פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי

1.לפניי תביעת התובעת כנגד החלטת פקיד התביעות, מיום 9.4.25 במסגרתה נדחתה תביעת התובעת להכרה בפגיעתה כאירוע חריג (נפשי), מיום 25.6.24, כתאונת עבודתה.

2.התובעת ילידת שנת 1977, עבדה בתקופה הרלבנטית כמזכירה רפואית בקופת חולים, שירותי בריאות כללית.

3.לטענתה, ביום 25.6.24 ארע לה בעבודתה, ארוע חריג, כהגדרתו בפסיקה, במהלכו, הותקפה טלפונית בידי לקוחה בצרחות רמות, קללות וגידופים, כאשר לטענתה צעקותיה "חדרו" לראשה, תוך שהחלה לחוש רעד בגוף, דופק מהיר, קשיי נשימה ובכי. לטענת התובעת לא הצליחה להגיב ובתום השיחה, אף לא הצליחה להמשיך ולתת מענה טלפוני. לטענתה, הגם כי נתקלה במקרים קשים במהלך כל תקופת עבודתה, של לקוחות קשים, והגם כי עבודתה היתה עמוסה ולחוצה באופן כללי, המקרה האמור היה חריג שהביא אותה להעדר יכולת לתפקד, ושבעקבותיו לא הצליחה לשוב לעצמה. התובעת אמנם המשיכה, מתוך מחויבות אישית ומחסור בכוח אדם, להגיע לעבודה, אך ביום 17.8.24 כאשר הרגישה שהיא לא יכולה עוד הודיעה על רצונה לסיים עבודתה.

4.מוסיפה התובעת וטוענת כי כבר למחרת, במסגרת ביקור אצל רופא משפחה, תועד המקרה החריג והשפעתו על התובעת כאשר לאחר מכן המשיכה התובעת לבקר אצל רופא פסיכיאטר, וכאשר בסופו של דבר נקבע על ידי רופא תעסוקתי כי היא איננה מסוגלת לעבוד עקב מצבה הרפואי. לטענתה תביעתה נדחתה על אף כי המדובר באירוע חריג, שארע תוך כדי עבודתה ואשר בינו לבין מצבה הרפואי יש קשר סיבתי.

5.מנגד טען הנתבע כי ביום 25.6.24 לא ארעה בעבודת התובעת פגיעה בעבודה כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, לא הוכח קיום אירוע חריג או מיוחד ביום 25.6.24, תוך כדי ועקב עבודתה התובעת אשר הביא למצב הנפשי לו היא טוענת, כאשר ביום זה עסקה התובעת בעבודתה הרגילה והשגרתית. כן טען הנתבע כי אין קשר סיבתי רפואי בין האירוע הנטען המוכחש לבין מצבה הרפואי המוכחש של התובעת וכן כי הפגיעה הנפשית לה טוענת התובעת ככל שקיימת, היא תוצאה של מצב תחלואי טבעי וללא קשר לעבודתה.

6.ביום 30.10.25 נשמעה עדותה של התובעת בסיומו סיכמו הצדדים טענותיהם.

דיון והכרעה

7.בפסיקת בית הדין הארצי נקבע כי "על מנת שתוכר פגיעה נפשית כתאונת עבודה כמשמעה בחוק על המבוטח להוכיח תחילה כי התרחש אירוע אוביקטיבי מיוחד בעבודתו "הקשור לעבודה שניתן לאיתור בזמן ובמקום"; כי מדובר באירוע מיוחד לגביו של דחק נפשי בלתי רגיל, אשר נגרם לו בשל אותו אירוע וכי הקשר הסיבתי שבין האירוע לבין הדחק הנפשי האמור מוערך "בסבירות העולה על 50%" (ראו עב"ל (ארצי) 201/10 לוי- המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (7.3.11), עב"ל (ארצי) 24888-10-18 ציון אהרון – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (10.7.19) (הלן - עניין בן ציון)).

8.אשר להוכחת האירוע האוביקטיבי נפסק כי: "די בהוכחת אירוע מיוחד היוצא מגדר שגרת העבודה הרגילה ואין נדרשת הוכחתו של אירוע חריג" כאשר ולעניין סיווגו של האירוע כאירוע מיוחד נפסק כי: "מן ההכרח שאותו אירוע יהא מוגדר במקום ובזמן, ועל פני הדברים ניתן יהא להעריך כי הוא הטביע חותם על התובע וגרם לו לדחק נפשי שאינו רגיל אצלו. אותו דחק נפשי בלתי רגיל צריך להיקבע קודם כל סוביקטיבית לגבי התובע עצמו, דהיינו, יש לבחון כיצד השפיע עליו האירוע בעבודה ולא כיצד ראוי היה שאותו אירוע בעבודה ישפיע עליו". (ראו עניין ציון אהרון והמובאות שם).