, אשר טופלז משכה לפקודת התובע, בהתאם לחוזה השכירות, ואשר בעליה, מר יעקב לוינסקי (שהוא הנתבע 2; להלן: הנתבע), חתם עליהם כערב.

2.הנכס שבו מצוי המושכר היה בבעלותם של התובע ושל אחיו המנוח, מר אברהם גמל ז"ל.

בזמנו הגיש האח המנוח כנגד התובע תביעה לפירוק שיתוף בנכס ובמפעל של האחים, שהיה בו

(תיק א 660/93 – ד', בביהמ"ש המחוזי בת"א). מר אברהם גמל נפטר לפני תום ההליך, ועזבונו בא בנעליו.

ביום 2.2.99 ניתן בתיק זה פסק דין, שבו התקבלה התביעה לפירוק השיתוף. ביהמ"ש קבע כי זכויותיהם של התובע ושל אחיו המנוח בנכס ובמפעל הן בחלקים שווים, והורה על פירוק השיתוף ועל מינוי כונס נכסים.

יורשי האח המנוח פתחו, בלשכת ההוצאה לפועל בחדרה, הליך הוצאה לפועל לשם מימושו של פסק הדין. במסגרת הליך זה מונו, ביום 8.2.01, עורכי הדין סונדרס וקאופמן כונסי נכסים לשם מכירת הנכס מושא פסק הדין האמור.

חוזה השכירות בין התובע לבין טופלז נחתם ביום 21.2.01, כשבועיים לאחר מינויים של כונסי הנכסים. בחוזה השכירות הציג התובע את עצמו כבעל הזכויות בנכס וכמוסמך להשכירו, ולא צויין בו דבר מינויים של כונסי הנכסים [בסעיף 18 לחוזה השכירות נאמר כי הוא טעון הסכמה של עיזבון המנוח אברהם גמל ז"ל. ב"כ התובע מדגיש זאת בכתבי הטענות שלו ובסיכומיו, על מנת להצביע, כביכול, על גילוי נאות, אך אין כל קשר בין ציון הצורך בהסכמה של העיזבון לבין עובדת מינויים של כונסי הנכסים, אשר לא צויינה בחוזה השכירות ולא הובאה לידיעת הנתבעים בעת חתימתו].

ביום 11.11.01 ניתן צו נוסף של ראש ההוצאה לפועל, בעקבות בקשה למתן הוראות שהוגשה על ידי כונסי הנכסים. בצו זה נקבע, בין היתר, כי עו"ד סונדרס בלבד יגבה את דמי השכירות לגבי הנכס (עו"ד סונדרס או מי מטעמו ייקראו להלן גם: הכונס).

התובע טוען כי סמכותם של כונסי הנכסים לפעול לגבי הנכס קמה רק עם מתן הצו הנוסף, ביום 11.11.01, ואילו הנתבעים טוענים כי סמכות זו קמה מייד עם מינויים של כונסי הנכסים, ביום 8.2.01, וזאת על פי סעיף 54 (א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל).

3.תקופת השכירות הראשונה היתה לשנה: מיום 1.6.01 עד יום 31.5.02, עם אפשרות לשתי תקופות הארכה בנות שנה.

טופלז מימשה את חוזה השכירות, שילמה לתובע את שכר הדירה והפעילה בנכס המושכר את מפעלה: בית מלאכה לחריטה וחיתוך בלייזר. ב"כ התובע אישר (בעמ' 4 לפר') כי אין לתובע טענה בדבר אי תשלום שכר דירה על ידי טופלז.

לקראת תום שנת השכירות הראשונה הודיעה טופלז לתובע - ביום 1.4.02 - על רצונה לממש את תקופת האופציה הראשונה. אין מחלוקת כי מכתב ההודעה על מימוש האופציה, נספח א' לתצהיר הנתבע, נכתב בידי התובע עצמו, כאשר הנתבע הודיע לו על רצונה של טופלז לממש את תקופת האופציה.

ב"כ התובע טוען בסיכומיו כי התובע "התנגד נחרצות" למימוש האופציה על ידי טופלז, אך טענה זו אינה מתיישבת עם אישורו של התובע עצמו, כי הוא זה שכתב עבור הנתבע את הודעת מימוש האופציה, דבר שמצביע על פניו על הסכמתו של התובע לכך. טענה זו של ב"כ התובע אינה מתיישבת אף עם הדברים שהוא עצמו מסר לביהמ"ש: "בסופו של דבר כן מומשה האופציה, וחוזה השכירות הוארך בהתאם" (בעמ' 2 לפר').

נראה כי "התנגדותו", כביכול, של התובע למימוש האופציה נעורה רק לאחר שהסתבר לו שנודע לנתבעים אודות מינוי הכונסים, וכי יעבירו את תשלומי שכר הדירה ישירות לכונס. על כל פנים, משאישר ב"כ התובע עצמו את מימוש האופציה והארכת חוזה השכירות בהתאם, אזי אין משמעות "אופרטיבית" לטענה כאילו התובע התנגד לכך.

עוד טוען ב"כ התובע בסיכומיו כי מסירת שיקים של שכר הדירה מהנתבעים לכונס, אינה מעידה כי השיקים נפרעו, אך גם טענה זו סותרת את אישורו של ב"כ התובע עצמו לכך שאין טענה כי טופלז לא שילמה את שכר הדירה. אף נציגו של הכונס, עו"ד צור, אישר בתצהירו (נספח ח' לתצהיר הנתבע) כי אין לכונס כל טענה כנגד הנתבעים בקשר עם יחסי השכירות.

זמן קצר לאחר שהנתבע חתם - ביום 1.4.02 - על הודעת מימוש האופציה, שנכתבה בידי התובע,

הגיע אל המושכר עו"ד דותן צור, מטעם הכונס, הודיע לנתבע אודות קיומו של כינוס הנכסים והציג לפניו את החלטת ביהמ"ש כי יש לשלם את שכר הדירה ישירות לכונס. רק בשלב זה נודע לנתבעים לראשונה דבר מינויים של כונסי הנכסים, שנעשה כאמור עוד לפני חתימת חוזה השכירות. סמוך לאחר מכן, ביום 18.4.02, קיבלה טופלז הודעה בכתב מהכונס בעניין זה.

ממועד זה ואילך פעלה טופלז בהתאם להוראות הכונס, היינו: דיווחה לו אודות דמי השכירות, ששילמה עד אז לתובע, והחלה לשלם את דמי השכירות ישירות לכונס.