אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ז' נ' המוסד לביטוח לאומי

ז' נ' המוסד לביטוח לאומי

תאריך פרסום : 20/08/2017 | גרסת הדפסה
ב"ל
בית דין אזורי לעבודה נצרת
44305-01-16
07/08/2017
בפני השופט:
ד"ר טל גולן – אב"ד

- נגד -
התובע:
מ.ז.
עו"ד בוראן בכרי ממשרד עוה"ד גוהר ושות'
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ הלשכה המשפטית
פסקדין

 

 

1.מבוא ומהלך העניינים בתובענה התובע, העובד באיסוף עופות, נפגע ביום 1.12.2013 בשעה 02.00, בדרכו לעבודה, כאשר נורה בעודו ממתין ברכב הסעה למקום העבודה (להלן: "האירוע"). המחלוקת בין הצדדים הינה לגבי השאלה האם האירוע שבנדון נעשה במכוון כלפי התובע, מטעמים פליליים, או שמא המדובר ב"טעות בזיהוי".

 

2.ביום 13.6.2016, ולאחר שהוגשו כתבי התביעה וההגנה בהליך, נערך דיון מוקדם בהליך. במסגרת הדיון הפנתה באת-כוח הנתבע להכרעת בית הדין הארצי לעבודה בעניין סילאוי, שאליו נתייחס להלן, ואשר נהפכה מאוחר יותר, ולאחר הדיון המוקדם, על ידי בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. דיון ההוכחות בהליך נקבע ליום 21.11.2016, אולם הוא לא נערך בפועל בסופו של דבר, ובשל אי-הזמנת מתורגמן על ידי באת-כוח התובע, כמו גם היעדרותם של עדים מטעמו של הנתבע.

 

 

3.הדיון נדחה איפוא ליום 27.3.2017, ובמסגרת הדיון נחקרו בפנינו התובע ועדים נוספים, וכפי שיפורט להלן. עוד נעיר, כי נציג ציבור עובדים לא הגיע לדיון, ולבקשת הצדדים הוחלט להמשיך בדיון בהיעדרו. לאחר הדיון סיכמו הצדדים בכתב, והתיק הופנה לכתיבת פסק דין.

 

4.התשתית הנורמטיבית סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, מגדיר "תאונת עבודה" כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו (של המבוטח – בית הדין) אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו". סעיף 80 לחוק, שכותרתו "חזקת תאונת עבודה", מונה מקרים נוספים שבהם תיחשב תאונה כתאונת עבודה, גם אם זו אינה נכנסת להגדרה המצויה בסעיף 79 שבנדון. בכלל זה, סעיף 80(1) לחוק קובע את "חזקת תאונת עבודה" בנסיעה אל העבודה או ממנה, ומציין כדלקמן: "רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם – (1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו".

 

5.ביום 30.7.2014 ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל (ארצי) 48063-09-13 סילאוי – המל"ל, ונקבע בו כי אין להכיר באירוע שבו נפגע המבוטח בדרכו לעבודה כתאונת עבודה. באותו מקרה נסע המבוטח בדרכו לעבודה, ובמהלך הנסיעה הוא נפגע כתוצאה מהפעלה מרחוק של מטען חבלה שהוצמד לרכבו מחמת "טעות בזיהוי".

 

6.ביום 26.7.2016 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 8210/14 סילאוי נ' בית הדין הארצי לעבודה, במסגרתו התקבלה העתירה כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. במסגרת פסק דינו קבע בית המשפט העליון, כי ההגדרה הקיימת בחוק הביטוח הלאומי ביחס ל"תאונת עבודה", אינה כוללת פגיעה בעובד שכוונה אליו במכוון, באופן אישי, בתור מי שהינו. כך, גם אם הפגיעה התרחשה במקום עבודתו ובמהלכה, ולא רק בדרכו של העובד לעבודה או ממנה. מנגד, נסקרו מקרים קודמים בפסיקה שבהם דובר בתקיפה פלילית אקראית, שלא כוונה לאדם ספציפי, ואשר בהם המבוטח נפגע מכיוון שהוא נקלע לאירוע אלים, ללא קשר למאפייניו הייחודיים. במקרים אלו, הוכרה התקיפה כנובעת מ"סיכון דרך", ולכן גם כ"תאונת עבודה".

 

7.היות שבאותו מקרה ספציפי שנידון בעתירה, נקבע כממצא עובדתי על ידי בית הדין האזורי לעבודה, כי המדובר ב"טעות בזיהוי", פנה בית המשפט העליון לדיון בשאלה, מהו הדין במקרה שבו נפגע אדם בדרכו לעבודה כתוצאה מהטמנת מטען חבלה ברכבו בשל "טעות בזיהוי", וזאת עקב דמיון במאפיינים בין הנפגע לבין היעד המקורי. השאלה אף הוגדרה במילים הבאות: האם במקרה של טעות בזיהוי היעד המבוקש, נפגם אלמנט הפתאומיות הנדרש לצורך סיווג התאונה כ"סיכון דרך", או שמא העובדה שהתקיפה יועדה אל אדם אחר, שאינו הנפגע, עונה על דרישה זו, ומאפשרת הכרה בפגיעה כתאונת עבודה (סעיף 14 לפסק דינו של כב' השופט זילברטל).

 

8.בכלל זה נקבע על ידי כב' השופט זילברטל, כי יש לסווג את המקרה הנידון בעתירה, והאם תקיפה פלילית של אדם בשל "טעות בזיהוי", דומה יותר לתקיפה אקראית על רקע פלילי, או שמא דומה יותר לתקיפה מכוונת כלפי אדם בתור מי שהינו. בהכרעתו ביחס לסוגיה זו, קבע בית המשפט העליון, כי יש להרחיב את המבחן לקיומו של סיכון בדרך, גם למקרים של "טעות בזיהוי". עוד נקבע, כי "סיכוני דרך", על פי העקרונות שנקבעו בפסיקה, הינם סיכונים המתאפיינים בפתאומיות ובאי-צפיות

 

9.בהמשך, ובהתאם לאבחנה שנערכה בין תקיפה פלילית אקראית לבין תקיפה פלילית המכוונת כלפי המבוטח, נקבע על ידי בית המשפט העליון, כי "סיכון דרך" ייחשב ככזה ככל שהוא "כללי", דהיינו, עלול להיקרא בדרכו של כל אדם בדרכו לעבודה. בהתאם, גם הסיכון של פגיעה על רקע פלילי עקב "טעות בזיהוי", הינו עונה על המאפיינים של "סיכון דרך", ומשום כך, יש להכיר באירוע שבו נפגע העותר כ"תאונת עבודה".

 

10.מן הכלל אל הפרט הכרעת בית הדין בתובענה הכרעת בית המשפט העליון בעניין סילאוי הינה בעלת חשיבות מהותית לענייננו, שכן כזכור, במסגרת הדיון המוקדם שנערך בהליך, הנתבע הסתמך על הכרעת בית הדין הארצי לעבודה, שנהפכה כאמור לעיל. זאת ועוד, וכפי שיובהר להלן בהרחבה, אין למעשה שוני עובדתי של ממש בין עניין סילאוי לבין העניין שלפנינו. כפי שנראה להלן, בדומה לעניין סילאוי, שוכנענו כי המדובר ב"טעות בזיהוי" לכל דבר ועניין, המחייבת את קבלת התביעה. בנוסף, לשיטתנו לא הוכח כלל ועיקר, כי התובע היה מעורב בדבר-מה פלילי, אשר היה בו כדי להביא לפגיעה מכוונת בו.

 

11.וביתר פירוט – בפנינו העיד התובע מטעם עצמו, כאשר הנתבע זימן לעדות ארבעה פועלים נוספים שהיו אמורים להיות מוסעים במסגרת אותה הסעה שבה נסע התובע ביום האירוע – מר מחמוד פהד, מר אמין הייב, מר מחמוד הייב ו-מר ראג'י הייב. עם זאת, רק שני העדים הראשונים הגיעו לדיון ההוכחות, והנתבע לא ביקש לזמנם בשנית לדיון נדחה נוסף, ואף ויתר על עדותם.

