ג' נ' המוסד לביטוח לאומי

1.התובע מבקש כי ליקוי רפואי בברך שמאל שלו יוכר כ"פגיעה בעבודה" על פי תורת המיקרוטראומה.

2.להלן העובדות הרלוונטיות, שנקבעו לאחר שמיעת כלל העדויות:

א.התובע עובד כפועל בליפוף סלילים מפברואר 1991.

ב.גובהו של התובע 1.85 מטרים.

ג.הליפוף נעשה בלחיצה על דוושה, שגורמת לשבלונה להסתובב, כך שכבלים נלפפים סביב השבלונה.

ד.עבודת הליפוף מבוצעת בעמידה, בהפעלת דוושה ברגל ימין, בעוצמה משתנה ובמקביל – הרמה של הכבלים באמצעות הידיים ומיקומם על השבלונה. התובע מגביר את מהירות הסיבוב על ידי הגברת הלחיצה על הדוושה, מדי כשלוש שניות. תוך כדי הלחיצה, התובע נשען על רגל שמאל ומכופף את ברך שמאל.

מדי 7 - 10 דקות התובע מרפה מהדוושה לצורך ביצוע פעולות אחרות, הנמשכות בין 20 שניות לדקה וחצי.

ה.התובע מבצע את עבודת הליפוף כ – 7 שעות ביום ברציפות. במהלך יום עבודה בן 8 שעות, יש הפסקות של 10-15 דקות בשעות 9:00, 11:00 ו – 15:00. כמו כן התובע יוצא להפסקת צהריים בשעות 13:30 – 14:00.

ו.מאז שהתובע החל לחוש בכאבים ברגל שמאל, הוא מבצע את העבודה כשבחלק מהזמן רגל ימין לוחצת על הדוושה ובחלק מהזמן, רגל שמאל לוחצת על הדוושה.

3.ד"ר אסא לב אל מונה כמומחה/ יועץ רפואי בתובענה זו. להלן השאלות שהוצגו למומחה / היועץ הרפואי ותשובותיו:

ש'(א) מהו הליקוי הרפואי של התובע בברך שמאל?

ת.התובע לקה ככל הנראה באוסטאוארתריטיס (להלן א"א) בברכו השמאלית. על מנת להסיר ספק, אציין שאני משתמש במילים 'ככל הנראה', מאחר שבחומר שלפני יש מעט מאוד ראיות לקיומה של מחלה זאת אך נוכח גילו של התובע והעובדה שאינו סובל ממחלה שגרונית, משיגרון, מכונדרוקלצינוזיס או מחלה זיהומית, אבחנה זאת היא הסבירה ביותר.

ש'(ב) האם ניתן לקבוע בסבירות של מעל 50% קיומו של קשר סיבתי בין תנאי העבודה, כפי שתוארו לעיל ובין הליקוי הרפואי?

תשומת לב המומחה כי גם החמרת מצב הליקוי עקב העבודה משמעה קיום קשר סיבתי בין השניים.

ת.גורמי הסיכון העיקריים ללקות בא"א של הברך הינם פציעה, משקל יתר ועווג (דפורמציה) במבנה הגף התחתון. על פי החלטת בית המשפט מ 20.1.16 ועל פי המצוי בתיק הרפואי שקיבלתי לא סבל התובע מחבלה בברך בעבר, לא היה כבד משקל במיוחד ולא היה לו עווג מבני של הגף השמאלי התחתון.

מתאור צורת עבודתו בפרק 'אלה העובדות' שבהחלטת בימ"ש מיום 20.1.16 והצילומים שצורפו לתיק, אני לומד שהוא ביצע את עבדותו באופן הבא: הוא היה עומד כשצדו הימני פונה לתוף עליו ליפף סלילים, רגלו הימנית מונחת על דוושה אותה היה מפעיל על ידי תנועת כיפוף ויישור של הקרסול וכף הרגל ומשקל גופו עובר לרגלו השמאלית. בנסיבות אלו, ברי שהעומס על ברכו השמאלית היה גדול בהרבה מן הרגיל וניתן להשוותו לעווג של ברך עקולה, שם, מחמת צורת הברך מתרכז רוב העומס על הצד הפנימי של הברך מה שמהווה גורם סיכון מובהק להתפתחות של א"א.

לאור כל אלה אני קובע כי יש סבירות של למעלה מ 50% לקיומו של קשר סיבתי בין מחלת התובע בברכו לבין עבודתו, כפי שתוארה בהחלטת בימ"ש מיום 20.1.16.