פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי

לפנינו תביעת התובעת להכיר במצב בריאותה הנפשי כתאונת עבודה בהתאם לסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק").

רקע עובדתי ותקציר ההליך בבית הדין

התובעת עבדה כמעצבת שיער במספרה.

התובעת טענה כי מצבה הנפשי נגרם עקב אירועים חריגים בעבודתה. הנתבע דחה את תביעתה ביום 10.8.2020, בנימוק כי לא הוכח קיומו של אירוע תאונתי, כי הפגיעה הנפשית אינה קשורה לעבודתה וכי מצבה הרפואי הנפשי התפתח על רקע תחלואתי טבעי.

לאחר קיום דיון הוכחות וסיכומי הצדדים, קבענו בהחלטה מיום 4.3.2024, כי בימים 8.1.2020, 9.1.2020 ו-18.1.2020, התרחשו "אירועים מיוחדים" בעבודת התובעת.

על רקע האמור, ביום 21.4.2024 מינה בית הדין את ד"ר אילן טל כמומחה יועץ רפואי בתחום הפסיכיאטריה (להלן: "המומחה"), לשם בחינת הקשר הסיבתי הרפואי בין האירועים המיוחדים שנקבעו לבין מצבה הנפשי של התובעת, על סמך העובדות הבאות:

"א. התובעת ילידת שנת 1974.

1. בשלהי שנת 2006 החלה התובעת לעבוד במספרה בבעלותו של מר .... לתובעת ולמר ... הייתה היכרות רבת שנים עוד קודם לתחילת עבודתה במספרה (התובעת עבדה כמעצבת שיער מגיל 16 ועבדה גם אצל אביו ודודו של מר ...).

2. יחסי העבודה של התובעת ומר... ידעו עליות ומורדות. שגרת העבודה של התובעת כללה ויכוחים, בין היתר עם מר ..., כאשר גם התובעת וגם מר ... הרשו לעצמם לצעוק זה על זה ולעיתים אף לא דיברו זה עם זה במשך מספר ימים.

3. ביום 8.1.20 התובעת הגיעה לעבודה על אף שסבלה מאלרגיה. במהלך היום נכנסה למספרה לקוחה שהייתה לחוצה בזמן והתלבטה אם לעשות פעולה מסויימת. מר ... אמר לאותה לקוחה שאפשר יהיה להספיק לבצע את מבוקשה וכי הוא והתובעת יעבדו ב- "4 ידיים" לצורך זירוז הטיפול. התובעת "הכינה" את הלקוחה לביצוע גוונים בשיער והמתינה יחד עם הלקוחה למר ... לקבלת הוראות לצורך ביצוע העבודה המשותפת. בשלב כלשהו, בעוד הלקוחה ממתינה, הלקוחה פנתה למר ..., שהיה עסוק עם לקוחה אחרת, ושאלה "מה קורה איתי?". ברגע זה, מר ... העיר לתובעת להזדרז בעבודתה ושהיא מדברת יותר מדי. התובעת השיבה למר ... שהיא לא עובדת על סטופר ומר ... אמר לה "אם אני עובד על סטופר כל אחד עובד על סטופר". דבריו של מר ... נאמרו "בטון גבוה וחד" ובין הצדדים התפתחו חילופי דברים קולניים. התובעת חשה השפלה מכך שמר ... העיר לה ליד הלקוחות שהיא צריכה להזדרז בעבודתה ושהיא מדברת יותר מדי. זאת, על אף שהיא עשתה מאמץ להגיע לעבודה למרות האלרגיה ממנה סבלה. לאור הרגשת ההשפלה של התובעת, התובעת ביצעה פן ללקוחה נוספת שהוזמנה אליה והמתינה לה, ומיד לאחר מכן יצאה מהעבודה. יציאת התובעת מהעבודה הייתה לפני סיום יום העבודה. מר ... כתב ביומן העבודה ליד שעת היציאה (15:00) "יצאה על דעת עצמה" ושלח לתובעת הודעת ווטסאפ עם צילום היומן.

4. למחרת, ביום 9.1.2020, התובעת לא התייצבה לעבודה. התובעת קיבלה אישור מחלה עד ליום 16.1.2020. אישור המחלה ניתן לתובעת בגין כאבים ביד ולא נכתב בו שום דבר לגבי אירוע בעבודה מיום 8.1.2020. התובעת אף לא דיווחה לרופאת המשפחה אודות האירוע מיום 8.1.2020.

5. התובעת ניסתה להתקשר למר ... על מנת להודיע לו שהיא חולה ולא תגיע לעבודה. מר ... לא ענה לתובעת ולכן היא שלחה לו בווטסאפ את אישור המחלה ויידעה את אחת העובדות במנהלה כי היא לא תגיע לעבודה. בשלב מאוחר יותר, בשעה 12:30 לערך, מר ... התקשר לתובעת ובין הצדדים התנהלה שיחת טלפון שבמהלכה שני הצדדים צעקו זה על זו. במהלך השיחה מר ... האשים את התובעת בכך שהיא לא באמת חולה וכי היא הוציאה את אישור המחלה בגלל שהדברים יום קודם לא התנהלו כפי שהיא רוצה. כמו כן, מר ... האשים את התובעת בכך שהיא "גונבת" לו לקוחות וכי אחת הלקוחות שהייתה אמורה להגיע ביום 9.1.2020 לא הגיעה לאור התנהלות זו של התובעת.

6. בימים שבין 9.1.2020 עד 16.1.2020 התובעת שהתה בחופשת מחלה. כבר ביום 15.1.2020 התובעת רשמה למר ... הודעה ומר ... כתב לה "לפני שאת חוזרת ואם את מתכוונת לחזור לעבודה, אנחנו צריכים לקבוע שיחה ולא בטלפון". בהמשך ביום 18.1.2020 התובעת שוב התקשרה למר ... על מנת לדעת אם להגיע למחרת (19.1.2020) לעבודה.

