ב"ל 40451-08-13.23 דוד אלטיט נ' המוסד לביטוח לאומי

ערעור זה נסוב על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 9.7.13 (להלן: "החלטת הוועדה"). הוועדה קבעה, כי לא חלה החמרה במצבו של המערער, הקשורה לתאונה מיום 15.6.1995, בגינה הוכרה לו נכות בשיעור 10% בשל פגיעה בגבו.

במהלך הדיון בתיק, הושגה הסכמה בין הצדדים לפיה יושב עניינו של המערער לוועדה הרפואית לעררים, על מנת שזו תשקול האם מצבו של המערער מצדיק הענקת נכות בגין שבר של גוף חוליה לפי סעיף ליקוי 37(8), בנוסף לנכות האורטופדית אשר נקבעה לו בגין הגבלות בתנועת עמוד השדרה, לפי סעיף ליקוי 37(7).

הצדדים נותרו חלוקים בשאלה, האם נפלו טעויות בקביעת הוועדה, לפיה לא קיים קשר סיבתי בין ההחמרה הנטענת במצבו של המערער, לבין תאונת העבודה משנת 1995, וכלשונה של הוועדה:

"הוועדה דוחה את ערר התובע וקובעת כי ההחמרה במצבו אינה קשורה לתאונה הנדונה אלא לתחלואה טבעית או חבלות שונות שישנם ומתועדות מתאריכים שונים בשנים (2009+2011).

בתאונה משנת 1995 סבל משבר 2L... והחמרתו כעת בגובה 1S-4L וכן ממצא נוירולוגי שהתגלה בEMG משנת 2012 (רדיקלופטיה תת חריפה) פוסלת לחלוטין את האפשרות שהנזק הוא משנת 1995. גם בתיקו הרפואי קיים פער של מס' שנים בין התאונה הנדונה לבין חידוש תלונותיו על כאבי גב".

טענותיו העיקריות של המערער הינן כדלהלן:

• זכות הטיעון של המערער קופחה, שכן הוועדה לא ביקשה התייחסותו לאחר עיון בתיק הרפואי, ולפיכך נפלו טעויות בהחלטתה. כל הרופאים שבדקו את המערער משך השנים קשרו את הפגיעה לתאונה שהוכרה ואילו הוועדה התעלמה מן התיעוד, קבעה קביעתה ללא דיון בטענות המערער וללא מתן זכות טיעון.

• הוועדה לא התמודדה עם טענות המערער בדבר גילו הצעיר, בדיקת ה- CT והעובדה שפגיעת הגב כולה הוכרה כתאונת עבודה, ולא רק השבר בחולייה.