בש"פ 5875/14 מדינת ישראל נ' איברהים אגבריה

1.        מונח לפניי ערעור על החלטת רשמת בית המשפט העליון (בש"פ 8345/13, כבוד הרשמת ל' בנמלך), אשר קיבלה את בקשת המשיב להאריך את המועד להגשת ערעורו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 139/01, כבוד השופטים י' דר, ס' ג'ובראן ו-ר' ג'רג'ורה). פסק הדין ניתן בתאריך 10.4.2003, הרשיע את המשיב בביצוע עבירת רצח וגזר עליו עונש מאסר עולם. קרי, נתבקשה ונתקבלה הארכת מועד להגשת הערעור בלמעלה מעשור.

           אכן, מדובר במקרה חריג בו הוגשה הבקשה בחלוף פרק זמן ממושך מאוד ממתן פסק הדין בעניינו, בעוד שאף לפי קביעת כבוד הרשמת לא ניתן נימוק מספק באשר לכל משכו של האיחור. ואולם, אקדים ואציין כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטות בהן שיקול הדעת המסור לרשמים הוא רחב, כגון החלטות בדבר הארכות מועד (ראו למשל: בש"פ 3489/12 מרצ'בסקי נ' מדינת ישראל (7.5.2012); ב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 353, 356-355 (1986)). זאת בייחוד כאשר מדובר בבקשה להארכת מועד בהליך פלילי, המוגשת על ידי נאשם המבקש לערער על הכרעת דינו. לאחר עיון בהחלטת כבוד הרשמת ובחומר שהונח בפניי, ולאחר שמיעת הצדדים בדיון – מצאתי כי דין הערעור להידחות. לנוכח נסיבותיו הייחודיות של המקרה, כפי שיתוארו בקצרה להלן, לא נפלה שגגה בהחלטתה המנומקת של הרשמת המצדיקה התערבות ערעורית.

רקע

 2.       על פי עובדות כתב האישום, בהן כפרו המשיב ונאשם נוסף (להלן: פהד), שידל פהד את המשיב ואדם שלישי (להלן: מנסור), שניהם קרובי משפחתו, לדקור את המנוח. למחרת היום תקפו המשיב ומנסור את המנוח עת רעה את צאנו, דקרוהו בסכין והמשיב אף הכה את המנוח באמצעות גרזן שנמצא בכליו של המנוח. כתוצאה מכך מת המנוח. כאשר סיפרו זאת לפהד, הוא כעס על המתת המנוח, הורה למשיב ולמנסור לקבור את הגופה בשעת לילה מאוחרת ופהד שרף את הבגדים שלבשו בעת הרצח, חלק מבגדי המנוח וחלק מכלי הרצח. בהמשך אמר פהד לשניים לקבור את הגופה עמוק יותר באדמה, והשניים עשו כן.

           פסק הדין בעניינם של המשיב ופהד ניתן פה אחד, בעוד כנגד מנסור לא הוגש כתב אישום בגין המעשים המתוארים. זאת כחלק מהסכם שנחתם עימו, לפיו ישמש כעד מדינה במשפט. המשיב הורשע בעבירת רצח ופהד הורשע בעבירה של שידול לחבלה בנסיבות מחמירות וסיוע לאחר מעשה, וזוכה מעבירת הריגה. בנוסף הורשעו השניים בעבירה של שיבוש מהלכי משפט. על המשיב הוטל כאמור עונש מאסר עולם ועל פהד נגזרו שמונה שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר מותנה.

           לאחר הכרעת הדין הומלץ על ידי עורכת הדין שמונתה למשיב מטעם הסנגוריה הציבורית להגיש ערעור בעניינו. אף הוכנה טיוטת ערעור על ידה והמלצתה נשלחה לסנגורית המחוזית. אולם, בשל תקלה שפשרהּ לא הובהר, ההמלצה לא הגיעה ליעדהּ, העניין לא טופל, לא הוגש ערעור במועד ואיש לא הודיע על כך למשיב. העובדה כי לא הוגש ערעור בעניינו התחוורה למשיב רק כעבור זמן ממושך, במועד שאינו זכור לו, בתקופה בה צרך סמים באופן מזדמן ולדברי בא כוחו לא יכל לקדם את ענייניו. לטענתו, המשיב הפסיק לצרוך סמים במהלך שנת 2010 וסבר כי אינו יכול להגיש ערעור בעצמו. רק בשנת 2011 פנה המשיב למחלקה למשפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית. אך גם בחינת פנייתו התעכבה ונמשכה כשנתיים ובעקבותיה הוגשה הבקשה להארכת מועד.

           לעומת זאת, ערעורו של פהד כנגד הכרעת הדין וגזר הדין הוגש במועד לבית משפט זה. בשנת 2004 התקבל ערעורו באופן חלקי כך שהוא זוכה מעבירת השידול, הרשעתו בגין סיוע לאחר מעשה נותרה בעינה ודינו נגזר לשלוש שנות מאסר בפועל. נקבע כי לעניין עבירת השידול, מעבר לעדותו של מנסור לא נמצא סיוע ראייתי כנדרש. זאת בניגוד לעבירת הסיוע לאחר מעשה, לה היה סיוע ראייתי מספק. נקבע כי לא ניתן להסיק מהסיוע הראייתי שנמצא לעניין עבירת הסיוע על עבירת השידול (ע"פ 7752/03 חלאילה נ' מדינת ישראל (28.9.2004), כבוד המשנה לנשיא א' מצא והשופטים י' טירקל ו-א' חיות).