   מר ... אמר לתובעת "לא, לא את לא מגיעה. אני עד שבוע אחרי כן, אני אזמין אותך לשיחה". הוראתו של מר ... שהתובעת לא תגיע לעבודה והודעתו כי הוא מבקש לקיים איתה שיחה, העלו אצלה חשש כי בכוונת מר ... לפטר אותה.

7. ואכן, בשבוע שלאחר מכן, התובעת ומר ... ניהלו שיחה בבית קפה. למרות שהתובעת רצתה לחזור לעבודה, סופה של השיחה היה כי התובעת לא ממשיכה לעבוד במספרה. מר ... אף שילם לתובעת פיצויי פיטורים.

8. בעקבות השיחה, התובעת סיימה את עבודתה במספרה ביום 27.1.2020, כך שבפועל התובעת לא חזרה לעבודה מהמועד בו יצאה את המספרה ביום 8.1.2020 בשעה 15:00.

9. בית הדין הכיר באירועים מיום 8.1.2020, מיום 9.1.2020 ובאירוע מיום 18.1.2020 במסגרתו הודע לתובעת שלא להגיע עוד לעבודה, כ"אירועים מיוחדים" בעבודת התובעת.

10. מצבה הרפואי של התובעת הינו כעולה מהחומר הרפואי המצוי בתיק".

אל המומחה הופנו השאלות הבאות:

"א. מהי המחלה שאובחנה בתובעת כעולה מחומר הרפואי שלפניך?

1. האם קיים קשר סיבתי בין האירועים המיוחדים בעבודתה של התובעת לבין מחלתה? תשומת לב המומחה כי אף החמרת מצבו הנפשי של התובעת עקב האירועים בעבודה משמעה קיום קשר סיבתי בין האירועים לבין מחלת התובעת.

   1. באם יקבע ע"י המומחה כי קיים קשר סיבתי בין האירועים לבין מחלת התובעת, מתבקש כבוד המומחה להשיב לשאלה: האם השפעת האירועים על בוא המחלה פחותה בהרבה מהשפעת הגורמים האחרים?

ביום 9.9.2024 ניתנה חוות דעת המומחה, כדלקמן:

"רקע מפי הנבדקת:

בת 50 אם לילד בן 18.5, נשואה, גרה בב״ש, מתארת שסיימה כבר את ההליך המשפטי. ספרית במקצועה. פוטרה עי (כך במקור- ר.ג.) המעסיק תוך כדי עבודה, הבוס צעק עליה ליד לקוחות, יצאה מהעבודה בעקבות האירוע. היה לה קשה עם המילים שלו. הוכרה ע״י ביטוח לאומי בנכות כללית בסך 65 אחוז לצמיתות. מאז מטופלת עי פסיכיאטרים ופסיכולוגים, עלתה 30 ק״ג. האירוע היה לפני 4 שנים. מתארת שיש פסק דין מהשופטת להכיר באירוע כת״ע בערך לפני כחצי שנה. עדיין מטופלת פסיכיאטרית, מתארת שהשופטת הכירה בנכות הנפשית שלה.

האירוע התחיל חודש לפני הקורונה, לפני כשנתיים מתארת שיש לה "בעיה בראש", שוכחת דברים. יש לה בעיה קוגניטיבית, שוכחת מה רצתה לעשות. יש לה נגעים במוח. מטופלת בתרופה ביולוגית. בהתקף מתארת שיתוק בחצי פנים. סבלה מכאבי ראש, חשבו שהסיבה סינוסיטיס.

לגבי האירוע, עבדה כספרית 13.5 שנים, היו 10 עובדים במספרה, עבדה שעות רבות, למדה מהבוס את המקצוע. לאחר שנולד הבן הייתה בחל״ד 9 חודשים. ואז פנה אליה האחיין של הבוס שעבדה אצלו והציע לה לעבוד איתו, היא אוהבת את המקצוע. מתארת שיחסי עבודה היו טובים, אך לא חבריים. מתארת שעם השנים הפכה להיות ותיקה, התעסקה בעיקר בכימיה, הייתה יד ימינו של הבוס, מתארת שהוא ראה שהיא הופכת להיות משמעותית יותר ממנו, הלקוחות ביקשו רק אותה. "אולי זה איים עליו". התחילה להרגיש התנכלויות מצידו. ביום האירוע מתארת שהתעוררה עם התקף אלרגיה, ניגשה לרופאה ומשם לעבודה. בנוסף באותו יום שני עובדים לא הגיעו. מתארת שהוא קילל אותה בטלפון ובמספרה. באותו יום היה עומס גדול, באזור השעה 15:00 זוכרת שצעק עליה. כאשר רצתה לגשת לאכול, הבוס עצר אותה וביקש שתעזור ללקוחה עם גוונים: מתארת כי אמר "למה את עומדת למי את מחכה", "יאללה יאללה", "מה את חושבת, מי את". באותו יום יצאה מוקדם ובכתה. למחרת נשארה בבית עקב חופשת מחלה. סה״כ הייתה כשבוע בבית. אז האריכה את חופשת המחלה עקב החמרה. כבר באותה חופשת מחלה מתארת שהיה לה דופק מהיר, תחושת עילפון, לא הכירה את זה קודם. היא פוטרה תוך כדי חופשת המחלה כאשר הודיעה לו בטלפון שעדיין חולה. למוקד הגיעה עם רעידות בידיים, בחילות. מאז לא חזרה לעבוד. כיום ממשיכה עם כדורים, יש לה כאבים, מבולבלת, מאובחנת עם פיברומאלגיה משנת 2017, משתמשת בקנאביס, 50 גרם לחודש. מצליחה לישון יותר טוב. לא טופלה בברה״ן לפני האירוע. לא יוצאת מהבית, מסתובבת עם פיג׳מה, לא רוצה לראות אנשים. לא מאמינה באף אחד. נתנה את הנשמה בעסק הזה, התאכזבה ונפגעה מאוד. הבינה שלא תוכל לעבוד במשהו אחר, אין לה ידע בכלום. לא רוצה לעבור את זה שוב, מפחדת. מתארת שהיו להם ויכוחים בענייני עבודה, היו תקופות שלא דיברו ביניהם. לא מעניין אותה ניקיון של הבית, עושה כביסה, לא מבשלת, כאמור, עלתה 30 ק״ג, שקלה 60 ק״ג לפני האירוע, כיום 92 ק״ג. נוטלת 12 כדורים ביום, לא זוכרת את השמות של הכדורים. רופא תעסוקתי אישר לה לעבוד רק בשעות בוקר בגלל הפיברומיאלגיה כדי שלא תעבוד בשעות הלחץ. כשעבדה עם לחץ היו יותר כאבים, ללא תסמינים נפשיים. בביקור אחרון אצל פסיכיאטר 05.2024, חזרו לה חלומות, המלחמה לא מעניינת אותה. לא רצה לממ״ד, "לא מפחדת מכלום." יש לה צער על החיילים. מתארת שנפגעה (הכוונה נפגעה רגשית ונעלבה) יותר מאשר נבהלה מהאירוע. איך יכול להיות שככה התייחס אליה. בלילה ישנה בעזרת כדורים. קיבלה כדורים לפיברומיאלגיה במשך שנתיים: ליריקה, פיתחה אלרגיה אליהם והחליפו אותם בדולקס בביקור האחרון אצל פסיכיאטר. מבחינת מצב רוח: עכשיו לא טוב לה, לא אכפת לה מהחיים, רוצה למות, נמאס לה מהכאבים, לא יודעת מה לעשות, חשבה (בעבר) לקחת את כל הכדורים שלה. מפריע לה המחשבות על מה שהפכה להיות. לא יוצאת מהבית. מערכת הנישואים אינה טובה. בעבר הייתה מאוד מקפידה על סדר וניקיון, פרפקציוניסטית למשל בגיהוץ.

