בר"ש 1461/17 רפקי מלחם ואח' נ' נציבות שירות המדינה

א.           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט הבכיר י' גריל) בעמש"מ 15321-06-16 מיום 15.1.17, בו נדחה ערעור המבקשים על הרשעתם בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה (אב"ד עו"ד א' כהן, חב"ד א' שחר וד"ר ע' ברגר) בבד"מ 50/13, בד"מ 62/13 ובד"מ 68/13 מיום 25.2.16, בגין עבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן חוק המשמעת או החוק). הבקשה משיגה על הכרעת הדין כפי שיפורט להלן.

רקע והליכים קודמים

ב.                  המבקש 1 הוא עובד משרד החינוך, אשר שימש בתקופות הרלבנטיות מורה למתמטיקה ומחשבים בחטיבת ביניים באום אל פאחם. המבקש 2 הועסק בתקופות אלה על-ידי משרד החינוך במשרה חלקית, כמורה לגיאוגרפיה והיסטוריה בבית ספר יסודי באום אל פאחם. המבקש 3, אף הוא עבד בתקופות הרלבנטיות במשרד החינוך, ועסק במסגרת זו בהוראת השפה האנגלית בחטיבת ביניים בכפר ג'ת. ביום 5.5.13 הגישה המשיבה שלושה כתבי תובענה בעניינם של המבקשים, כדלקמן: לגבי המבקש 1 נטען, כי במקביל לעבודתו במשרד החינוך פעל במהלך השנים 2011–2012 כמורה לנהיגה במהלך השבוע בשעות הצהרים ובימי שישי, וזאת בלא שביקש היתר לעבודה פרטית; לגבי המבקש 2 נטען, כי עבד אף הוא כמורה לנהיגה באורח דומה ובלא שביקש היתר, וזאת בין השנים 2004 ל-2012; ולגבי המבקש 3 נטען, כי גם הוא עסק כמורה לנהיגה במקביל לעבודתו במשרד החינוך ללא היתר, וזאת בשנים 2010–2012. לפי כתבי התובענה, שנוסחם לעניין זה היה זהה, הפר כל אחד מן המבקשים את הוראות חוזר מנכ"ל תשסה/9(א) (להלן חוזר המנכ"ל) כן עברו על סעיפים 17(1), 17(2) ו-17(3) לחוק המשמעת, שעניינם פגיעה במשמעת שירות המדינה, אי קיום המוטל על עובד מדינה לפי נוהג, חוק או תקנה, והתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה, בהתאמה.

ג.            שלוש התובענות נדונו במאוחד בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה. בתום הקראת האישומים הודו המבקשים, אשר יוצגו יחד על-ידי בא כוחם בבקשה הנוכחית, כי אכן עבדו בהוראת נהיגה, אולם טענו ל"הגנה מן הצדק" מחמת שיהוי ואכיפה בררנית, וכן להתישנות התובענה. עוד נטען לגבי כל אחד מן המבקשים, כי לא הכירו את הוראות תקנון שירות המדינה (להלן התקשי"ר) האוסרות על עובדי מדינה לעסוק בעבודה פרטית מחוץ לתפקיד.

ד.            בפסק דין מיום 25.2.16 הרשיע בית הדין למשמעת את המבקשים בעבירות שיוחסו להם בכתבי התובענה, תוך דחיית טענות ההגנה שהעלו. אשר לאי הכרת התקשי"ר נאמר, כי הוראותיו – כמו גם הוראותיו של חוזר המנכ"ל – הן בגדר תנאי מכללא בחוזה העבודה של עובדי משרד החינוך, וכן נקבע לגבי כל אחד מן המבקשים, כי הוכח שידעו על קיומו של איסור לעסוק בעבודה פרטית נוספת. לעניין טענת ההתישנות נפסק, כי לא נתקיים תנאי הידיעה שבסעיף 64 לחוק המשמעת, שעל פיו "לא יינקטו אמצעי משמעת לפי חוק זה נגד עובד המדינה על עבירות משמעת שנודעו לשר, למנהל הכללי, או לסגנו לעניני מינהל, למנהל יחידת הסמך, לנציב השירות או ליועץ המשפטי לממשלה שנתיים או יותר לפני הגשת הקובלנה לתובע או לפני מועד הגשת תלונה לפי סעיף 22" (ההדגשות הוספו – א"ר), וזאת לגבי הגורמים הרלבנטיים הממונים על כל אחד מן המבקשים. בהקשר זה נאמר, כי לא נמצא מקום לזמן לעדות את מנכ"לית משרד החינוך או את נציב שירות המדינה לשם הוכחת הידיעה – כפי שסבר בא כוח המבקשים – נוכח התרשמותו של המותב מן התשתית הראייתית אשר הוצגה לעניין זה. אף טענת "ההגנה מן הצדק" שהעלו המבקשים – לפיה לקתה העמדתם לדין בשיהוי ופגעה בשויון ובהסתמכותם על "האופציה להשלמת הכנסה" שנוצרה נוכח אי אכיפת האיסור בדבר עבודה נוספת במשך 40 שנה – נדחתה. בכלל זאת נקבע, כי המבקשים לא עמדו בנטל ההפרכה של חזקת התקינות המינהלית העומדת למשיבה, ומשכך לא הוכח כי ננקטה בעניינם אכיפה בררנית.