 

12.פירוט האירוע שבנדון בסעיפים 11-6 לתצהיר העדות הראשית, תיאר התובע את אירוע הירי כלפיו: התובע טען כי ביום 1.12.2013 בשעה 12.30 (הכוונה, אין חולק, לשעה 24.30) אסף אותו הנהג ראג'י לעבודתו באיסוף עופות. כאשר התובע עלה להסעה, כבר נכח שם העובד מחמוד הייב, אשר ישב בכיסא שמאחורי הנהג. התובע עצמו נכנס לרכב, והתיישב ליד הנהג לפי רצונו שלו, ומבלי שאיש יאמר לו היכן לשבת. ההסעה המשיכה בדרכה לאיסוף העובד מוחמד פהד, אשר עלה לרכב והתיישב במושב שמאחורי התובע. ההסעה המשיכה בדרכה לאיסוף של העובד אמין הייב.

 

13.התובע ממשיך ומפרט, כי בדרך-כלל האיסוף של אמין הייב נעשה מהכביש הראשי, שם ממתין אמין. אולם, באותו יום ספציפי אמין לא חיכה להסעה, ועל כן הנהג המשיך בנסיעה אל תוך הסמטה המובילה אל ביתו של אמין. המדובר בסמטה צרה, חשוכה ובאורך של מטרים ספורים. התובע מתאר, כי בשלב זה עצר הנהג ראג'י הייב קרוב לביתו של אמין הייב, וירד לקרוא לו מביתו. בינתיים, התובע ועובדים אחרים המתינו ברכב שעמד בסמטה החשוכה.

 

14.התובע מתאר, כי בשלב זה, הוא ישב במושב הקדמי של הרכב, שליד הנהג, ובעודו לובש קפוצ'ון בצבע כהה עם כובע על ראשו, כך שקשה היה להבחין בפניו מחוץ לרכב, ובמיוחד לאור העובדה שהסמטה לא היתה מוארת. לפתע, מאן דהו פתח את דלת הרכב שליד התובע, ומשך אותו החוצה. התובע ניסה להתנגד, ואו-אז שמע יריות והרגיש פגיעה ברגל שמאל.

 

15.התובע הדגיש, כי הוא לא הבחין מיהם האנשים שמשכו אותו מהרכב ו/או ירו בו, והיות שהכל אירע בתוך זמן קצר, בשעה מאוחרת של הלילה, ובתוך סמטה צרה ולא מוארת. בנוסף, עד עצם היום הזה הוא אינו יודע מהי זהות האנשים שירו בו, ומה גם שהוא אינו מסוכסך עם אף אחד בכפר או מחוצה לו, ואינו חשד באף אדם.

 

16.החקירות והעדויות שנשמעו בפנינו נדגיש כבר עתה, כי תיאורו של התובע ביחס לאירוע שבנדון, וכפי שפורט לעיל בהרחבה, לא נסתר במהלך חקירתו הנגדית. זאת ועוד, חרף חקירה נגדית נרחבת שנערכה על ידי בא-כוח הנתבע לתובע וליתר העדים, לא נמצאה בפנינו כל עדות ו/או ראיה, כי אין המדובר במקרה של טעות בזיהוי. לבסוף, נציין כי גרסת התובע ויתר העדים (שהובאו כזכור לעדות מטעם הנתבע), נמצאה כתואמת בכללותה. גם לגבי הסתירות שהיו בין העדויות השונות, וככל שהיו, הרי שניתן לראותן ככאלה שהינן מינוריות לכל היותר, ואשר אופייניות לתיאור האנושי השונה של כל אדם, ביחס לאירוע שהתרחש במשך זמן קצר, בשעת לילה מאוחרת ובסמטה חשוכה.

