גמליאל שלום ואח' נ' צברי ארנון באמצעות אימו חנה צברי

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיא י' שמעוני), בת.א. 10261/04, מיום 30.11.09.

המערערים הגישו תביעה לסילוק ידו של המשיב מחנייה בבית משותף. המערערים היו הבעלים של דירה מספר 18 בבית המשותף, דירה שנמכרה לאחרים לאחר שהוגשה התובענה. המשיב הוא הבעלים של דירה מס' 17 בבית המשותף והוא סובל מנכות בשיעור של 100%, נזקק לכיסא גלגלים, ואימו משמשת כאפוטרופוסית טבעית. המשיב עושה שימוש בחנייה הסמוכה למעלית הבית המשותף ולטענת המערערים הוא עושה כן שלא כדין, שכן חנייה זו, חנייה המסומנת כ"ט, צמודה לדירתם. לטענת המשיב, חנייה זו נרכשה על ידו והיא צמודה לדירתו.

בית משפט קמא דחה את התביעה בקובעו, כי המערערים ביססו את תביעתם אך ורק על מרשם המקרקעין, על פיו צמודה החנייה לדירתם, רישום שנעשה במועד מאוחר להגשת התביעה, בלא שבאה עדות מטעם בעלי הדין הרלוונטיים ובניגוד לתשתית הראייתית שהניח המשיב לפניו. נקבע, כי מראיות המשיב עולה, כי הוא עשה שימוש בחנייה שבמחלוקת במשך שנים רבות, מאז נכנס להתגורר בדירה עם אמו, בלא שבאה מחאה מצד גורם כלשהו, לרבות המערערים והקודמים להם בבעלות בדירה 18.

עיקר טענתם של המערערים כפי שזו הוצבה לפני בית משפט קמא ובמסגרת הערעור שלפנינו היא כי, מצו רישום הבית המשותף עולה, שהחנייה שבמחלוקת צמודה לדירתם ורישום כאמור מהווה ראיה חותכת לתוכנו, כקבוע בסעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). עוד טענו המערערים, כי הבית המשותף נבנה במסגרת עסקת קומבינציה, בגדרה הוסכם על חלוקת הדירות, לרבות החניות, בין הקבלן לבין בעלי הקרקע, משפחת דה-קאלו, ובכלל זה הוסכם, כי החנייה שבמחלוקת תוצמד לדירתו של אחד מבעלי המקרקעין, מר דה-קאלו. במהלך השנים מכר הלה את דירתו לגב' פרץ, אשר מכרה את הדירה למערערים. כאמור, טענת המשיב הייתה, כי הוא עושה שימוש בחנייה מאז ומתמיד, מאז רכש את הזכויות בדירה ובחנייה מהקבלן, ללא מפריע וללא כל מחאה מצד מי מהשכנים, לרבות המערערים וקודמיהם, וכי המרשם לא היה קיים אלא עד לאחר הגשת התביעה.

דין הערעור להידחות.

מהראיות שכבר הובאו לפני בית משפט קמא עולה, כי המשיב אכן עשה שימוש שוטף וקבוע בחנייה שבמחלוקת במשך שנים רבות, מאז החל להתגורר בדירה ביחד עם אמו. כנגד שימוש זה לא קמה כל מחאה ולא הובעה כל התנגדות על ידי הבעלים השונים של דירה 18 בבניין, אשר לטענת המערערים הם בעלי הזכויות בחנייה שבמחלוקת. לא היה חולק לפנינו, כי בעלים אלה עשו שימוש בחנייה אחרת בבניין שאין לגביה זכות נטענת, וכי בבניין חניות מספיקות לכל הדיירים. גרסת אמו של המשיב, לפיה החנייה הספציפית נרכשה על ידה עבור המשיב בשל נכותו ולאור סמיכותה למעלית הבניין, ולולא כן לא הייתה רוכשת דירה כלל באותו בניין, לא נסתרה ונותרה על כנה. עדות זו נתמכה על ידי עו"ד אבנר בנימין שייצג אותה ואת המשיב בעסקת רכישת הדירה, ובית משפט קמא לא ייחס משקל רב לעדויות הקבלן, צור אדלר, וסוכן המכירות, מוטי קוצר, אף שאלה הובאו כעדים מטעם המשיב. מדובר, אם כן, בממצאים עובדתיים אשר אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם.