רקע אישי:

ילידת ישראל, הריון ולידה תקינים, התפתחות תקינה, למדה בבית ספר יסודי בבאר שבע, חטיבה ותיכון בבאר שבע. ללא טראומות בילדות. היא הבכורה עם 8 אחים. ללא היסטוריה של ת״ד. ללא הטרדה מינית. סיימה 10 שנות לימוד. כשקיבלה תעודת ספרות התחילה לעבוד. הייתה פקידה בצבא ואח״כ כשנה בקבע. התחתנה בגיל 25. בעלה איש שקט. הוא עבר אירוע מוחי לפני חצי שנה. אינה נוהגת כי מפחדת, לא למדה בכלל נהיגה. ללא פחדים ספציפיים אחרים.

בבדיקה:

מסודרת, ניכרו הפרעות בזיכרון המיידי, מהלך חשיבה יורד לפרטים, אפקט אאוטימי תואם, מחייכת, לא נצפו מחשבות שווא או אובדן בעת הזאת. מדווחת על מחשבות אובדן ברמה מסיימת שהיו בעת הבדיקה האחרונה אצל הפסיכיאטר.

דיון:

ראשית קיים רושם לכך שלא תמיד זוכרת היטב, ולעיתים אף סותרת את עצמה במידת מה (למשל שלא היו פחדים טרם האירוע מצד אחד ומצד שני לא למדה נהיגה מכיוון שמפחדת). האבחנה הקלינית הינה הפרעת הסתגלות שהבודק נוטה ליחס אותה הן לאירוע הפיטורין, הן לאירועים המיוחדים והן לכאבים הנגרמים מהפיברומיאלגיה וכמובן לגורמי סטרס אחרים במהלך החיים. ככל שעולה מהתיק הרפואי התסמינים הנפשיים קשורים בעוצמה רבה יותר לכאבים מאשר לאירוע בעבודה. לשאלות בית המשפט:

א. הפרעת הסתגלות.

ב. ב+ג. קיים קשר סיבתי מסוים בין האירועים המיוחדים, עובדת הפיטורין, והכאבים, לבין מחלת התובעת אך נראה כי השפעת האירועים המיוחדים פחותה משמעותית מהשפעת הגורמים האחרים, כפי שהיא עצמה מדווחת, הכאבים והמגבלה התפקודית בגינם הינם הדבר המשמעותי ביותר המשפיע עליה היום" (ההדגשות הוספו- ר.ג.).

לבקשת התובעת, ביום 21.11.2024 נשלחו למומחה שאלות ההבהרה הבאות:

"1. האם מצאת בחומר הרפואי שהעבירו לך הצדדים מסמכים רפואיים מעברה של התובעת בתחום הנפשי עובר לאירועים המיוחדים? אם כן- אנא הפנה בפירוט למסמכים הרפואיים הנ"ל.

2. האם מצאת בדיקות של התובעת אצל פסיכיאטרים עובר לאירועים המיוחדים?

3. המסמך הראשון שאתה מתייחס אליו בחומר הרפואי שעמד לרשותך הינו מסמך מהפסיכיאטר ד"ר פלוטניק מחודש 5.2020 ואתה מציין כי האבחנה שלו הינה "הפרעת הסתגלות". מדוע לא ציינת כי האבחנה של ד"ר פלוטניק לא הייתה רק הפרעת הסתגלות אלא: ADJUSTMENT REACTION PROLONGED DEPRESSION?

4. האם המסמך השני שאתה מתייחס אליו היא סיכום של ד"ר פלוטניק מיום 5.7.2020? האם כן- מצאת לנכון לציין כי "מוסרת שתדירות התקפים פחתה" אולם לא מצאת לנכון לציין כי למרות זאת הפסיכיאטר העלה לתובעת את המינון של CYMBALTA והוסיף CLONEX למרי SOS.

א. מדוע בחרת להתייחס רק ל"הפחתה בתדירות ההתקפים" והתעלמת מהעלאת המינון כאמור?

ב. האם נכון שהעלאת מינון של תרופות פסיכיאטריות מעידה על החמרה במצב?

ג. האם נכון שהוספה של CLONEX לתמהיל תרופות של מטופל מעידה על צורך בטיפול מיידי להתקפים חריפים?

5. במסמך הרביעי אליו התייחס ציינת כי הפסיכיאטר אבחן "הפרעת הסתגלות". גם במקרה הזה, הפסיכיאטר לא אבחן רק הפרעת הסתגלות אלא גם "תגובה דכאונית" מדוע זה לר ציינת זאת?