 

17.התובע ציין מצידו בחקירה הנגדית, תוך כדי חזרה על הנאמר בתצהירו, כי "אני דיברתי עם האדם שישב במושב האחורי מאחורי הנהג, שמו מוחמד. דיברתי איתו ופתאום הרגשתי שמישהו פתח את הדלת, תפס אותי מהקפוצ'ון והוציא אותי. אני ישר כשהוא משך אותי עם הקפוצ'ון אני ישר נפלתי לרצפה". עוד הוא ציין, שהוא לא ראה היכן עמד האיש שירה בו, וכי "אני לא ראיתי אז אני הייתי עם קפוצ'ון על הראש, הורידו אותי מהרכב וגררו אותי מהרכב ואני לא ראיתי". לשאלה האם הוא ראה כמה יורים היו, והאם המדובר ביותר מיורה אחד, הוא השיב בשלילה.

 

18.ביחס לשאלה היכן בדיוק הוא נורה, ביחס למיקום הרכב, וכיצד הוא היה ממוקם ביחס לרכב, השיב התובע כי הוא היה "ליד הדלת של הנהג ועד סוף הרכב ולאורך הרכב. זה רכב גדול, מסחרי" והוסיף כי "בהתחלה גררו אותי, הייתי על האדמה, השתחררתי מהם, אני ניסיתי למשוך את עצמי ולהשתחרר ואז קרה המקרה". ביחס למצב התאורה בסמטה שאליו נכנס הרכב, הוא ציין כי "לא היה אור, היה חושך".

 

19.ביחס לסכסוך הנטען עם חן הייב, ואשר עליו נשאל התובע גם על ידי משטרת ישראל (ראו פירוט בהמשך פסק הדין, ובכל הקשור לחקירת המשטרה), ציין התובע כי "לא נכון. אני וחן עבדנו ביחד ואנו חברים", וכן "אין כזה דבר ואני חבר עם כולם", ואף הגדיר את עצמו כ"אדם של עבודה ובית" וכן "אני לא התערבתי בבעיות, הייתי רק עובד וחוזר הביתה ואני חבר עם כולם".

 

20.בדומה לתובע, גם מחמוד פהד ציין בחקירתו הנגדית, כי "עמדנו על הכביש ואמין לא יצא, צפצפנו, אמין לא יצא נכנסנו עם האוטו ליד הבית של אמין וקרה המקרה של היריות. הנהג ירד והתחיל לצעוק על הבית של אמין שיבואו לעזור לו". כמו כן, הוא אמר ש"פתאום התחילו יריות". לגבי האנשים שירו, הוא ציין כי "אני ראיתי שלושה אנשים, אני לא יודע אם כולם היו חמושים", אולם, הוא גם סיפר ש"התחבאתי בין הכיסאות", ולכן "מי משך אותו? אני לא יודע".

 

21.העד מחמוד פהד אף השיב בשלילה לגבי השאלה המפורשת האם הוא "... יודע מי ירה בתובע", או למה ירו בתובע. גם העד אמין הייב ציין בכללותם דברים דומים (הגם שהוא נחקר בחקירה נגדית קצרה יותר), והוא הוסיף כי "אני לא יודע מזה, הלוואי שהדבר הזה לא היה קורה. אני נגד כל אלימות וכל פשע על כל אדם".

 

22.העדויות בפני משטרת ישראל ביום 9.10.2016 הגיש הנתבע לתיק בית הדין את העתקי ההודעות שמסרו גורמים שונים למשטרת ישראל ביחס לחקירת האירוע שבנדון. יצוין עוד, כי במסגרת דיון ההוכחות, הסכימו הצדדים כי בית הדין יוכל להתייחס לכלל העדויות במסגרת פסק הדין.

