גואטה נ' משרד האוצר – הרשות לזכויות ניצולי השואה

בשם העוררת: עו"ד דוד ידיד

בשם המשיבה: עו"ד עודד סמל

פסק דין

1.תביעתה של העוררת לגמלה על-פי חוק הטבות לניצולי שואה, תשס"ז-2007, כפי שתוקן בחוק התוכנית להגדלת גמלאות הבטחת הכנסה לקשישים נזקקים ולסיוע לניצולי שואה (תיקוני חקיקה), תשס"ח-2008, נדחתה בידי המשיבה. המשיבה לא ראתה יסוד לטענתה, כי בעת השלטון הגרמני בתוניסיה נשלחה היא, יחד עם בני-משפחתה, למחנה לעבודות כפייה במנזל תמים שבצפון-מזרח המדינה. על כך נסוב הערר שבפנינו.

2.העוררת פרשֹה בפני הוועדה את סיפורה, שלפיו באחד מימיו של חודש דצמבר 1942, והיא כבת תשע שנים, התדפקו חיילים גרמנים מצויידים בלהביורים ובאלות על דלת ביתה בנאבל. מלווים בערבים, אשר כיוונו את החיילים אל המקום שבו מתגוררים יהודים, פקדו אלה על הוריה, על אחֵיה ועליה לעלות על משאית, שהובילה אותם אל המחנה. העוררת זכרה את האירוע לפרטיו, לרבות הבהלה שאחזה בה והבכי שתקף אותה, את שפת דיבורם של החיילים והתנועות שעשו בידיהם, את הציוד שהיה עמם ואת המכות שספגו אחֵיה מידיהם בדרך. לדבריה, במחנה מנזל תמים הופרדו הגברים מן הנשים והילדים, ובעוד שהראשונים נלקחו לעבודות כפייה – חפירת קברים ליהודים שתוכננה רציחתם – ונותרו במחנה מספר חודשים, שוחררו העוררת, אמה ואחותה מקץ כשמונה שבועות.

אלא שעל אודות המחנה מיעטה העוררת לספק מידע. בענין זה שוב לא עמדו לה זיכרונה ובקיאותה בפרטים. היא סיפרה אמנם כי דובר בשטח אדמה גדול המוקף בגדר תיל, שבו האוכל היה גרוע, לא היו מזרנים, ולשתייה ניתנו ספלי פח. ואולם, העוררת לא ידעה לספר דבר על שגרת ההתנהלות במחנה ועל האופן שבו העבירו הנשים והילדים את זמן כליאתם בו. לשאלת הוועדה מה עשו במחנה היא השיבה: "בוכים, לא תאבון לאכול ולא כלום, רק מתגרדים ובוכים" (פרוטוקול מיום 4.8.11, בעמ' 5, ש' 24). חרף אמירתה הכללית שממנה הבאנו לעיל, היא לא ידעה להוסיף דבר על טיב המזון והשתייה שניתנו לכלואים. על אף שתיארה מקום פתוח וחשוף לכאורה לפגעי הטבע, היא לא ידעה לספר דבר על מזג האוויר בתקופה הנטענת – עיצומו של החורף. על שכתבה בבקשתה מאפריל 2010, היינו כי אביה ואחֵיה הגדולים הוכו במחנה, היא לא שבה וסיפרה בעדותה בפני הוועדה. תחת זאת הוזכר דבר מותו שם של האח אלי, ענין שזכרו לא בא בבקשה הכתובה (עמ' 6, ש' 26). העוררת התקשתה אף להשיב לשאלת קורותיה במחנה של אחותה, שהייתה נשואה ובעצמה אֵם לילדים ונלקחה אף היא למחנה, וכל שידעה לומר הוא כי האחות "במחנה היתה עם הילדים שלה בפינה שלה" (בעמ' 4, ש' 31).

3.על אף שיוצגה בהליך זה בידי בא-כוח, לא הביאה העוררת כל ראיה לתמיכה בדברים שמסרה בעדותה. לשאלת הוועדה מדוע לא הובא לעדות אדם נוסף ששהה עמה במחנה, ובפרט אחד מילדיה של אחותה המנוחה, היא השיבה כי חלקם הלך לעולמו, ואחרים נולדו בישראל ולא חוו את אימי המחנה. ואולם, בהמשך אמרה כך:

"[ילדיה של אחותי] מתו, נשאר לה בן באשקלון. אני אבקש אם הוא יכול לבוא. אני לא זוכרת אם הוא רוצה לבוא. אני לא זוכרת מי היה איתה [עם האחות במחנה]. היו ילדים... אלה לא יודעים כלום שגרים פה עכשיו" (עמ' 6, ש' 22-19).