6. במסגרת המסמך הרביעי הפסיכיאטר מציין כי יש הוא מציע להמשיך להמשיך טיפול ולהוסיף טיפול פסיכולוגי? האם נכון כי הוספת טיפול פסיכולוגי לטיפול תרופתי שמטופל כבר מקבל יכול להעיד על החמרת במצב או לכל הפחות על אי שיפור בו?

7. האם נכון כי הפסיכיאטר במסמך החמישי אליו התייחסת אבחן את התובעת עם דיכאון וחרדה ולא רק עם הפרעת הסתגלות?

8. האם נכון שחרדה מפני מפגש עם הגורם הסטרסוגני וחלומות עליו יכולים להעיד על PTSD?

9. האם נכון שהאירועים המיוחדים שארעו לתובעת יכולים היו לגרום להפרעת הסתגלות, להפרעת חרדה, לדיכאון או להפרעה פוסט טראומתית, או לכל אחד מאלו בנפרד?

10. האם בדקת במסגרת הבדיקה הקלינית של התובעת האם מתמלאים בעניינה הקריטריונים לכל אחת מהאבחנות הנ"ל לפי ה-TR-V-DSM?

א. אם כן- מהן תוצאות הבדיקה והיכן היא מופיעה בחוות דעתך?

ב. אם לא- מדוע לא?

11. האם נכון שלפני האירועים המיוחדים התובעת לא נזקקה לטיפול בתרופות המיועדות לטיפול בהפרעות פסיכיאטריות?

אם נזקקה- נא להפנות למסמך הרפואי ולציין את שם התרופה ואת האבחנה הנפשית עובר לאירועים המיוחדים שהצריכה טיפול בתרופות אלו?

12. בעמ' 2 לחוות דעתך, שורה 22, התייחסת לבדיקה של התובעת אצל פסיכיאטר מחודש 5/2024.

א. מדוע לא התייחסת לבדיקה זו בפרק "החומר הרפואי שעמד לרשותי"?

ב. מדוע לא ציינת כי במסגרתה של בדיקה זו התלוננה התובעת על החמרה במצבה, אי שקט וחרדות?

13. האם נכון שהפרעות זיכרון יכולות להופיע אצל מטופלים הסובלים מהפרעת הסתגלות, חרדה, דיכאון או הפרעה פוסט טראומתית?

14. האם נכון שאותן ה"סתירות" עליהן הצבעת בפרק ה"דיון" בחוות דעתך יכולות להיות תוצאה של בעיות זיכרון, בלבול או חוסר ריכוז כתוצאה מהפרעת הסתגלות, חרדה, דיכאון או הפרעה פוסט טראומתית?

15. האם דעתך הינה שכל אדם שמפחד לנהוג סובל, בהכרח, מבעיה נפשית?

אם כן- מהי הבעיה הנפשית ממנה סובל לדעתך אדם שמפחד לנהוג?

16. בחוות דעתך קבעת כי האבחנה הקלינית של התובעת הינה "הפרעת הסתגלות" הקשורה ל-4 עניינים- (1) אירוע הפיטורין, (2) האירועים המיוחדים, (3) כאבםי הנובעים מפיברומיאלגיה ו-(4) גורמי סטרס אחרים במהלך החיים.

א. ציינת כי התובעת אובחנה וסובלת מפיברומיאלגיה משנת 2017, שנים לפני האירועים המיוחדים. האם נכון שמאז שאובחנה התובעת עם פיברו' ועד האירועים המיוחדים לא אובחנה התובעת עם בעיה נפשית, לא טופלה ע"י פסיכיאטרים ולא טופלה תרופתית למצב נפשי?

ב. בחוות דעתך לא ציינת כל גורמי סטרס אחרים שארעו לתובעת במהלך החיים. כמו כן, לא הפנת לכל מסמך רפואי שיכול להעיד על גורמי סטרס כאלה. מדוע אם כן מצאת לנכון לייחס לגורמי סטרס שלא היו ואינם קיימים קשר למצבה הנפשי של התובעת?

ג. האם נכון שהתובעת התלוננה על מצבה הנפשי והתחילה טיפול תרופתי למצב זה רק אחרי האירועים המיוחדים ולפני שפוטרה? אם כן- האם נכון יהיה לקבוע כי מצבה הנפשי של התובעת פרץ בעקבות האירועים המיוחדים?

17. בפרק ה"דיון" בחוות דעתך ציינת כי השפעת האירועים המיוחדים פחותה משמעותית המשפעת הגורמים האחרים על מצבה הנפשי של התובעת.

א. האם באמור התכוונת למצבה הנפשי של התובעת במועד בדיקתך?

ב. נוכח העובדה שלתובעת אין רקע רפואי בתחום הנפשי כלל לפני האירועים המיוחדים, שאין תיעוד בחומר הרפואי לגורמי סטרס אחרים בחייה לפני האירועים המיוחדים ולכך שהתחילה להתלונן על מצבה הנפשי ולקבל טיפול לפני הפיטורין, האם נכון יהיה לקבוע כי האירועים המיוחדים הם אלו שהביאו לפרוץ מצבה הנפשי?

18. בסעיף 4ב' לכתב המינוי שלך התבקשת לקבוע האם קיים "קשר סיבתי" בין האירועים המיוחדים לבין מחלתה. לא התייחסת בחוות דעתך לשאלה זו. נא תשובתך.

19. בסעיף 4ב' הפנה בית הדין את תשומת ליבך לכך כי גם החמרת מצבה הנפשי של התובעת עקב האירועים המיוחדים משמעה קיום קשר סיבתי בינם לבין מחלת התובעת.

האם נכון לדעתך לקבוע שהאירועים המיוחדים לכל הפחות החמירו את מצבה הנפשי של התובעת?".

ביום 21.1.2025 ניתנו תשובות המומחה לשאלות ההבהרה, כדלקמן:

"1+2: לא.

3. מדובר בסוג הפרעת ההסתגלות (דיכאונית, חברתית או מעורבת).