 

23.עיון בהודעות מעלה, כי אין בהן כדי לסייע למסקנה, ולפיה כי התובע אינו צודק בגרסתו לגבי אירוע היריה, או כדי להפריך כי אין המדובר בטעות בזיהוי. בין היתר, במסגרת החקירות, נחקר ביום 5.12.2013 ראג'י הייב, נהג הרכב, בחשד לקשירת קשר לביצוע פשע כנגד התובע, אולם הוא התכחש מכל וכל להאשמה זו. ראג'י הייב חזר וציין, כי "... שמעתי יריות לא יודע בדיוק כמה ירית לא יודע אם זה אוטומט או בודדת לא מבין בזה שמעתי צעקה של ח.ז. ראג'י תציל אותי". ראג'י הכחיש מכל וכל שהוא היה מסוכסך עם התובע, וציין "מה פתאום אנחנו אחים".

 

24.בדומה, גם אמין הייב נחקר ביום 4.12.2013 בחשד לקשירת קשר לביצוע פשע, וטען כי "... אני לא תיאמתי עם אף אחד שום דבר, ואין לי קשר עם אף אחד", ואף הכחיש כי הוא מסוכסך עם התובע. בנוסף, הוא טען שהוא לא יודע מי ירה בתובע. זאת ועוד, גם אמין הייב חזר על גרסתו, וכפי שזו הובאה בפנינו במהלך חקירתו הנגדית לגבי אופן קרות הירי.

 

25.ביום 4.12.2013 נחקר במשטרה מחמוד פהד, במשך שתי חקירות, וגם הוא מסר דברים דומים, בדומה לאמין הייב. כך הוא הנכון לגבי הנחקרים סהר הייב, אחמד הייב ומוחמד הייב, שנחשדו בביצוע הירי עצמו, ואשר הכחישו מכל וכל את מעורבותם בירי, או כל ידיעה בנוגע אליו. בנוסף, הם אף הכחישו סכסוך כלשהו עם התובע.

 

26.בנוסף לכל האמור לעיל, גם התובע נחקר ביום 22.1.2014, ונשאל האם הוא יודע מדוע ירו בו, שאלה שעליה הוא השיב "לא יודע". התובע גם השיב שלא היה לו כל סכסוך בכפר. התובע אף הכחיש איומים על חייו, וכאשר נשאל האם ראג'י הייב השלים בסכסוך בינו לבין עובד בשם חן, הוא השיב בשלילה, וכי "בחיים לא רבנו". כך בדומה הוא השיב ביחס לבעיות כלשהן שהיו לכאורה בקשר עם חברתו (שמה המפורש לא צוין בחקירה). התובע שב וציין, כי הוא לא יודע מי ירה בו, והוא לא חושד במישהו מסוים.

 

27.העד היחיד שמסר גרסה כלשהי שיש בה כדי לערער את התיזה לגבי טעות בזיהוי, היה מחמוד הייב, שנחקר גם הוא ביום 4.12.2013. כאשר הוא נשאל לגבי המניע לירי בתובע, והאם המניע הינו העובדה שמשפחתה של אימו של התובע הינה ממשפחת מנדורי, שמסוכסכת עם משפחת הייב שיח', השיב הנ"ל כי "ייתכן שכן זאת הסיבה".

28.דא עקא, שלגבי טענה זו, נציין כדלקמן: ראשית, אותו עד לא העיד בפנינו, כך שלא ניתנה לתובע ההזדמנות לעמת אותו עם דברים אלה; שנית, מהמידע העומד לפנינו, ככל הנראה לא הוגש כתב אישום כנגד מי מהחשודים במעורבות בירי בתובע, וזאת בשל היעדר קיומן של ראיות מספקות, שהביאו לסגירת תיק המשטרה.

 

29.בנוסף ושלישית, ברי כי אין די בהבעת השערות מצידו של אותו נחקר לגבי "מעורבות חמולתית" כזאת או אחרת, וכדי להוכיח טענה זו ובכל הקשור לתביעה הנוכחית, היה על הנתבע להביא הוכחות מוצקות ביחס לכך. אולם, ראיות שכאלה לא הובאו על ידי הנתבע. דברים אלו בוודאי נכונים, במיוחד כאשר העד העלה השערות ותו לא – ולא ידע לומר דברים מוצקים לכאן או לכאן, לרבות לגבי מיהות מבצעי הירי, וכאשר הוא כאמור לעיל ישב בעצמו ברכב וראה את קרות האירועים. למותר לציין כי אותו עד אף נחקר לקראת סיום חקירתו בשיבוש הליכי חקירה, אולם הוא שב ועמד על אי-ידיעתו הכללית לגבי מבצעי הירי.