משהוסיפה הוועדה והקשתה אם מישהו מקרובי משפחתה יכול לתמוך בגרסה שמסרה, השיבה העוררת: "אולי בת אחי. אני חושבת שהיא היתה [במחנה]" (עמ' 7, ש' 6-4). איש מבין אותם אחיינים לא הובא, כאמור, לעדות.

4.דברים אלה מיתוספים לתמונה ההיסטורית, ואותה פרשֹ בפנינו בא-כוחה המלומד של המשיבה. לפי פנקס הקהילות, החיבור המקיף בהוצאת יד ושם ובו מתוארות קורותיהן של קהילות היהודים השונות בתקופת השואה, מנאבל שבתוניסיה נלקחו למחנות עבודה בכפייה, ובהם למחנה מנזל תמים, רק גברים. היה זה בעקבות סידור מיוחד, שלו הסכימו בלית ברירה ראשי הקהילה, ולפיו הם עצמם יארגנו עבור הגרמנים שילוח של גברים לעבודה. כ-300 עובדי כפייה יהודים עבדו במנזל תמים, שם הם לנו על קש בצריפים פרוצים לרוחות החורף, והיו חשופים להפצצות של בעלות הברית. רבים מהם ברחו מן המחנה, ואת מקומם דרשו הגרמנים למלא בעובדים אחרים. מים הובאו במיכליות (פנקס הקהילות: אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה – חלק תשיעי: לוב, תוניסיה 422-421 (ד"ר עירית אברמסקי-בליי, עורכת) (תשס"ח)). דבר בחיבור היסטורי זה אינו מזכיר את לקיחתם של נשים או ילדים אל המחנה, או את שהייתם בו של אחרים זולת גברים שנשלחו לעבודה.

5.אל מול תיעוד זה, היה על העוררת – שהנטל הוא על כתפיה, באמצעות עורך-דינה – להביא ראיות לסתור. דבר זה, כפי שצוין, לא נעשה. כל מקור היסטורי אחר לא הובא. כל מחקר חלופי לא צוטט. אף לא אדם אחד, שסיפורו דומה, הובא לגוללו בפני הוועדה. בעדותה של העוררת – שאיננו מפקפקים בכנותה – אין די, שכן אפילו קיבלנו את הנזכר בה כמשקף אירוע שאכן התרחש, דבר באותה עדות איננו מעיד כי היה זה במנזל תמים דווקא. ולכך חשיבות מכרעת, היות שהחוק מתייחס לרשימה מובחנת – גם אם עמומה למדי (ו"ע 676/09 קובנט נ' הרשות המוסמכת, בפסקה 78 (פורסם במאגרים, 20.12.09)) – של גטאות ומחנות שהשהות בהם מקנה זכאות לפיו. זו נערכת על-פי קביעותיה של אחת משתי קרנות, גרמנית ואוסטרית, שהוקמו בחוקיהן של אותן מדינות לצורך פיצוים של ניצולים, או לפי המוסכם בין ממשלת גרמניה לבין ועידת התביעות של הארגונים היהודיים בארצות-הברית. מנזל תמים נמנה עם המחנות המוכרים בידי הקרן הגרמנית.

ניסיונו של בא-כוח העוררת להיתלות בפסק-דינה של הוועדה בענין קובנט הנ"ל – אין לו על מה שיסמוך. באותה פרשה, כפי שידוע היטב לעו"ד ידיד, נדחתה טענתו כי יש להכיר במי ששהה במחנה שאינו עונה על התנאים שפורטו לעיל. "אינני סבור", הטעים אז יושב-ראש הוועדה, השופט ש' פרידלנדר, "כי המחוקק ייעד לרשות המוסמכת ולערכאות השיפוטיות שיקול דעת להוספת מחנות וגטאות על אלו שהוכרו על ידי הרשויות הגרמניות והאוסטריות. אדרבא: היפוכו של דבר הוטעם, בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים, הן בהצעת החוק, הן בדיוני הכנסת, והן בנוסח החוק שהתקבל" (שם, בפסקה 92 לפסק-הדין). משכך, נדחו העררים שהוגשו שם.

6.גם אנו לא נוכל לקבוע כי המשיבה טעתה משלא החילה על העוררת את הוראות החוק. ומאחר שהעוררת עלתה לישראל בשנת 1962, אף לא ניתן ליישם בענינה את מנגנון התגמולים שלפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957. אין מנוס, לפיכך, מדחיית הערר, וכך אנו עושים.

זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד, בתוך 30 ימים מיום ההמצאה.

ניתן היום, ה' אב תשע"א, 05 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.

___________________ ________________ _____________

עו"ד יהודית ארבל – חברה השופט גיא הימן – יו"ר עו"ד דן יערי – חבר