4. לעיתים עלייה במינוני תרופות הם במטרה להגיע למצב עוד יותר טוב מהנתון ולאו דווקא כי חלה החמרה, תוספת קלונקס היא אופציה תלוית התקף, טעמו של המטפל וטעמו של המטופל.

5. ראה תשובה לשאלה 3.

6. לפעמים.

7. אינני רואה זאת באבחנות.

8. יכול להיות.

9. זה, או כל אירוע חיים אחר.

10. ציינתי רק מה שאובחן, לא מה שלא אובחן (לצורך העניין גם לא ציינתי שאין אוטיזם למשל, דבר שהיה מהותי באם היה קיים).

11. ככל העומד בפני אכן כן.

12. לא מצאתי מקום לכך באופן שמשנה מהותית את הדיון במקרה.

13. יכול להיות.

14. יכול להיות.

15. דעתי היא שככל שמתקיימים הקריטריונים לאבחון לפי ספרי האבחון שהרי מתקיימת אבחנה, וככל שהם לא - מתקיימים שהרי היא לא קיימת בתצורה המופיעה בספרי האבחון.

16. אין מחלוקת לגבי החומר הרפואי ומתי החלה להיות בטיפול. גורמי סטרס הם שם כללי לאירועי חיים .מבחינת בריאות הנפש גם חתונה או לידה הם גורמי סטרס.

16+17+18 – כמופיע בפרק הדיון:

להלן ציטוט "ב+ג. קיים קשר סיבתי מסוים בין האירועים המיוחדים, עובדת הפיטורין, והכאבים, לבין מחלת התובעת אך נראה כי השפעת האירועים המיוחדים פחותה משמעותית מהשפעת

הגורמים האחרים, כפי שהיא עצמה מדווחת, הכאבים והמגבלה התפקודית בגינם הינם הדבר המשמעותי ביותר המשפיע עליה היום".

אבקש להבין מה לא ברור בנוסח זה – ואז אוכל להבהיר.

19. אני נוטה לשייך את מצבה למה שמופיע בפרק הדיון ומצוטט לעיל- היא עצמה מתארת זאת, שרוב העיסוק (המחשבתי למשל) והמגבלה (התפקודית) מהם הכאבים הגופניים. יתכן וחלה החמרה בכאבים עקב האירועים. כמו כן לתשומת הלב, אבקש לציין כי הפרדתי בין עובדת הפיטורין לאירוע המיוחד. למיטב הבנתי התבקשתי להתייחס לאירוע המיוחד בלבד".

עם קבלת תשובות ההבהרה, ביקשה התובעת לחקור את המומחה. הנתבע התנגד לבקשה. ביום 29.4.2025 התקיים דיון בבקשת התובע. במסגרת הדיון הסכימו הצדדים על העברת שאלות הבהרה נוספות למומחה, כדלקמן:

"1. בתשובה לשאלה 3 הינך מציין כי הפרעת הסתגלות יכולה להיות דיכאונית, חרדתית או מעורבת. נא ציין מאיזו הפרעת הסתגלות סובלת התובעת תוך הפניה לחומר הרפואי הרלבנטי ומתן הסבר גם למי שאינו מצוי ברזי הרפואה.

2. מה הם המאפיינים של הפרעת ההסתגלות ממנה סובלת התובעת? האם מתקיימים כל המאפיינים או חלקם בעניינה של התובעת? נא פרט ונמק.

3. בחוות דעתך אתה מציין כי הכאבים והמגבלה התפקודית בגינם הינם הדברים המשמעותי ביותר המשפיע עליה היום. האם אתה מתכוון למחלת הפיברומיאלגיה ממנה סבלה התובעת עוד קודם לאירועים המיוחדים מושא התביעה?

4. בתשובות ההבהרה ציינת כי קיים קשר סיבתי מסוים בין האירועים המיוחדים, עובדת הפיטורים והכאבים לבין מחלת התובעת וכי הכאבים והמגבלה התפקודית בגינם הינם הדבר המשמעותי ביותר המשפיע על התובעת היום.

נא כמת באחוזים את קביעתך שלפיה לכאבים והמגבלה התפקודית קיימת השפעה משמעותית ביותר על התובעת היום. לעניין זה הינך מתבקש לכמת באחוזים את השפעת האירועים המיוחדים על הליקוי הנפשי ביחס לגורמים האחרים ובכלל זה הכאבים עקב מחלת הפיברומיאלגיה".

ביום 22.5.2025 ניתנו תשובות המומחה לשאלות ההבהרה הנוספות, כדלקמן:

"1. ככל הנראה מעורבת-חרדתית כי מתארת סימנים כולל גופניים של חרדה ודיכאונות כולל שינויי מצב רוח ואובדנות מסוימת.

2. כל מה שתואר הינו הסתגלותי - "הפרעת הסתגלות" היא למעשה התפתחות של תסמונת קלינית אחרי סטרסורים\סטרס שלא מגיעה לרמה של PTSD או אבחנה אחרת.

3. לכל הכאבים באשר הם. היא תיארה בעיקר כאבים הקשורים לפיברומיאלגיה.

4. זוהי בקשה מורכבת - שכן לא ברור האם חלה החמרה בפיברו מאז האירוע. באופן גס אני מעריך את המצב הנפשי בגין הגורמים שאינם האירוע, כולל הכאבים, כמשפיעים בגובה 70% (מתוך 100% השפעה)".

טענות הצדדים

עיקר טענות התובעת

שלושת האירועים שהתרחשו בעבודת התובעת בימים 8.1.2020, 9.1.2020 ו-18.1.2020, הוכרו על ידי בית הדין כ"אירועים מיוחדים". התובעת סובלת מהפרעת הסתגלות, ומומחה בית הדין קבע בחוות דעתו ובתשובות לשאלות ההבהרה כי קיים קשר סיבתי בין האירועים המיוחדים לבין מצבה הנפשי. סמכות קביעת היקף הקשר הסיבתי אינה נתונה למומחה בית הדין אלא לוועדה הרפואית, ודי בכך שהמומחה קבע קשר סיבתי כלשהו על מנת לקבל את התביעה.