 

30.סיכום הדברים עד כה מעלה, כי גרסת התובע בכללותה, לא נסתרה בחקירתו הנגדית. כך הוא הנכון לגבי חקירתם של העדים מחמוד פהד ואמין הייב, שגם מהן לא עלו סתירות משמעותיות ביחס לגרסת התובע. בדומה, גם החקירות שביצעה משטרת ישראל, לא הולידו כל ממצא משמעותי, אשר יש בו כדי לסתור או להפריך את גרסת התובע.

 

31.בסעיף 9 לסיכומיו מתייחס הנתבע לסתירות שעלו לכאורה בין העדויות שנשמעו בפנינו, לבין החקירות במשטרה, ובמיוחד של העדים מחמוד פהד ואמין הייב. עיינו היטב בטענות הנתבע, ולא שוכנענו כי המדובר בסתירות של ממש, בוודאי כאשר עסקינן באירוע טראומטי שהתרחש במהירות, בשעת לילה מאוחרת ואשר העירנות בה אינה מרובה. מטבע הדברים, במצב דברים שכזה, ברי כי עדים לאו דווקא ידקדקו לגבי פרט כזה או אחר, וקשה להניח כי עדותם תהיה תואמת במלואה האחת לשניה.

 

32.לעניין שבנדון יפים אף דבריו של בית הדין האזורי לעבודה במקרה דומה – ב"ל (ת"א) 3343/07 קוך – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 25.8.2008, שם נורה מבוטח על ידי אלמונים, עת שהחנה את רכבו ליד ביתו, בחזרתו מהעבודה: "יש לזכור שהתובע, אדם נורמטיבי שנורה ליד ביתו על ידי אלמונים שנמלטו רכובים על אופנוע, היה מופתע ומבוהל ביותר כפי שהעיד על כך ואין לדקדק עימו בשאלות כמה שניות חלפו מעת ששוחח בטלפון הסלולרי ועד שנורה".

 

33.וביתר פירוט – התובע טען כאמור לעיל כי הוא היה עם קפוצ'ון על הראש, אולם העד מחמוד פהד טען במשטרה כי ראשו של התובע היה גלוי. אולם, בדומה לתובע, מסר עד אחר – מחמוד הייב, שהתובע היה עם כובע בעת קרות האירוע (ראו חקירתו של מחמוד הייב במשטרה ביום 4.12.2013, שעה 14.46, שורה 24, וכן שורות 50-47).

 

34.כמו כן, התובע טען כזכור שלא היתה תאורה ברחוב הפנימי שאליו נכנסה ההסעה, כאשר העד אמין הייב מסר במשטרה שיש תאורה מהבית, וגם של הרחוב, שפעלה בעת הירי. אולם, כמו התובע, גם העד מחמוד פהד טען ש"בכביש הפנימי אין הרבה אור, רק אם נצמדים לדלת אתה יכול לראות" (ראו חקירתו של מחמוד פהד במשטרה ביום 4.12.2013, שעה 14.29, שורות 110-111).

 

35.גם העד מחמוד הייב מסר אף הוא, ש"היה קצת חושך" (ראו חקירתו של מחמוד הייב במשטרה ביום 4.12.2013, שעה 14.46, שורה 73). ממילא, אמין הייב נחקר בפנינו אודות נושא החושך בסמטה, והשיב תשובה מהוססת: "אני לא יודע. יש אור, אני לא יודע".

