בש"פ 1510/15 פאוזי אבו עראר ואח' נגד מדינת ישראל

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט נ' אבו טהה) במ"ת 17392-02-15 מיום 24.2.2015 אשר הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים.

רקע כללי

1. נגד העוררים הוגש ביום 8.2.2015 כתב אישום ובו שני אישומים. האישום הראשון מופנה נגד שני העוררים ומייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חבלה בכוונה מחמירה, עבירות נשק, הסתייעות ברכב לביצוע פשע, נהיגה ללא רישיון ושיבוש מהלכי משפט. על פי עובדות האישום הראשון, משפחתם של העוררים מצויה בסכסוך עם משפחה אחרת בכפר ערערה. בשל סכסוך זה, סמוך ליום 24.1.2015 קשרו העוררים קשר לפגוע באחד מבני המשפחה היריבה (להלן: המתלונן) ולשם כך הצטיידו העוררים באקדח ובכיסויי פנים. ביום 24.1.2015, הגיעו העוררים ברכבו של העורר 2 (להלן: הרכב) ועצרו אותו בסמוך לאוהל אירוח שהוקם לצד ביתו של המתלונן. באותה שעה ישבו באוהל המתלונן, אמו הקשישה ושני ילדיו, פעוטות בני שנתיים ושלוש שנים. העורר 1 יצא בריצה מדלת הנהג כשפניו מכוסות והוא אוחז אקדח, נכנס אל האוהל וכיוון את האקדח לעבר המתלונן. המתלונן קם מכיסאו והחל לברוח תוך שהוא אוחז את ילדיו בידיו והעורר 1 ירה לעברו. הירייה החטיאה את המתלונן ופגעה בקיר שלידו. באותה עת עבר העורר 2 למושב הנהג של הרכב. לאחר הירי רץ העורר 1 בחזרה אל הרכב והעורר 2 החל בנסיעה. בעודם נמלטים מהמקום, לקח העורר 2 את האקדח וירה שוב לעבר המתלונן אך גם יריות אלו לא פגעו בו. העוררים המשיכו בנסיעה ועזבו את המקום וסמוך לאחר מכן, שטף העורר 1 את הרכב ומסר אותו לאחר. האישום השני בכתב האישום מופנה נגד העורר 1 בלבד ומייחס לו עבירה של הדחה בחקירה. על פי הנטען באישום השני, בתאריך 27.1.2015 התקיים עימות בתחנת משטרה בין העורר 1 לאדם אחר אשר התיימר לספק לו אליבי. לטענתו של אותו עד (חליל אלטלקאט) בעת האירוע שעליו דובר באישום הראשון היה העורר 1 בבית קפה (להלן: בית הקפה) ושיחק עמו קלפים. כשנותרו העורר 1 והעד לבדם בחדר החקירה הדריך העורר 1 את העד לספר שיצאו יחדיו מבית הקפה בשעה 19:00.

2. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העוררים עד תום ההליכים נגדם. בבקשה נטען כי ישנן ראיות טובות להוכחת אשמתם של העוררים ובהן הודעות המתלונן ואחיו שזיהו את העורר 1 כמי שירה לעבר המתלונן. נטען כי זיהויו של העורר 1 כיורה על ידי המתלונן ואחיו מתיישב עם פרטים שמסרו לגבי היורה בשיחות שביצעו בזמן האירוע למוקד 100 ועם תיעוד של חלק מהאירוע במצלמות אבטחה בהן נצפה העורר 1 יוצא מהרכב כשאקדח בידו והעורר 2 נצפה ממתין ברכב ויורה מתוכו לאחר מכן. בנוסף, הפנתה המשיבה אל הודעותיהם של שני מדובבים שהושמו בתא המעצר עם העוררים. נטען כי מהודעות אלו עולה לכאורה כי העורר 1 מסר למדובב שהעורר 2 אמור למסור גרסה ש"תוציא אותו" מהתיק. בהתאמה, המדובב שהושם בתאו של העורר 2 מסר כי תכנן ביחד עמו כיצד ימסור גרסה לפיה יודה במעשים המיוחסים לו בכתב האישום אך יטען כי ביצע אותם ביחד עם תושב שטחים בשם "סמיח". עוד ציינה המשיבה כי קיימות סתירות בגרסאות העדים שהתיימרו לספק לעורר 1 אליבי בנוגע לשעה בה עזב את בית הקפה. כמו כן נטען כי נמצאו בזירת האירוע תרמילים וחלקי קליע התואמים לנשק בו נעשה שימוש באירועי ירי קודמים במסגרת סכסוך החמולות בין משפחת העוררים למשפחתו של המתלונן. בנסיבות אלו, נטען על ידי המשיבה כי מתקיימת חזקה לפיה העוררים מהווים סכנה לשלום הציבור. עוד נטען כי קיימת סכנה שהעוררים ישבשו הליכי משפט אם ישוחררו, הנלמדת מכך שהעוררים לא היססו להדיח עדים, לשקר, ואף לתאם גרסאות ביניהם. עוד הוסיפה המשיבה כי לעורר 1 הרשעה קודמת בעבירה של קשירת קשר לפשע.