בית הדין הפריד בין שתי שאלות שהופנו למומחה: האחת, קיומו של קשר סיבתי בין האירועים המיוחדים למחלת התובעת (לרבות החמרה), והשנייה, מידת השפעת האירועים על פרוץ המחלה ביחס לגורמים אחרים. המומחה אישר קיומו של "קשר סיבתי מסוים" בין האירועים המיוחדים, עובדת הפיטורין והכאבים לבין מחלת התובעת. כלומר, המומחה אישר קיומו של קשר סיבתי בין האירועים המיוחדים לבין מחלת התובעת.

אשר לשאלת מידת ההשפעה, המומחה קבע בתחילה כי "השפעת האירועים המיוחדים פחותה משמעותית מהשפעת הגורמים האחרים", אך בתשובות ההבהרה, כשהתבקש לכמת באחוזים, העריך את השפעת הגורמים שאינם האירוע (הכאבים והמגבלה התפקודית) ב-70%, ומכאן שהאירועים המיוחדים משפיעים בשיעור של 30% על מצבה הנפשי.

קביעת המומחה בדבר אחוזים מסוימים אינה בסמכותו, אלא בסמכות הוועדה הרפואית, ודי בכך שקבע שיש תרומה כלשהי של האירוע החריג למצב הנפשי כדי להכיר בה כנפגעת עבודה. המומחה עצמו הודה כי מדובר ב"בקשה מורכבת" וכי הערכתו "באופן גס".

התובעת לא סבלה מכל בעיה נפשית לפני האירועים המיוחדים בעבודתה, ואין כל ראיה למצב נפשי קודם. סמיכות הזמנים בין האירועים המיוחדים (8.1.2020, 9.1.2020, 18.1.2020) לבין פנייתה הראשונה לטיפול רפואי נפשי (14.1.2020 ו-20.1.2020) תומכת בקשר סיבתי ישיר. המומחה לא התייחס לשאלת הגורמים לפרוץ המחלה הנפשית, אלא רק לגורמים המשפיעים על מצבה בעת הבדיקה. מבחן הפסיקה הוא "מבחן העיתוי ולא מבחן הכימות" בהקשר לסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי. לכן, יש לקבוע כי השפעת האירועים המיוחדים על מצבה הנפשי אינה פחותה בהרבה מגורמים אחרים.

עיקר טענות הנתבע

הנתבע מבקש לדחות את תביעת התובעת, וטוען כי לא הוכח לשיטתו כי אירעו לתובעת אירועים מיוחדים בעבודה במועדים 8.1.2020, 9.1.2020 ו-18.1.2020, אלא מדובר לכל היותר במתח מתמשך שאינו מוכר כאירוע מיוחד. המסמכים הרפואיים הסמוכים לאירועים הנטענים לא תומכים בטענת התובעת, שכן אישורי המחלה שהונפקו לה היו בשל כאבים ואלרגיה וללא קשר לאירוע בעבודה.

התובעת סבלה ממחלת הפיברומיאלגיה עוד משנת 2017, עוד לפני האירועים הנטענים, ותסמיניה כוללים כאבים כרוניים ופגיעה נפשית הנובעת מהם. גם בוועדות רפואיות קודמות, התובעת קיבלה אחוזי נכות בנכות כללית, כאשר נקבע כי היא סובלת מפיברומיאלגיה קשה. כמו כן, במסגרת תביעה להחמרת מצב בענף נכות כללית כונסה ביום 3.10.2021 ועדה בתחום הפסיכיאטריה, אשר קבעה כי התובעת סובלת מהפרעת הסתגלות "על רקע בעיות גופניות רבות".

המומחה מטעם בית הדין קבע הן בחוות דעתו והן בשני סבבי שאלות הבהרה, כי הגורם העיקרי והמשמעותי למצבה הנפשי של התובעת הינם הכאבים מהם היא סובלת, בעיקר כאבים כתוצאה ממחלת הפיברומיאלגיה והמגבלה התפקודית. המומחה העריך כי הגורמים שאינם האירוע, כולל הכאבים, משפיעים בגובה 70% על מצבה הנפשי.

בהתאם לסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי ולפסיקה, כאשר השפעת העבודה על אירוע התאונה הייתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, אין לראות בה תאונת עבודה. קשר סיבתי בין אירוע מיוחד לפגיעה נפשית צריך להיות בשיעור של מעל 50%, ובענייננו המומחה קבע בצורה חד משמעית כי האירועים המיוחדים לא השפיעו למעלה מ-50% על מצבה הנפשי. אין מדובר במיקרוטראומה נפשית, ומטרת הפניית המומחה לאחוזים הייתה אומדן לצורך מתן החלטה לפי סעיף 83 לחוק.

בנסיבות העניין, יש לקבל את קביעות המומחה במלואן, שכן חוות דעתו לא נסתרה, ועל פיהן לדחות את התביעה.

דיון והכרעה

לאחר שנתנו דעתנו לתשתית העובדתית שנקבעה בהחלטה מיום 4.3.2024 ולמכלול טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בהתאם לחוות דעת המומחה והתשובות לשאלות ההבהרה שהופנו אליו. להלן נפרט את הטעמים למסקנה האמורה.

תחילה נזכיר כי בהחלטה מיום 4.3.2024 כבר קבענו את עמדתנו ביחס לתשתית העובדתית הרלוונטית, ובכלל זה נקבע כי בימים 8.1.2020, 9.1.2020 ו-18.1.2020, אירעו לתובעת אירועים מיוחדים בעבודתה. על יסוד תשתית עובדתית זו מונה מומחה רפואי מטעם בית הדין בתחום הפסיכיאטריה, על מנת שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי שבין האירועים המיוחדים לבין מצבה הנפשי של התובעת.

המומחה נשאל, בין היתר, האם קיים קשר סיבתי בין האירועים המיוחדים למחלת התובעת, והאם השפעת האירועים על בוא המחלה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים (שאלות ב' ו-ג' לכתב המינוי). שאלות אלו, ובפרט שאלה ג', נועדו לבחון את הקשר הסיבתי על פי "מבחן הכימוי" (או "מאזן ההשפעות") כנדרש בסעיף 83 סיפא לחוק הביטוח הלאומי (כמפורט להלן).

המומחה השיב כי התובעת אובחנה עם "הפרעת הסתגלות". הוא קבע כי קיים "קשר סיבתי מסוים" בין האירועים המיוחדים, עובדת הפיטורין והכאבים, לבין מחלת התובעת, ובכך אישר את קיומו של קשר סיבתי רפואי. עם זאת, המומחה ציין כי "התסמינים הנפשיים קשורים בעוצמה רבה יותר לכאבים מאשר לאירוע בעבודה".

בתשובותיו לשאלות ההבהרה, כימת המומחה את השפעת הגורמים שאינם האירוע (כולל הכאבים) ב"גובה 70% (מתוך 100% השפעה)". מכאן עולה, כי לשיטת המומחה, השפעת האירועים המיוחדים בעבודה על מצבה הנפשי של התובעת היא בשיעור של 30%. קביעה זו של המומחה, המייחסת השפעה של 30% לאירועים המיוחדים, אינה שוללת את הקשר הסיבתי אשר נקבע על ידי המומחה.

ויובהר, סעיף 83 סיפא לחוק הביטוח הלאומי קובע כי: "תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים". סעיף זה מציב את "מבחן היחס" או "מאזן ההשפעות" במקרים של פגיעות שאינן תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, המחייב בחינה האם השפעת העבודה הייתה "פחותה הרבה" מהשפעת גורמים אחרים.

בעניין ביטון, בית הדין הארצי הבהיר את ההבחנה בין שאלת היחס המנויה בסעיף 83 סיפא לחוק, לבין שאלת "ההשפעה המשמעותית" (20% ומעלה) הרלוונטית למקרים של מיקרוטראומה. מכאן, כי בעוד שבמסגרת תביעות מיקרוטראומה, נבחנת "השפעה משמעותית" המוגדרת על פי הפסיקה בשיעור של 20% ומעלה, הרי שבסעיף 83 סיפא לחוק נדרשת בחינה האם השפעת העבודה הייתה "פחותה הרבה" מהשפעת גורמים אחרים. על רקע זה מקובלת עלינו עמדת הנתבע שלפיה מדובר בשני מבחנים משפטיים נפרדים.

עם זאת, אף שהמבחנים שונים, אנו סבורות כי יש להחיל את הרף הכמותי שנקבע בפסיקה לעניין "השפעה משמעותית" בתביעות מיקרוטראומה (20% ומעלה), כאמת מידה רלוונטית גם לבחינת שאלת ה"פחותה בהרבה" לפי סעיף 83 סיפא לחוק. לעניין זה, בהתאם לקביעה כי תרומה של 20% הינה "משמעותית" בהקשר של מיקרוטראומה, הרי שאין לקבל את הטענה כי תרומה גבוהה יותר, כפי שנקבעה בענייננו (30%), תיחשב "פחותה בהרבה" בהקשר אחר, באופן שישלול את היותה של הפגיעה פגיעה בעבודה, לאחר שהקשר הסיבתי הוכר וההשפעה נמצאה בשיעור של כ-30%.

לטעמנו, ההלכה שלפיה די ב-20% השפעה כדי להוות "שפעה משמעותית" של תנאי העבודה על הופעתה או החמרתה של מחלת המבוטח כאשר מדובר בפגיעה על פי הלכת המיקרוטראומה, יכולה, כאמור לעיל, לשמש כאמת מידה לכימות שאלת היחס לעניין "פחותה בהרבה", כאשר המומחה הממונה על ידי בית הדין מכמת יחס זה. ויובהר, לא בכל מקרה המומחים הרפואיים מכמתים או יכולים לכמת באחוזים את היחס וגם בענייננו המומחה ציין כי מדובר ב"בקשה מורכבת" וכי ההערכה הינה הערכה "גסה", אך בפועל ביצע אותה.

הנתבע טוען, כי קביעת המומחה בדבר השפעה של 30% לאירועים המיוחדים משמעותה כי השפעת העבודה הייתה "פחותה הרבה" מהשפעת גורמים אחרים, ולכן יש לדחות את התביעה. על רקע כל האמור לעיל, לא מצאנו לקבל טענה זו. לעניין זה, אין בידנו לקבל את טענת הנתבע שלפיה אין בחוות הדעת כדי לבסס קשר סיבתי, מאחר שרוב ההשפעה מיוחסת לגורמים שאינם קשורים לעבודה. ויובהר, סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי אינו דורש כי השפעת העבודה תהא ההשפעה הבלעדית, ואף לא ההשפעה העיקרית. השאלה היא אם הוכח כי השפעת העבודה הייתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים. בענייננו, משעה שהמומחה ייחס לאירועים המיוחדים בעבודה השפעה בשיעור של 30%, אין מדובר בהשפעה שולית, או זניחה. מדובר בהשפעה בעלת משקל, אשר יש בה כדי לבסס את הקשר הסיבתי שממילא כבר נקבע על ידי המומחה, כלומר הקשר הסיבתי בין האירועים המיוחדים לבין הליקוי הנפשי .

ויובהר, בחינת חוות דעת המומחה בשלמותה, על כל נדבכיה ותשובות ההבהרה שניתנו, חיונית להבנת עמדתו המלאה. אף שהמומחה ציין בחוות דעתו הראשונה כי "השפעת האירועים המיוחדים פחותה משמעותית מהשפעת הגורמים האחרים", הרי שכימות זה פורש והובהר בתשובותיו לשאלות ההבהרה. שם, העריך המומחה את השפעת הגורמים שאינם האירוע (כולל הכאבים) ב"גובה 70% (מתוך 100% השפעה)", באופן המלמד כי השפעת האירועים המיוחדים בעבודה על מצבה הנפשי של התובעת היא בשיעור של 30%.

