גזר דין בתיק פ 40049/05

1.         נאשם 1, ליאור סבן (להלן: "הנאשם"), הורשע עפ"י הודאתו בעבירה של סיוע להצתה, לפי סעיף 448 ביחד עם סעיף 31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

            הודאתו של הנאשם באה בתום פרשת התביעה ולאחר שהוא עצמו החל להעיד במסגרת פרשת ההגנה.

            על פי העובדות הנטענות בכתב האישום, הרי שהנאשם הוא זה שהתקשר למוקד החירום של משטרת ישראל והודיע על אירוע אלימות המתרחש, כביכול, בדירה ברחוב שלם 7 ברמת-גן.

            הודעה כוזבת זו, נועדה לגרום להגעתה של ניידת משטרה למקום האירוע, כאשר הנאשם היה מודע לכך כי כוונת נאשם 2, משה שרגא (להלן: "שרגא") וצעיר נוסף בשם יצחק דניאל (להלן: "דניאל"), היא להעלות את הניידת באש.

            בעקבות אותה הודעה, שנמסרה בתאריך 9.2.2005, בסמוך לשעה 23:00, הגיעה ניידת משטרה לקרבת הבית שלגביו נמסרה ההודעה. השוטרים עלו לדירה שבה התרחש, כביכול, אירוע האלימות, והדבר נוצל על ידי שרגא ודניאל על מנת להצית את הניידת.

            כאמור, הנאשם הורשע בסיוע לאותה הצתה ולא כמבצע בצוותא, כמו הנאשמים האחרים.

            נגד שרגא ודניאל הוגש כתב אישום בגין קשירת קשר לביצוע פשע והצתת הניידת, ושניהם הודו במיוחס להם. דניאל נתן את הדין בפני בימ"ש השלום לנוער בת"א, ונדון ל-5 חודשי מאסר, שדרך ריצויים בעבודות שירות. בנוסף, חוייב דניאל במתן התחייבות בסך 4,000 ש"ח להמנע מביצוע עבירה, והושת עליו קנס בשיעור של 1,000 ש"ח (ת.פ. 1125/05, בימ"ש לנוער ת"א).

שרגא הוא שותפו לכתב האישום של הנאשם, בתיק אשר הוגש לביהמ"ש המחוזי בת"א.

            ביום 2.2.2006, גזרתי את דינו של שרגא ל-20 חודשי מאסר, מהם 5 חודשים לריצוי בפועל בדרך של עבודות שירות, בניכוי תקופת מעצרו.

2.         בשל גילו הצעיר (הנאשם הינו יליד 16.2.1987), הופנה הנאשם אל שירות המבחן לצורך הכנת תסקיר מבחן בעניינו.

            מהתסקיר עולה כי מדובר בצעיר, רווק, המתגורר בבית הוריו ברמת גן.

            לאחר תקופה מסויימת בה היה נתון הנאשם במעצר בית, הוא החל לעבוד באורח מזדמן עם אביו. לנאשם אין כל הרשעות קודמות, וזוהי הרשעתו היחידה בפלילים.

            האב, כבן 50, חשמלאי במקצועו, נפצע לפני כ-7 שנים בתאונת עבודה, והוא מתקשה לעבוד באורח סדיר. האב מהווה עבור הנאשם דמות סמכותית ומציבת גבולות, כאשר לעיתים עשוי הוא לנקוט בנוקשות יתרה.

            האם, כבת 50, הינה עקרת בית, והיא מתארת את מערכת היחסים עם הנאשם כקרובה וחמה, והיא מבטאת חשש ודאגה ביחס אליו.

            הנאשם סיים 11 שנות לימוד, ובהיותו בכיתה ד' אובחן כסובל מהפרעות קשב וריכוז, והומלץ על טיפול בריטלין. ההורים התנגדו לטיפול תרופתי, ולפיכך הנאשם לא נטל את התרופה. בתקופת לימודיו בבית הספר התיכון, התקשה הנאשם להתמיד במסגרת החינוכית ועקב העדרויות ובעיות משמעת, הופסקו לימודיו.

            בשלב זה, פנה הנאשם אל שלטונות הצבא בבקשה להקדמת מועד גיוסו, אך בקשתו נדחתה. בשל היותו חסר מסגרת, התחבר הנאשם לחברה שולית והסתבך בקטטות ובאלימות רחוב ואף הרבה בשוטטות בשעות הלילה.

הנאשם הסביר את מעורבותו בביצוע העבירה בקשריו החברתיים עם הנאשמים האחרים. הנאשם טען כי לא היה ער לסיכון הטמון במעשיו ולחומרת התנהגותו, ותפס את המעשה כאירוע מרגש ומעורר.

            שירות המבחן סבור כי הנאשם נתון במצוקה רגשית וחש אכזבה רבה בשל אי-גיוסו לצה"ל. לנוכח גילו הצעיר והעובדה כי הוא נעדר הרשעות קודמות, גורסת קצינת המבחן, הגב' סלח רוית, כי עונש מאסר בפועל עלול לגרום לנסיגה במצבו. לפיכך, הומלץ להסתפק בעונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות.

            בנוסף, ממליץ שירות המבחן להטיל על הנאשם צו מבחן לתקופה של שנה, על מנת להקנות לו כלים להתמודדות טובה יותר עם קשיים ובעיות.