 

36.לבסוף, דברים אלה נכונים גם לגבי השאלה האם האיסוף של אמין הייב היה נעשה מסמטת הרחוב באופן קבוע, או לאו, ובכל הקשור גם למועד קרות האירוע הספציפי. בעניין זה אין סתירה של ממש, ולמעשה כלל העדים מסרו את אותה הגרסה – אמין הייב היה נאסף בדרך-כלל מהכביש הראשי, ורק במידה שהוא היה נרדם ולא עונה לשיחת הטלפון שנועדה להעיר אותו, או לצפצופי הנהג בצופר הרכב – מה שקרה ביום האירוע שבנדון, היה רכב ההסעה נכנס לסמטה, והנהג היה דופק על דלת ביתו של אמין כדי להעיר אותו.

37.בעניין זה, ראו: חקירת התובע במשטרה ביום 22.1.2014 בשעה 16.38, שורה 12; חקירת ראג' הייב במשטרה ביום 5.12.2013 בשעה 09.49, שורה 39; חקירת מחמוד פהד במשטרה ביום 4.12.2013 בשעה 14.29, שורות 57-55, וכן עדותו בפנינו כי "בכל פעם שהוא התעכב נכנסנו לסמטה"; חקירת מוחמד הייב במשטרה ביום 4.12.2013 בשעה 14.46, שורה 113, וכן שורות 122-121, ולבסוף גם שורה 124. כמו כן, גם אמין הייב העיד בפנינו, כי "באותו לילה אני ישנתי", וכאשר נשאל "לפעמים חיכית בכביש, ולפעמים חיכית שיצפרו לך כדי שתרד, ולפעמים, כמו שקרה באותו לילה פשוט נרדמת והם נכנסו לסמטה?", הוא השיב "נכון".

 

38.לסיכום כלל האמור לעיל עד כה, עולה כי התובע הוכיח כדבעי כי אירוע היריה שבו הוא נורה, הינו בבחינת טעות בזיהוי. מנגד, טענת הנתבע ולפיה כי המדובר באירוע ירי מכוון בתובע, לא הוכחה כלל. איננו מתעלמים בהקשר זה מהקשיים האפשריים בהוכחת טענת הנתבע, ובמיוחד כאשר חקירת המשטרה נסגרה מחוסר הוכחות (ראו הצהרת באת-כוח הנתבע בדיון המוקדם, שנערך ביום 13.6.2016 – עמ' 1 לפרוטוקול, שורה 11), אולם אין בכך כדי לשנות את מסקנתנו העובדתית שבנדון.

 

39.לאור האמור לעיל, ובהינתן מסקנתנו שבנדון, אנו אף דוחים את הסתמכותו של הנתבע על פסק דינו של מותב בראשות אב"ד בב"ל (נצ') 9863-06-15 אסעיפאן – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 23.1.2017. באותו מקרה הוכח כדבעי, ובניגוד למקרה שלפנינו, כי "... סיבת פיצוץ רכבו של התובע לא היתה בגין "טעות בזיהוי", כי אם בשל סכסוך אישי ומשפחתי שהיה בין משפחתו של התובע לבין משפחה נוספת, ואשר בגינה התובע גם קיבל איומים על חייו, והכל – ללא קשר לעבודתו של התובע" (סעיף 57 לפסק הדין).

 

40.באותו מקרה אף הסתמכנו על קביעתו של בית המשפט העליון בעניין סילאוי, אשר נידון בהרחבה במהלך פסק הדין, ולפיה כי "... במקרים בהם לא נמצא התוקף והתיק המשטרתי נסגר מהיעדר ראיות, ככל שהיה בידי בית הדין די ראיות על מנת לקבוע כי מדובר בתקיפה מכוונת כלפי העובד, אירוע התקיפה לא הוכר כ"תאונת עבודה".

