ב"ל 23495-02-15 ש' נ' המוסד לביטוח לאומי

1.בפני ערעור על החלטת וועדה רפואית לעררים (ניידות) מיום 5.1.2015 (להלן: "הוועדה"), אשר קבעה למערער דרגת נכות בשיעור 40% לפי סעיף ד(3) חלקי.

רקע

2.המערער הינו יליד שנת 1969 אשר נפגע בתאונת דרכים בשנת 1999, ובין היתר ברגל שמאל. המערער עבר ניתוחים בברך שמאל עקב שברים וקרעים ברצועות, ונותר עם יציבות מוגבלת בברך, ולכן הוא מתהלך עם מכשיר (סד) המייצב את הברך.

3.ביום 1.10.2014 הופיע המערער בפני וועדה מחוזית של משרד הבריאות לעניין מוגבלות בניידות, אשר קבעה כי מצבו של המערער תואם לסעיף ו(א)(3) ברשימת הליקויים של הסכם הניידות, המקנה 60% מוגבלות.

4.המשיב הגיש ערר על החלטה זו, וביום 5.1.2015 הופיע המערער בפני וועדת העררים, אשר בדקה אותו והפחיתה את המוגבלות ל-40% בהתאם לסעיף ד(3) חלקי לרשימת הליקויים. על החלטה זו נסוב הערעור שלפני.

טענות הצדדים בתמצית

5.המערער טוען כי הוועדה בדקה אותו בדיקה קצרה ולא התייחסה לכל הנכויות האורטופדיות הרלוונטיות. עוד טוען המערער, כי הוועדה לא הזהירה אותו כי היא שוקלת את הפחתת אחוזי הנכות, וגם לא הסבירה בצורה מפורשת ומנומקת את החלטתה לסטות מהחלטת הוועדה המחוזית.

יצוין, כי במסגרת הערעור שהוגש, נטען גם כי הוועדה שגתה אף בכך שלא התייחסה למכתבו של ד"ר חביב שחדה שצורף לערעור. אולם, במסגרת הדיון שהתקיים בפני כב' הרשמת ד"ר טרנר, ציין ב"כ המערער כי מכתב זה לא הוצג בפני הוועדה. משכך, טיעון זה אינו רלוונטי עוד.

6.מנגד, המשיב טוען כי הוועדה קבעה ממצאים רפואיים המצדיקים את שיעור הנכות שנקבע על ידה. עוד טוען המשיב, כי הוועדה לא היתה צריכה להפסיק את דיוניה כדי להזהיר את המערער בדבר האפשרות של הפחתת אחוזי הנכות, שכן מדובר בערר של המשיב ולא של המערער.