ה.           יצוין, כי במהלך הדיונים העלה בא כוח המבקשים טענה לפסלות המותב, נוכח אמרות מצד בית הדין מהן השתמע – לשיטתו – איום בדבר פיטוריהם או הפסקת עבודתם, בטרם התבררה אשמתם; וזאת, במטרה לגרום למבקשים לחזור בהם מטענות ההגנה ובכך לסיים את ההליך. נטען, כי אמרות אלה משקפות דעה קדומה ומעלות חשש למשוא פנים, ומכאן ראוי שחברי המותב יפסלו עצמם. בהחלטה מיום 10.11.15 דחה בית הדין את הטענה, תוך שהבהיר כי חברי המותב אכן הביעו דעה בכמה הזדמנויות באשר לעונש שיהא הולם להשית על המבקשים, אולם זאת בנתון להרשעתם. כן הוטעם, כי דוקא האמירות לעניין עונש של פיטורין או השעיה התיחסו לחוזר מנכ"לית משרד החינוך מיום 1.11.15 (להלן חוזר המנכ"לית), הקובע מדיניות חדשה אשר אינה חלה בעניינם של המבקשים. אשר על כן נקבע, כי אין באמרות אלה כדי להקים חשש לדעה קדומה או למשוא פנים. 

ו.             ביום 23.5.16 נגזר דינם של המבקשים; על כל אחד מהם הושתו אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, הפקעת משכורת חודשית אחת, הורדה בשתי דרגות למשך שנתיים, ופסילה לתפקיד של מחנך כיתה למשך 3 שנים.

ז.                    על פסקי דין אלה ערערו המבקשים יחדיו בבית המשפט המחוזי בחיפה, בטענה כי יש לבטל את דבר העמדתם לדין או למצער לזכותם מן האישומים. בפסק דין מיום 15.1.17 נדחה ערעור המבקשים על הכרעת הדין, אולם התקבלו חלק מטענותיהם בנוגע לחומרת העונש. בפתח הדברים התיחס בית המשפט המחוזי לטענת הפסלות שהועלתה בשעתו בפני בית הדין, ונדחתה כאמור בפסקה ה' מעלה. ראשית נאמר, כי בניגוד לעמדה שהביעה המשיבה, אין מניעה עקרונית מהשגה על החלטת פסלות במסגרת הערעור על פסק הדין, אף אם לא עירערו עליה המבקשים באופן פרטני. שנית נקבע לגופו של עניין, כי לא נפל פגם בהחלטתו של בית הדין לעניין פסלות המותב; זאת, מאחר שלא עמדו המבקשים בנטל המוטל עליהם להראות חשש אוביקטיבי לדעה קדומה או משוא פנים מצד בית הדין. כן נדחו השגות המבקשים על קביעותיו העובדתיות של בית הדין, לפיהן היו מודעים לפסול בדבר הוראת נהיגה במקביל לעבודתם כמורים, שכן אלה התבססו על ממצאי מהימנות אשר אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהם. מטעם זה נדחתה אף טענת המבקשים להתישנות התובענות, תוך שהוטעם כי עצם העלאתה מוקשה מעיקרא מאחר שעסקינן בעבירה "נמשכת" או "מתחדשת". אשר לטענת ה"הגנה מן הצדק" נקבע, כי עולה אמנם מן התשתית הראייתית שהאיסור לעסוק בעבודה נוספת נאכף אך באופן חלקי בקרב ציבור המורים, אולם אין המדובר באכיפה בררנית הנגועה בשרירות לב ולכן צדק בית הדין בקבעו שתביעת המבקשים לא יצרה עיוות דין. לבסוף נפסק, כי יש להקל במעט בעונשים אשר הוטלו על המבקשים, בין היתר הואיל והמשיבה עצמה טענה בפני בית הדין לענישה מופחתת, וזאת בשונה מן העמדה שהביע משרד החינוך. אי לכך השית בית המשפט המחוזי על המבקשים 1–2 אמצעי המשמעת של נזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת אחת והורדה בדרגה אחת למשך חצי שנה; ואילו על המבקש 3, אשר פרש לגמלאות בעיצומו של הליך הערעור, הוטלו נזיפה חמורה והפקעת משכורת קובעת אחת.