גבן נ' מדינת ישראל

החלטה

לפניי בקשה לבטול החלטה בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב, שניתן ביום 11.12.13 בגין נהיגה בזמן פסילה.

המבקש הינו בעל המשאית, והנהג הינו בנו. הסניגור הגיש אישור אחסנה מיום 11.12.13.

טיעוני הצדדים

המבקש טען כי המשאית משמשת לפרנסת המשפחה, דחיית הבקשה תגרום לעיוות דין ולנזק.

המבקש הצהיר בכתב כי הוא "תמיד מזהיר את הנהגים שלי ואת הבנים שלי לנהוג לפי חוק ולפי התקנות, ואני תמיד נותן לבנים שלי הנחיות כלליות ובכללם אי נהיגה בזמן פסילה הן לטובת תקינות הרכב שלי והן לטובת הנהג".

בחקירתו הנגדית השיב המבקש כי בנו עובד אצלו בנהיגת משאית בחצי משרה ובאופן בלתי סדיר, משום שאין די עבודה. בחודש האחרון בנו לא עבד כלל משום שלא היתה עבודה. לעתים הבן יוזם את העבודה כשעומד בקשר ישיר עם הלקוחות, הוא נכנס לבית המבקש, נוטל את המפתחות הנמצאים בכניסה לבית ונוהג במשאית לבצוע עבודה, זה "מותר לו בתור הבן שלי. הוא עושה דברים שהוא לא צריך להגיד לי בקשר לעבודה" (עמ' 3 ש' 1). המבקש לא ידע על פסילת רשיונו של בנו, והדבר נודע לו רק לאחר עצירתו בתיק זה. הוא הופתע וגם בנו, משום שהבן איננו קורא עברית. כשנאמר לו כי עפ"י חומר החקירה בנו ידע היטב על אודות הפסילה, השיב שבנו בן 28 ויקבל את עונשו מהמשטרה.

כשנשאל מפני מה מזהיר את בנו ענה: "מזהיר אותו ממה? כל יום אני צריך לעשות איתו ישיבה ולהזהיר אותו? זה לא הגיוני" (עמ' 2 ש' 21). בהמשך חזר בו ואמר כי מזהיר אותו בערב, באופן כללי ולא באופן ספציפי. עוד השיב כי לא תמה על כך שבנו לא נהג במשך חודש כי ממילא לא היתה עבודה, המשאית היתה ללא טסט ורשיונותיה היו במוסך.

בחקירתו החוזרת השיב כי הוא מזהיר גם את בניו שאינם עובדים עימו.

ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה משום שהמבקש לא נקט בכל האמצעים הנדרשים על מנת למנוע את העבירה. קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת לבן-הנהג, נהיגה בזמן פסילה, כשעבירה המקור הינה נהיגה בשכרות.

דיון והכרעה

עיינתי בתיק החקירה ואני סבורה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה של נהיגה בפסילה המיוחסת לנהג – בנו של המבקש.

לא זו אף זו, קיימות בתיק ראיות לכאורה גם לכך שרשיונו של הבן-הנהג פקע ביוני 2009, שהמשאית בה נהג, מושא בקשה זו, איננה מורשית גם היא, וכן לכך שהבן-הנהג נסע כשמערכת האורות במשאית איננה תקינה.

העבירה המיוחסת לבן-הנהג הינה חמורה ומסוכנות, ומגלה אף זלזול בחוק ובאוכפיו.

בנוסף, קיימות לצד עבירת הנהיגה בזמן פסילה עבירות לכאורה נוספות, המעלות את רמת הסיכון הנשקפת מהנהג ומהמשאית. עברו התעבורתי של הנהג מכביד.

המבקש הינו בעל הרכב, אביו של הנהג ומעסיקו. המבקש טען כי הבן מתפקד בעסק כשווה בין שווים, הוא עומד בקשר ישיר עם הלקוחות, וכשיש עבודה הוא נוטל את מפתחות הרכב ונוהג במשאית לביצוע העבודה. הרשות נתונה לו מכללא ובאופן קבוע.

האב אמנם לא נשאל בעניין תוקף רשיונו של הבן, אך העובדה שלדבריו, הבן נוהג כדבר שבשגרה, מעידה על כך שלכל הפחות, לא הקפיד לבדוק את רשיונו של הבן.

המבקש הצהיר בכתב כי הוא מזהיר את נהגיו. הצהרתו הינה כללית, ובחקירתו הנגדית לפניי טען שהזהיר באופן כללי. אמירתו: "מזהיר אותו ממה? כל יום אני צריך לעשות איתו ישיבה ולהזהיר אותו? זה לא הגיוני" (עמ' 2 ש' 21), מלמדת על הלך רוחו ועל תפיסתו את חובותיו ואחריותו כבעל רכב. הא ראייה, המבקש כלל לא ידע שתוקף רשיון הנהיגה של בנו פג לפני כארבע שנים וחצי, והוא מעסיקו על בסיס קבוע כנהג במשרה חלקית בעסק המשפחתי.

על בסיס האמור לעיל, התרשמתי כי המבקש איננו עומד בתנאים הקבועים בסעיף 57 לפקודה, ובהתחשב גם בזיקה הקרובה בין השניים, אני סבורה כי למרות הקושי שיש בכך עבור המבקש וכלל משפחתו, האינטרס הציבורי גובר ומחייב דחיית הבקשה.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה.