פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי

1.לפניי תביעת התובעת כנגד החלטת פקיד התביעות, מיום 9.4.25 במסגרתה נדחתה תביעת התובעת להכרה בפגיעתה כאירוע חריג (נפשי), מיום 25.6.24, כתאונת עבודתה.

2.התובעת ילידת שנת 1977, עבדה בתקופה הרלבנטית כמזכירה רפואית בקופת חולים, שירותי בריאות כללית.

3.לטענתה, ביום 25.6.24 ארע לה בעבודתה, ארוע חריג, כהגדרתו בפסיקה, במהלכו, הותקפה טלפונית בידי לקוחה בצרחות רמות, קללות וגידופים, כאשר לטענתה צעקותיה "חדרו" לראשה, תוך שהחלה לחוש רעד בגוף, דופק מהיר, קשיי נשימה ובכי. לטענת התובעת לא הצליחה להגיב ובתום השיחה, אף לא הצליחה להמשיך ולתת מענה טלפוני. לטענתה, הגם כי נתקלה במקרים קשים במהלך כל תקופת עבודתה, של לקוחות קשים, והגם כי עבודתה היתה עמוסה ולחוצה באופן כללי, המקרה האמור היה חריג שהביא אותה להעדר יכולת לתפקד, ושבעקבותיו לא הצליחה לשוב לעצמה. התובעת אמנם המשיכה, מתוך מחויבות אישית ומחסור בכוח אדם, להגיע לעבודה, אך ביום 17.8.24 כאשר הרגישה שהיא לא יכולה עוד הודיעה על רצונה לסיים עבודתה.

4.מוסיפה התובעת וטוענת כי כבר למחרת, במסגרת ביקור אצל רופא משפחה, תועד המקרה החריג והשפעתו על התובעת כאשר לאחר מכן המשיכה התובעת לבקר אצל רופא פסיכיאטר, וכאשר בסופו של דבר נקבע על ידי רופא תעסוקתי כי היא איננה מסוגלת לעבוד עקב מצבה הרפואי. לטענתה תביעתה נדחתה על אף כי המדובר באירוע חריג, שארע תוך כדי עבודתה ואשר בינו לבין מצבה הרפואי יש קשר סיבתי.

5.מנגד טען הנתבע כי ביום 25.6.24 לא ארעה בעבודת התובעת פגיעה בעבודה כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, לא הוכח קיום אירוע חריג או מיוחד ביום 25.6.24, תוך כדי ועקב עבודתה התובעת אשר הביא למצב הנפשי לו היא טוענת, כאשר ביום זה עסקה התובעת בעבודתה הרגילה והשגרתית. כן טען הנתבע כי אין קשר סיבתי רפואי בין האירוע הנטען המוכחש לבין מצבה הרפואי המוכחש של התובעת וכן כי הפגיעה הנפשית לה טוענת התובעת ככל שקיימת, היא תוצאה של מצב תחלואי טבעי וללא קשר לעבודתה.

6.ביום 30.10.25 נשמעה עדותה של התובעת בסיומו סיכמו הצדדים טענותיהם.

דיון והכרעה

7.בפסיקת בית הדין הארצי נקבע כי "על מנת שתוכר פגיעה נפשית כתאונת עבודה כמשמעה בחוק על המבוטח להוכיח תחילה כי התרחש אירוע אוביקטיבי מיוחד בעבודתו "הקשור לעבודה שניתן לאיתור בזמן ובמקום"; כי מדובר באירוע מיוחד לגביו של דחק נפשי בלתי רגיל, אשר נגרם לו בשל אותו אירוע וכי הקשר הסיבתי שבין האירוע לבין הדחק הנפשי האמור מוערך "בסבירות העולה על 50%" (ראו עב"ל (ארצי) 201/10 לוי- המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (7.3.11), עב"ל (ארצי) 24888-10-18 ציון אהרון – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (10.7.19) (הלן - עניין בן ציון)).

8.אשר להוכחת האירוע האוביקטיבי נפסק כי: "די בהוכחת אירוע מיוחד היוצא מגדר שגרת העבודה הרגילה ואין נדרשת הוכחתו של אירוע חריג" כאשר ולעניין סיווגו של האירוע כאירוע מיוחד נפסק כי: "מן ההכרח שאותו אירוע יהא מוגדר במקום ובזמן, ועל פני הדברים ניתן יהא להעריך כי הוא הטביע חותם על התובע וגרם לו לדחק נפשי שאינו רגיל אצלו. אותו דחק נפשי בלתי רגיל צריך להיקבע קודם כל סוביקטיבית לגבי התובע עצמו, דהיינו, יש לבחון כיצד השפיע עליו האירוע בעבודה ולא כיצד ראוי היה שאותו אירוע בעבודה ישפיע עליו". (ראו עניין ציון אהרון והמובאות שם).

עוד נפסק כי לצורך סיווגו של האירוע כ"אירוע מיוחד" נדרשים קיומם של שני תנאים מצטברים – "האחד בעל אופי אוביקטיבי, המחייב קיומה של חריגה (ולו במידה מסויימת) משגרת העבודה הרגילה במקום העבודה ואילו השני – בעל אופי סוביקטיבי, המחייב קיומה של השפעה נפשית אפשרית של האירוע על המבוטח הספציפי (אף היא לפחות במידה מסויימת)" (ראו עניין בן ציון).

9.אשר למתח מתמשך נפסק כי: "בעצם קיומם של לחץ ומתח מתמשך אצל מבוטח במהלך תקופה מסויימת, אין כדי לשלול בחינת קיומו של אירוע מיוח כאמור בהמלך התקופה. ממילא בחינת קיומו של קשר סיבתי בין מצבו הרפואי של המבוטח לבין אותו אירוע מיוחד, תיערך בשים לב לכלל התשתית העובדתית כפי שתובא לפני המומחה היועץ הרפואי" (ראו: עב"ל (ארצי) 31298-09-10 משה בר ששת – המוסד לביטוח לאומי [ פורסם בנבו] (24.12.12)).

10.לאור הקושי והמגבלות שיש בהערכה הראשונית הנוגעת למידת חריגות האירוע או ייחודו, הן בהיבט האוביקטיבי והן בהיבט הסוביקטיבי, נפסק כי מקום בו יש ספק או קושי בסיווג האירוע כאמור, יש לילך בדרך של מינוי מומחה חלף דחיית התביעה (ראו: עב"ל (ארצי) 50727-09-14 פלוני – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (23.11.15)).

מן הכלל אל הפרט

11.לאחר שבחנתי את כלל טענות הצדדים, את חומר הראיות והעדות שנשמעה לפניי, מצאתי כי התובעת עמדה בנטל להוכיח קיומו של אירוע מיוחד.

12.מקובלת עליי טענת התובעת, כי מענה טלפוני ללקוחה, במסגרתו זו האחרונה קיללה את התובעת וצעקה צעקות רמות, איננה אירוע שגרתי בעבודתה. התובעת הוכיחה קיומו של קרות האירוע המיוחד, ועל כך אף העידה, בחקירתה בפני חוקר הנתבע, הגב' ר' ס', מנהלתה של התובעת, כאשר אמרה: "אני זוכרת שיחת טלפון חריגה, לא זוכרת בדיוק מתי זה היה זה היה שיחה במשמרת ערב נראה לי המטופלת קיללה אותה והוציאה אותה מאיזון, צרחה לה באוזן". כאשר נשאלה האם זה לא קורה בשגרה השיבה: "לא ככה, אנחנו לא מוקד טלפוני". ולשאלה האם היו מקרים דומים בעבר השיבה: "אני לא עבדתי איתה הרבה אני עבדתי איתה רק שנתיים, אני מניחה שכן. בשנתיים היו אירועים" אך בהמשך הבהירה כשנשאלה האם האירוע שמדברים עליו הוא חריג מכל האירועים: "כן, אני החלפתי אותה, היא לא יכלה להמשיך את המשמרת. היא היתה נסערת מאוד עקב השיחה" (נ/3 לתיק המוצגים).

כאמור, חלק מעבודתה של התובעת היה מענה טלפוני ללקוחות המבקשים להתקשר למרפאה, כאשר במשמרת ערב, היתה היא זו שעונה לטלפונים הנכנסים למרפאה (ראו עמוד 6 שורה 13). לא נעלמה מעינינו עדותה של התובעת, כי המדובר בעבודה לחוצה (עמוד 5 לתמלול שורות 11-16), במסגרתה נדרשת היא ליתן מענה קצר וענייני, ואף העידה כי היו מקרים קודמים שצעקו עליה. יחד עם זאת, התובעת הסבירה, כי השיחה האמורה, היתה קיצונית וחריגה בעוצמתה: "אני לא זוכרת שקיללו אותי בעוצמה כזאת ושהצעקה וזה כאילו נכנס, לא צעקו עלי עד כדי כך, היו מקרים שהם מקרים מורכבים זה אופן עבודה, אנשים את יודעת הם מטופלים לא מרגישים טוב, אנשים דורשים את הדברים שלהם, אבל ברמה כזאת לא הותקפתי, לא זכור לי שהותקפתי ברמה כזאת ושהיתה לי תגובה כל כך קיצונית" (ראו עמוד 9 לתמלול שורות 2-5).

אמנם סטייתו של אירוע זה משגרת העבודה של התובעת, איננה גדולה, ולפיכך נדרשות ראיות ברורות כי אותו אירוע הביא לדחק הנפשי הנטען על ידי התובעת. ואולם, התובעת עמדה בנטל זה עת הוכיחה כי אותה שיחת טלפון, גרמה לה ללחץ ולמתח נפשי גבוה, להבדיל מאירועים אחרים, עת העידה כי: "...היא פשוט רק צעקה, היא צעקה בעוצמה מאוד חזק, קיללה אותי זה היה מאוד חריג ואז אחרי השיחה הזאת אני פשוט הרגשתי, גם תוך כדי שיחה הרגשתי המון לחץ היו לי רעידות בגוף והרגשתי לחץ בחזה, לחץ בראש, אחר כך הרגשתי גם נימול בפנים ואחר כך הופיע לי גרד ופשוט איבדתי יכולת לדבר, ובגלל שר' על ידי אני ביקשתי ממנה עזרה כי לא יכולתי יותר לענות לטלפונים". עדותה זו של התובעת נתמכה בעדותה של הגב' ר', שהעידה בפני חוקר הנתבע כי החליפה את התובעת לאחר שיחת הטלפון האמורה, שכן היא לא יכולה היתה להמשיך את המשמרת שכן היתה נסערת מאוד מהשיחה. זאת ועוד, בהתאם לתיעוד הרפואי, פנתה התובעת לטיפול רפואי, כבר יום למחרת האירוע, וזו היתה תלונתה: "תלונות/סיבת הפניה: הותקפה ע"י מטופלת טלפונית בעבודה ע"י צרחות וקללות. בשיחה הרגישה רעד בגוף, דופק מהיר, הרגשת בכי, קשיי נשימה. לאחר שיחה עד העכשיו (יום למחורת) מתקשה בדיבור, כל פעם חוזרת לשיחתה עם מטופלת במחשבות, לחצים בראש, נימנום בפנים בוכה, הופיעו כתמים בגוף גרד חזק". בממצאי הבדיקה נכתב: "מצב רוח ירוד, עצובה, כתם ביד מגורד". בהמשך, ביום 13.8.24 נכתב: "רעידות בגוף, הרגשת דופק מהיר, נטיה לבכי בזמן עבודתה במרפאה..." וביום 23.10.24 נרשם: "לא עבדה תקופה מ18.8 אובחנה כסובלת מדיכאון וחרדה תגובתיים הרגישה לחץ בעבודה, ירידה ניכרת ברמת התפקוד".

התובעת כאמור התייחסה לאירוע האמור ככזה בו "הותקפה" ושבגינו היתה לה "תגובה קיצונית" של גרד בגוף ורעידות, וגם בכך יש לחזק כי המדובר מבחינת התובעת באירוע משמעותי. על כן, בשים לב לסמיכות הפנייה לטיפול רפואי, לדברי מנהלת התובעת בפני חוקר המוסד, ולעדותה של התובעת עצמה בפנינו, מצאתי, ולו מחמת הספק, לראות באירוע זה, כאירוע מיוחד, ביחס לשגרת עבודתה של התובעת.

13.לאור המפורט לעיל, אני קובעת כי התובעת הוכיחה קרות אירוע מיוחד בתאריך 25.6.24 המצדיק מינוי מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין אירוע זה לבין הפגיעה הנפשית הנטענת.

14.החלטה על מינוי המומחה תינתן בנפרד.

ניתנה היום, ו' שבט תשפ"ו, (24 ינואר 2026), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.