ד.ט. נ' המוסד לבטוח לאומי

1.בפניי ערעור על החלטת הוועדה לעררים (אי כושר) מיום 21.09.2016, אשר דחתה את ערר המערער, וקבעה למערער דרגת אי כושר בשיעור 74%.

2.הוועדה התכנסה מכוח פסק דין שניתן בהסכמה בתיק ב"ל 8509-02-16 ובו נקבע בזו הלשון:

"עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים (אי כושר) באותו הרכב על מנת שתבחן עניינו של המערער בשנית, תוך התחשבות באמור בהמלצת הרופא המוסמך בדבר חוסר יכולתו של המערער לעבוד בישיבה ובהתחשב בסתירה שבין האמור בהמלצה זו לסוגי העבודות שהציעה הוועדה."

3.עיקר טענות המערער

א.הוועדה לא פעלה בהתאם להוראות פסק הדין. הוועדה לא יישבה את הסתירה בין המלצת הרופא המוסמך בדבר חוסר יכולתו של המערער לעבוד בישיבה, לבין סוגי עבודות עליהן המליצה.

ב.הוועדה טעתה עת התעלמה מקביעתו של רופא עור של המשיב אשר קבע כי בשל הנגעים העוריים המערער אינו יכול לשבת, ולו לזמן קצר.

ג.הוועדה טעתה עת קבעה שהמערער יכול לעבוד בסירוגין בישיבה, וכן לא נתנה את הדעת כי המערער אינו יכול לעבוד בעמידה בשל הנוירופטיה ממנה סובל.

ד.הוועדה לא נתנה את הדעת לשיעור נכותו הרפואית הגבוהה בשיעור 90% לפיה יש לראות במערער כמי שאיבד לצמיתות את כושר עבודתו.

4.עיקר טענות המשיב