החלטת בית המשפט המחוזי

3. בדיון שנערך בבקשה ביום 15.2.2015 הסכים בא כוח העוררים לקיומן של ראיות לכאורה נגד העורר 1 אך טען לחולשה של ראיות אלו וביקש לשחררו. אשר לעורר 2 הסכים בא כוח העוררים לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו אך טען כי עובדות כתב האישום אינן מבססות את העבירות המיוחסות לו. ביום 24.2.2015 הורה בית המשפט המחוזי לעצור את העוררים עד תום ההליכים נגדם. בהחלטתו עמד בית המשפט המחוזי על כך שאין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לקיומן של ראיות לכאורה נגד העורר 2 ועיקר המחלוקת בתיק נסובה סביב זיהויו של העורר 1כיורה. לעניין זה עמד בית המשפט המחוזי על כך שהמתלונן זיהה את העורר 1 כאדם שנכנס לביתו וירה לעברו. אמנם, כך ציין בית המשפט המחוזי, המתלונן מסר בהודעתו כי בשל כך שהיורה היה רעול פנים הוא ראה את פניו רק "מהאף למעלה". עם זאת, טען המתלונן בהודעתו כי זיהה את העורר 1 כיורה על פי עיניו, קולו, מבנה גופו והליכתו. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי כי בשל ההיכרות המוקדמת בין העוררים והמתלונן ובשל המרחק הקצר ביניהם בזמן הירי, לא מן הנמנע שמאפיינים חיצוניים כגון מבנה גוף או הליכה, יאפשרו למתלונן זיהוי מלא של העורר 1 כיורה. אשר לסתירות בגרסתו של המתלונן להן טען בא כוח העוררים קבע בית המשפט המחוזי כי אין בהן כדי לקעקע גרסה זו מן היסוד וכי "הגרעין הקשה" של גרסת המתלונן לא נפגם. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי ניתן להסתמך על גרסתו של המתלונן במסגרת הליכי המעצר וכי הטענות שהעלה בא כוח העוררים בנוגע לגרסה זו תתבררנה בהליך העיקרי.

           לעניין ההודעה שמסר אחיו של המתלונן קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לפסול את טענות בא כוח העוררים בדבר סתירות לכאורה בדבריו. עם זאת, אף בנוגע להודעה זו קבע בית המשפט המחוזי כי הסתירות העולות ממנה אינן מפריכות אותה מן היסוד ורק משליכות על משקלה ומהימנותה. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי אף על הודעת אחיו של המתלונן ניתן להסתמך במסגרת הליכי המעצר. בנוגע להודעות המדובבים עמד בית המשפט המחוזי על כך שהן מפלילות לכאורה את העוררים בביצוע הירי. בית המשפט המחוזי לא התעלם מן הדמיון בין גרסאות המדובבים בנוגע ל"סיפור הכיסוי" שנטען כי בכוונת העוררים למסור, וציין כי הדבר מעלה תמיהות בנוגע למהימנותן. עם זאת, סבר בית המשפט המחוזי כי תמיהות אלו דינן להתברר במסגרת ההליך העיקרי ומכאן שאף על הודעות המדובבים ניתן להסתמך במסגרת הליכי המעצר.

           כמו כן, מצא בית המשפט המחוזי מספר סתירות מהותיות העולות לכאורה מעדויותיהם של מי שהתיימרו לספק לעורר 1 אליבי למועד אירוע הירי (להלן: עדי האליבי). סתירות אלו נוגעות הן לשעות בהן נכח העורר 1 בבית הקפה, הן לנסיבות עזיבתו את בית הקפה והן לזהות הנוכחים במקום. בהקשר זה הזכיר בית המשפט המחוזי, בין היתר, את הנטען באישום השני המיוחס לעורר 1, לפיו ניסה להדריך את אחד העדים שטענו כי נכח בבית הקפה בשעת הירי, לגבי השעה בה עזב את המקום. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהעובדה שהעורר 1 ניסה להדריך את העד בנוגע להתרחשויות שאירעו לאחר שאירוע הירי כבר הסתיים מעלה תמיהה. עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי אף דינו של עניין זה להתברר במסגרת ההליך העיקרי.

           בהינתן כל האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי יש בתיק ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים ובהתייחס לעילת מעצר ציין בית המשפט המחוזי כי אין חולק שהמעשים המיוחסים לעוררים בכתב האישום מקימים עילה למעצרם עד תום ההליכים. אשר לאפשרות לשחרר את העוררים לחלופת מעצר קבע בית המשפט המחוזי כי על אף גילם הצעיר של העוררים ועל אף שהעורר 2 נעדר עבר פלילי ועברו הפלילי של העורר 1 אינו מכביד, המעשים החמורים המיוחסים להם בכתב האישום מלמדים על העדר מורא מן החוק, כמו גם על חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט מצדם. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום לבחון את שחרורם של העוררים לחלופת מעצר והורה, כאמור, על מעצרם עד תום ההליכים נגדם.