41.בדומה, כך גם נקבע כי בעניין נסאסרה, שם צוין כי "אמנם, התיק המשטרתי נסגר מחוסר ראיות ולא הוכח בדין כי הירי בוצע על ידי החשודים עליהם הצביע התובע ובשל המניעים שפורטו לעיל. דא עקא, אין לשכוח כי מידת ההוכחה הנדרשת בפלילים היא לא זו הנדרשת במשפט האזרחי. משלא שוכנענו, מפי התובע, אשר נטל ההוכחה מוטל על כתפיו, כי אין סיבה סבירה לקשור בינו לבין אירוע הירי – אלא ההיפך – ומשהנתבע הציג תשתית ראייתית מספקת הקושרת בין אירוע התקיפה לבין המבוטח די בכך כדי לדחות את תביעתו של התובע להכרה באירוע כתאונת עבודה" (ב"ל (ב"ש) 30154-02-11 נסאסרה – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 16.5.2013, סעיף 60).

 

42.אולם, במקרה שלפנינו, אין בידי בית הדין די ראיות, או למעשה – ראיות כלשהן, על מנת לקבוע כי מדובר בתקיפה מכוונת כלפי התובע. בנוסף, גם לא הוצגה תשתית ראייתית מספקת מצידו של הנתבע, שיש בה כדי לקשור בין אירוע התקיפה לבין התובע. ההפך הוא הנכון – שוכנענו מגרסת התובע ויתר העדים, כי אכן המדובר בטעות בזיהוי.

 

43.לאור האמור לעיל, ובהינתן העובדה כי המדובר בטעות בזיהוי, יפה מסקנתו של בית המשפט העליון בעניין סילאוי, אליו נשוב ונפנה, ולפיה כי "... [ש]יציאתו של העותר לדרכו בבוקרו של יום האירוע לא לוותה בציפייה או בחשש כלשהו מפני פגיעה בו. כאמור, העותר לא היה צד לסכסוך כלשהו, וכל "חטאו" נבע מדמיון מסוים שהתקיים בין מאפיינים אחדים שלו לבין מאפייניו של אדם אחר שלא הכיר. משכך, ברור כי פיצוץ המטען היה - מבחינת העותר - אירוע פתאומי ובלתי צפוי, בהתאם למאפיינים הנדרשים כדי להכיר ב"סיכון דרך". יודגש, כי לעותר לא הייתה יכולת לשלוט בסיכון זה, להקטינו או להימנע ממנו" (ראו ביחס לכך גם בסעיף 17 לסיכומי הנתבע).

 

44.בנוסף, שוב נפנה להכרעת בית הדין האזורי לעבודה בעניין קוך: "אם בגדר ידיעתו של הנתבע כי מדובר ב"ירי מכוון" ולא ב"זיהוי מוטעה" של התובע על ידי היורים בו – היה עליו להוכיח טענתו זו ומשלא הביא ראיות להוכחת טיעון זה אנו דוחים אותו. אנו קובעים כי לא נסתרה עדותו וטענתו של התובע כי לא ידוע לו מדוע הוא נורה ועל ידי מי? השערות, ספקולציות ואפשרויות היפוטטיות – כל אלה אין מקומן במסגרת ההליך המשפטי שבפנינו, ומשעה שלא נסתרה עצם הפציעה של התובע כתוצאה מן הירי, ולא נסתרה טענתו כי אינו יודע ואינו יכול להוכיח מי ירה בו ומדוע – נותרת פציעתו האמורה כפגיעה שיש לבחון אם היא בגדר סיכוני הדרך על פי סעיף 80(1) לחוק". דברים אלה מקובלים עלינו, ויפים אף למקרה שלפנינו.

 

45.לסיכום דין התביעה להתקבל, ואנו קובעים בזאת כי האירוע שהתרחש לתובע ביום 1.12.2013, במסגרתו הוא נורה בדרכו לעבודה, הינו בבחינת "פגיעה בעבודה", ואשר אירעה עקב "סיכוני הדרך".

 

46.הוצאות הנתבע יישא בהוצאות ושכר טרחת בא-כוח התובע בסך של 3,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

 

47.ערעור ניתן לערער על פסק הדין בתוך 30 ימים מיום קבלתו לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

 

ניתן היום, ט"ו אב תשע"ז (07 אוגוסט 2017), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.

 

תמונה 2תמונה 3

________________ __________________

ד"ר טל גולן, שופט נציג ציבור (מעסיקים)


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