בנסיבות אלו, בהתחשב באחוז ההשפעה של האירועים המיוחדים (30%) שקבע המומחה ועל רקע האמור לעיל, הרי שמבחינה משפטית לא ניתן לומר כי השפעת האירועים המיוחדים הייתה "פחותה בהרבה" מהשפעת הגורמים האחרים. במבחן משפטי, מדובר בהשפעה משמעותית דיה כדי לבסס את הקשר הנדרש על פי מבחן הכימוי, וקביעה זו אינה מתיישבת עם מסקנה משפטית הפוכה בדבר השפעה פחותה בהרבה מצד העבודה.

לא נעלמה מעיננו טענת הנתבע שלפיה התובעת סובלת ממחלת הפיברומיאלגיה כבר משנת 2017, וכי למחלה זו תסמינים כרוניים ונפשיים. ערים אנו גם לטענת הנתבע בדבר קביעת המומחה בתחום הפסיכאטריה מיום 3.10.2021, אשר ניתנה במסגרת ועדה רפואית שדנה בהחמרת מצבה הרפואי של התובעת בנכות כללית, ושלפיה התובעת סובלת מהפרעת ההסתגלות "על רקע בעיות גופניות רבות". אכן, המומחה הפסיכיאטר בוועדה הרפואית התייחס אף הוא לקשר שבין מצבה הנפשי של התובעת לכאבים הנגרמים מהפיברומיאלגיה. עם זאת, יש לתת את הדעת גם לכך שהנכות הרפואית בגין הפרעת ההסתגלות נקבעה בוועדה הרפואית, על ידי אותו פסיכיאטר, מיום האירוע המיוחד הראשון, 8.1.2020, דבר המעיד על סמיכות זמנים לאירוע שהוכר על ידנו כ"אירוע מיוחד". מכל מקום, השאלה בדבר אחוזי הנכות שיש לייחס לאירועים בעבודה ביחס למצבה הקודם של התובעת, נתונה לסמכותה הבלעדית של הוועדה הרפואית, ואינה עניין להכרעתנו בשלב זה. בעניין זה נוסיף, כי פרוטוקולי הוועדות הרפואיות שהוגשו לראשונה בסיכומי הנתבע הינם חלקיים בלבד (לא הוגשו פרוטוקולים של הוועדות הרפואיות בנכות כללית קודם להליך ההחמרה; ומהוועדה הרפואית בנכות כללית שדנה בהליך ההחמרה הוגש רק החלק של חוות דעת הפסיכיאטר).

התובעת טענה בסיכומיה כי המבחן הנכון שיש ליישם הוא "מבחן העיתוי" ולא "מבחן הכימוי". יודגש, כי במועד מינוי המומחה, לא עלתה טענה מטעם מי מהצדדים כי יש לעשות שימוש במבחן העיתוי. בהתאם ל"נוסח ברירת המחדל" שנקבע בעניין ביטון (פסקה 14), בית הדין הפנה אל המומחה שאלות המתייחסות למבחן הכימוי בלבד.

ויובהר, בעניין ביטון חזר בית הדין הארצי על ההלכה שלפיה במקרה הרגיל, וכל עוד לא נקבע אחרת כי לגבי מחלה מסוימת יש לעשות שימוש במבחן העיתוי דווקא, נוסח ברירת המחדל של שאלת היחס למומחה תואם את לשון הסיפא של סעיף 83 לחוק, כלומר, מתמקד במבחן הכימוי. בית הדין הארצי הדגיש כי "טרם נקבע בפסיקה כי יש לעשות שימוש במבחן העיתוי גם לגבי פגיעה בעבודה שהיא תוצאה של מחלות אחרות, קרי מחלות שאינן אוטם לב או אוטם מוחי (להלן – מחלה אחרת). מנגד, גם אין קביעה הפוכה. בעניין קופרט אשר עסק במחלת הסכרת הושארה השאלה בצריך עיון".

בשים לב לכך שאף אחד מהצדדים לא ביקש להעביר למומחה את שאלת העיתוי, לא מלכתחילה ואף לא בשאלת הבהרה לאחר שהמומחה כימת את היחס לפי "מבחן הכימוי" בתשובת הבהרה 4 מיום 20.5.2025, ובהתחשב בכך שעל פי הפסיקה טרם נקבע כי יש לעשות שימוש במבחן העיתוי במקרים כגון זה שלפנינו, לא מצאנו בשלב זה, לאחר הגשת סיכומים מטעם הצדדים, מקום או צורך להפנות למומחה שאלת הבהרה נוספת בעניין זה.

כפי שהובהר בעניין ביטון, ההכרעה המשפטית בשאלת היחס, בין אם לפי מבחן הכימוי ובין אם לפי מבחן העיתוי, מתבצעת על ידי בית הדין רק "לאחר בחינת המצע הרפואי". במקרה דנן, המצע הרפואי שהתקבל, בדמות השפעה של 30% לאירועים המיוחדים, מאפשר הכרעה משפטית מספקת על בסיס מבחן הכימוי. הדברים אף מתיישבים עם האופן בו התקבלה ההכרעה בעניין אביבה בן דוד שם קבע בית הדין הארצי כי החמרת מצב נפשי עקב אירוע בעבודה "משמעה שהשפעת האירוע בעבודה עליו לא הייתה פחותה בהרבה מהשפעת הגורמים האחרים" והובהר כי "בשאלת מידת ההחמרה ואחוזי הנכות שיש לייחס לאירוע בעבודה ביחס למצבה הקודם יש לדון בוועדה הרפואית".

לאור כל האמור, ובהתבסס על חוות דעת המומחה ותשובותיו, אשר קבעו קשר סיבתי בין האירועים המיוחדים למצבה הנפשי של התובעת, ועל פרשנות סעיף 83 לחוק, אנו קובעים כי האירועים המיוחדים בעבודת התובעת מהווים "תאונת עבודה".

בשולי הדברים יצוין כי בשים לב לכך כי פסק הדין כולל עניינים רפואיים פרטיים ואישיים של התובעת, שמה של התובעת נרשם כותרת פסק הדין כ"פלונית".

סוף דבר

התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם את הוצאות התובעת בסכום של 1,500 ₪ בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיו.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו סיוון תשפ"ו, (11 יוני 2026), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.