אמנם, המערערים נסמכים על טענה משפטית הנבנית על צו רישום הבית המשותף, ואולם המדובר בצו שניתן ביום 13.1.05, לאחר הגשת התביעה, אשר הוגשה במקורה נגד אמו של המשיב. כמו כן, בבית משפט קמא התבררה תביעה לסילוק יד שהגישו המערערים נגד המשיב, ובמסגרתה של זו היה מקום ליתן משקל לראיות שהובאו בדבר השימוש שנעשה בחנייה שבמחלוקת לאורך שנים וללא כל טענה שכנגד, כפי שנעשה על ידי בית משפט קמא. אנו סבורים, כי האכסניה לבירור המחלוקת הקניינית בין הצדדים בדבר הבעלות בחנייה היא בבית המשפט המחוזי, במסגרת תובענה שתוגש, אם תוגש, לתיקון צו רישום הבית המשותף. ואולם, לדידנו, ובהתאם למסגרת המחלוקת שהובאה לדיון על ידי הצדדים – בדבר הזכות לשימוש בחנייה – די היה בראיות שהובאו על ידי המשיב כדי להדוף את תביעת המערערים לסילוק ידם מן החנייה.

בהקשר שלפנינו, ראינו לנכון להפנות גם להוראת סעיף 14 לחוק המקרקעין, בדבר שימוש לרעה בזכות. בעניין זה נאמר בפסק הדין, ב- רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199 (1999), כי, "מתחולתו של עקרון תום הלב על השימוש בזכויות (במובן הרחב) על פי חוק המקרקעין מתבקשות מסקנות מספר: ראשית, השימוש בזכויות על פי חוק המקרקעין צריך להיעשות מתוך הגינות. מושג תום הלב בהקשר זה משמעו אמת מידה אובייקטיבית. לשם פגיעה בעקרון תום הלב, אין נדרש כי בעל הזכות יפעל מתוך זדון או רוע לב. די בכך שפעולתו אינה עולה בקנה אחד עם 'הסטנדרטים הערכיים הראויים של החברה הישראלית, כפי שבית המשפט מבין אותם מעת לעת'... עקרון תום הלב קובע את אופן התנהגותם של אנשים שמציאות החיים הפגישה ביניהם. הוא קובע כי התנהגות זו צריכה להיות ביושר ומתוך הגינות כנדרש על פי תחושת הצדק של החברה בישראל" (ב- עמ' 278-277). בענייננו, מדובר בנסיבות חריגות, שבגדרן התבקש סילוק יד אשר עבור המערערים אין בצידו כל תועלת נחזית, שעה שיש להם חנייה אחרת בבניין, בה אין כל דופי ובה נעשה שימוש במשך שנים רבות. מנגד, השימוש בחנייה נשוא המחלוקת הוא קריטי מבחינת המשיב, אשר בשל נכותו הקשה אינו יכול להשתמש אלא בחנייה זו. במצב דברים זה, ובשים לב לכך שמסגרת הדיון בבית משפט קמא הייתה תביעה לסילוק יד, היינו תביעה לחזקה שאינה כרוכה בהכרעה סופית בשאלת הבעלות, נראה לנו כי בעמידה על זכותם הנטענת של המערערים לשימוש בחנייה כ"ט בבניין, כנגד המשיב, יש משום שימוש לרעה בזכות שלא בתום לב (ראו: פרשת רוקר לעיל, ב- עמ' 243-242).

על יסוד כל האמור לעיל, אנו מחליטים לדחות את הערעור.

המערערים ישלמו למשיב שכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ. הפיקדון שהפקידו המערערים יועבר למשיב באמצעות בא כוחו.

המזכירות תשלח העתק לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, כ' אייר תש"ע, 04 מאי 2010, בהעדר הצדדים.

אורית אפעל-גבאי, שופטת

[אב"ד]

רפי כרמל , שופט

יגאל מרזל, שופט